בשבע 105: מכתבים למערכת

, כ"ה באב תשס"ד

לסירוב יש מחיר
(בתגובה ל´הוי ארצי´, גיליון 104)

חגי סכל כותב בטורו ש"בכל מקרה צה"ל לא יתפרק אם אלפי חיילים יבהירו למפקדיהם בעוד מועד ובנימוס, שהם לא מסוגלים לעקור יהודים מבתיהם". סגל גם מזכיר ראיון שערך לפני כעשור שבו אמר אריאל שרון: "חייל חייב למלא פקודות. אם הוא מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו להתייצב באופן אישי בפני מפקדו, יסביר לו ויהיה מוכן לשאת בתוצאות".

הציטוט הזה עלול להניח מכשול בפני עיוור. צריך להבהיר: מדברי שרון ברור כי החייל המסרב ייענש, במידה והפקודה הינה חוקית.

סגל יוצר את הרושם שפינוי הוא בניגוד לחוק. אלא שהשאלה האם פינוי יישובים הוא בניגוד לחוק היא שאלה משפטית, שרק שופטים מוסמכים להכריע בה, ולא פוליטיקאים או רבנים.

אני מאמין כי חזקה על הממשלה שתעשה את כל הצעדים המתחייבים כדי שהפינוי יהיה חוקי. לכן, מי שיפעל על פי המלצותיו של סגל, צריך

לקחת בחשבון שהוא פועל בניגוד לחוק, על כל המשתמע מכך.

אליעזר בוכני, גבעתיים

מעריצות ב´בשבע´?
(בתגובה ל´משחק חוזר´, גיליון 103)

הכתבה על שולי ומיכל רנד שעושים סרטים ותיאטרון לציבור הדתי וחילוני, היתה מעניינת. אך בסוף הופנתה שאלה לשולי , שכדי שאאמין שהיא נשאלה הייתי צריכה לקרוא אותה כמה פעמים, ואני בטוחה שאני לא היחידה שהדבר חרה לה: "יש לך מעריצות ?"

שואלים אדם חרדי, חוזר בתשובה, נשוי ואב ל6 אם יש לו מעריצות? מה שהוא יענה: "כן. את לא יודעת , אני לא עומד בעומס הטלפונים והתמונות שהמעריצות שולחות לי"? לא פלא שנכתב ששולי היה במבוכה ומי שענתה היתה אשתו מיכל.

שקד נתנאל, ירושלים

מרלין וניג מגיבה:

שולי ומיכל רנד הם אמנים יוצרים. כידוע לאמנים רבים יש מעריצים. השאלה הועלתה בהומור במסגרת מכלול השאלות, כדי לבחון את שילוב האמנות בחייו כיוצר חרדי, ולא על מנת לפגוע בו או בזוגתו.

מספיק לחפש הכשרים
(בתגובה ל´יגדיל תורה ויהדיר´, גיליון 104)

מדוע בכל כתבה בה נזכרים גדולי תורה ´חרדים´, חייב להופיע קטע הדן ביחסם לרב קוק? האין הדבר מעיד על רגשי נחיתות? האם כשכותבים בעיתון ´המודיע´ על החזון איש, טורחים לציין בכל פעם שגם רבנים ציונים הכירו בו?

הגיע הזמן להפסיק את תופעת חיפוש ההכשרים לרב קוק בהתבטאויותיהם של גדולי הדור. גם הרב קוק עצמו לא היה מעוניין בחסידים פרטיים ("אל תהיו לי קוקיסטים"), אלא באנשים המוכנים ללמוד מכל אדם ולכבד כל תלמיד חכם, ללא קשר לדעותיו על הציונות.

משה רט, קרני שומרון

לא ריאלים
(בתגובה ל´על דעת עצמי´, גיליון 104)

יפה עשה אבי סגל שהוקיע את צביעותם של חברי ´ציונות דתית ריאלית´ – תנועה זניחה שמטיפה לציבור הדתי ל"הפסיק להתמקד רק בנושא ארץ ישראל". החברים, בעלי השקפת עולם שמאלנית מסבירים שעיסוק בשלמות הארץ מונע מהציונות הדתית מלטפל בנושאי חברה, חינוך, תרבות ועוד.
מעניין, לא שמעתי עדיין על גרעינים תורניים שהקימה ´ציונות דתית ריאלית´ וגם לא על ישיבות, מכללות ומכינות קדם צבאיות בחסות התנועה.

עיקר פעילותם היא תקשורתית, ולא בכדי – הם יודעים שאם ידרשו לפעולה מעשית בשטח, האמת תצא לאור ויתברר שאין מאחוריהם חיילים.

שרה לוי, באר שבע


להפסיק למלא את החבית

בניגוד לדעת ראש השב"כ אבי דיכטר, טוען ראש אמ"ן שאין תחתית לחבית הטרור. איני יודעת מי מהם צודק, אך לא זו הסוגיה העיקרית העומדת על הפרק, פוליטיקאים משמאל ובראשם יוסי שריד רואים בהערכה זו חיזוק לדעתם שהדרך להפסקת הטרור היא בהסכם מדיני ונסיגה לקו הירוק.

ייתכן שאין תחתית לחבית הטרור, האם יכולים הפוליטיקאים שנאחזו בהערכות ראש אמ"ן לתת דוגמה אחת בה הביא הסכם מדיני ומתן עצמאית למחבלים להפסקת הטרור? להיפך, הכניעה לסחטנות ולטרור הביאה לנפילתן של ממשלות ולהקמת מדינות טרור המסכנות אל שלום העולם כולו, כמו איראן ואפגניסטן.

המפתח לשלום אינו בריחה מהטרור והקמת גדרות ומחסומים, אלא יצירת עובדות שיוכיחו לאויב שהוא המפסיד הגדול מהמשך הטרור.

עקירת יישובים וגירוש יהודים מביתם הם צעדים מובהקים של כניעה למחבלים, שימלאו מחדש את חבית הטרור. לפני שדנים בשאלת עומק ותחתית החבית, צריך להפסיק למלא אותה.

ציפי שנקמן
רמת השרון


הבעיה אינה שרון

המאבק הכללי שהימין מנהל כנגד תכניות העקירה מעורר הערכה, אבל מחמיץ את העיקר. שרון של היום כבר לא שייך לימין. מקומו קרוב הרבה יותר לביילין ושריד. לכן, המאמץ צריך להיות מופנה לכיוון האלמנט הכי לאומי בממשלה - המפד"ל, שכבר היתה יכולה במספר מקרים להפיל את הממשלה, ונמנעה מכך.

בקרוב יהיו (כך אומרים לפחות), בחירות פנימיות במפד"ל. כדאי שחברי המפלגה יקפידו להצביע רק לנציגים בעלי קו ימני, שיפסיקו את התמיכה בממשלת השמאל של אריאל שרון.

אריה סגל, ירושלים


צימוקים לשבת

ליכוד, שינוי, עבודה וההפך.
ששש... שרון מרקיב ממשלה

משרד החינוך: מכות אינן חינוך.
אבל החינוך הוא ממש מכה.

משה טאו, רחובות