בשבע 105: דעות

, כ"ה באב תשס"ד

טלית או ערוץ 2
מאת בעז העצני


השמאל והציבור הלאומי מגיעים בימים אלה לעימות בלתי נמנע בשאלות הבסיסיות: המאבק על הארץ ועל הזהות היהודית

המשפט הבלתי נשכח של הסופרת דורית רביניאן מתקופת אוסלו, בזכות "תהליך השלום, הגורם לי לשכוח מהיהדות", מעניק הצצה נדירה למתחולל בראשי אנשי השמאל.

היהדות היא מחסום בדרכם של חוגי השמאל וה'אליטות' בשאיפתם הפרובינציאלית להיות ככל העמים. הם חייבים להוכיח לעמים שישראל אינה מדינת "רוכלים עטופי טליתות" (תיאור שיוחס לחיים ויצמן). יש להם בעיה עם זהותם היהודית ומייצגיה, והם אינם מעוניינים לקחת חלק בגורל היהודי המציע תלאות בשפע.

העם שחזר למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות מצטייר אצלם כעם של לוזרים. על מנת להוכיח את 'כשרותם' בעיני העולם הם מקעקעים את האופי היהודי של המדינה, שכל סממן שלו מאיים לסכל את מגמתם. דפוס ההתנהגות החוזר בעניין זה הוא השנאה חסרת הפשרות כלפי פנים, המתלווה אל ההתבטלות המוחלטת כלפי חוץ.

השמאל הנאיבי האמין שהביקורת על ישראל תיעלם עם התקדמות 'תהליך השלום'. לעומתו, יש לגרעין הקשה של השמאל ציפיות נוספות מהתהליך. מטרתו העיקרית של 'תהליך השלום' הזה בעיניהם הוא חיסול מפעל ההתנחלות, שיוביל לשבירת עמוד השדרה המוראלי של הזרם החברתי העומד מאחוריו – בנוסף לסיום ה'כיבוש', ריצוי הגויים והערבים, ואולי גם שלום.

יש להבין את משמעות הניסיון לשבור את הכוח העיקרי המתנגד לשמאל – הציונים הדתיים, ובראשם המתנחלים. ציבור זה ניצל ממערכת ה'חינוך' הישראלית הממלכתית, שהצליחה לטמטם דורות שלמים של העם המוכשר בעולם ולהפכם לצרכנים נלהבים של ערוץ 2 ודומיו (שמצדם עוזרים להשלים את מלאכת הקניית הרדידות והניתוק מהשורשים).

המתנחלים מייצגים את הערכים ואת דרך החיים השנואים על השמאל, ולמרבה חרדתם אף יורשים אותם בעמדות מסורתיות בצבא ובהתיישבות. החברה התוססת הזו, המגשימה את ההתבססות היהודית בארץ, מקלקלת להם את כל המהלך, ועיניהם כלות. בנוסף לכך כוחם הגובר מקרב אותם אט אט אל הנהגת המדינה. השילוב של הקנאה והתחרות מטריף את אנשי השמאל, עובדה הפורצת מכל התבטאיותיהם.

הפנייה ימינה של החרדים וקהל מסורתי כמו מתפקדי הליכוד מראה שציבורים אלו, שהיהדות והמסורת יקרים ללבם, מרגישים שהניסיונות לקעקע את ההתישבות ביש"ע מאיימים על כל עולמם. מי שנכח בקלפיות משאל הליכוד כיצד "הרוכלים עטופי הטליתות" שנזעקו להצלת גוש קטיף עמדו במסירות בתורים, חלקם אף על קביים וכיסאות גלגלים, ראה זאת בברור. לכן הכריע בזמנו גם הרב שך ז"ל על הליכת החרדים עם הימין בנאום "השפנים והחזירים" המפורסם, למרות שבנושאי מדיניות חוץ היה קרוב לשמאל.

כמו תואמיהם בעבר – המתייוונים ובני בריתם היוונים ששאפו לאותה מטרה, משתמש השמאל כיום בניתוק מהארץ כמפתח לשבירתו של היסוד הדתי. נושא ארץ ישראל הוא הזירה העיקרית שעליה ניטשת כעת מלחמת התרבות בין היהודים למתייוונים של ימינו. בזירה זו נלחמת היהדות על חייה. המשמעות של כישלון היא חורבן בית שלישי פיזי ורוחני, בעקבות ההתמוטטות של התגשמות נבואות הנחמה שהלכו וקרמו עור וגידים לנגד עינינו.

השיטות השתנו במקצת. היום כבר לא יכריחו את חנה ושבעת בניה לאכול חזיר, אך ינסו לגרש אותה מביתה בכפר דרום או בית אל. אחרי שמבינים זאת, הכל מתבהר. התנהגות התקשורת, הפרקליטות, צמרת המשטרה, השב"כ, הכלכלה והתעשיה, בג"ץ, הפקידות הבכירה – הכל מצטרף לתמונה ברורה כמו תשבץ המגיע לסיומו.

ומה חלקו של אדם כמו שרון במאבק הזה? שרון בסך הכל נקלע כראש ממשלה למרכזו של שדה הקרב הזה, ונאלץ להחליט לאיזה צד להשתייך. הטראומה של גירושו ממשרד הבטחון ב-1983, בעקבות פרשת סברה ושתילה, המחישה לו מה מחכה לו אם יעז להמרות את פי השמאל. הוא גם משוכנע שציות לשמאל יחלץ אותו מחשדות השחיתות.

בהיותו אופורטוניסט חסר עקרונות, אין לו כל עכבה או בושה להתכחש לעקרונות או לשותפים כלשהם. השינוי שעבר אצלו היישוב נצרים תוך חודשיים וחצי, מכזה שדינו כדין נגבה ותל אביב למועמד לעקירה, אומר הכל. שרון רומס את כל חוקי המשחק המקובלים, ומקבל גיבוי מוחלט כל עוד הוא נאמן לחברים מהשמאל.

בכסילותו כופה שרון הכרעה פנימית מיותרת, שתצמיד את גב היהודים הלאומיים אל הקיר מבלי להותיר להם ברירה אלא לעמוד על נפשם, כך או אחרת.


הידד אנחנו יפים
מאת שפרה ארליך

חבר´ה, אפשר להירגע, אחרי אלפיים שנות גלות הצלחנו גם אנחנו, הציבור הדתי-לאומי, לייצר סלבס משלנו

בחודשים האחרונים גילתה המדיה את הצד היפה של היהדות.

לא את האמונה ואת ארון הספרים, זה קצת נמאס. המדיה גילתה צד הרבה יותר יפה. זה עם הבלורית והמבט המסוקס.

מדוע אנו מתלוננים שאין ייצוג הולם להשקפת העולם הדתית בתקשורת? הנה, ב´סוף הדרך´ יש לנו את החמוד הזה מקבוצת יבנה, ואת החתיך ההורס מאשדוד. גם ב´כוכב נולד´ היה לנו את הדתי ההוא, ושמעתי שנינט לא מחללת שבת.

אחת לשבוע מפציע הצד היפה בטלוויזיה, ובשאר הימים הוא מככב בעיתונות, בעמידה נונשלנטית, גופיה ומבט חודר. אה, ובל נשכח את הפריט החשוב ביותר: הכיפה.

כי הכיפה היא הכוח. היא הנותנת והיא הלוקחת. מצד אחד, היא מוסיפה נופך פולקלוריסטי. יש לך כיפה? זה דווקא טוב. צריך איזה גוון אתני בתכנית. מצד שני, תיזהר. שלא תהיה גדולה מדי. או מונחת טוב מדי על הראש, אז זה יתחיל להעיק. כיפה קטנה, שים אותה בצד או מאחור, סדר את הפוני למעלה שקצת יסתיר – יופי, אתה מוכן לעלות לשידור.

הפרטים הללו נראים לכם שוליים? אל תטעו. הם אולי קטנים, אבל חשובים מאוד. כי רק כך יידעו כולם מי אנחנו באמת. הבורות ביחס לציבור הדתי כל-כך גדולה. חושבים שאנחנו פנאטים. חושבים שאנחנו סגורים. לא מבינים שאנחנו בכלל לא כאלה. גם אנחנו מעודכנים, גם אנחנו מחבקים בחורות, גם אנחנו עושים סנפלינג. גם הבנות שלנו לובשות דגמ"ח.

זהו צו השעה. קידוש שם שמים. בחורה דתית עם מכנסיים.

בין סנפלינג למסע ניווטים, אפשר לדבר קצת על הדת. לצטט פסוק נחמד משיר השירים (את זה אפילו יואב שוורד מכיר). אך גם כאן אל תשכח: אתה דתי יפה. אפילו בשעה הכי קשה, תזכור להשחיל איזו בדיחה על דוסים. תלחץ יד לאיזו בחורה שעוברת בסביבה. תרביץ איזו קללה קטנה. תהיה ייצוגי. אחרת, מה יחשבו עלינו החילונים? סליחה, כולם?

עכשיו, כשיש לנו יפים משלנו, אנחנו יכולים להסתדר לגמרי לבד. כבר אין לנו צורך ביעל בר זוהר. גם כאן, כמו בשאר התחומים, כבר יש לנו אנשים משלנו!

לא ייאמן, איך כבשנו שטח אחר שטח. שרי ממשלה – משלנו. מפקדי צבא בכירים – משלנו. עובדי גל"צ – משלנו. אבל רק כעת הגענו סופסוף אל הדבר האמיתי – רכילות משלנו!

גם אנחנו מציצים, גם לחברות שלנו כבר יש חברים. גם עלינו מדברים, גם אותנו מצלמים.
עכשיו אפשר לקחת פסק זמן מהמירוץ המטורף. אפשר קצת לנוח. עשינו את זה.
הוכחנו לכולם – אנחנו כמו כולם.

* המאמר התפרסם לראשונה באתר nrg יהדות


לא בהפחדות
מאת בנצי ליברמן

החתימה על מסמך 'שיח אחים' לא כבלה את ידינו, אלא רתמה את העם אחרינו במאבק למען הארץ

מאז ראשית ימי מפעל ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה נטוש בו ויכוח עמוק על הדרך הנכונה לשמור על עצמו. יש המצדדים ביצירת מאזן אימה מול הממשלה ודרג מקבלי ההחלטות: "נשחק את המשוגעים של הכפר, ואז לא יתעסקו איתנו", הם אומרים. כעת חלקם מציעים לתמוך בסירוב פקודה ולהזהיר מפני אלימות שתתפרץ, על מנת ליצור תחושה שצה"ל עומד להתפרק ולא יוכל לבצע את החלטת החורבן. משמעות האמירה הזאת היא: שצה"ל יתפרק, העיקר שנציל את ההתיישבות.

לעומתם, מתנגדי שיטת מאזן האימה מצדדים בשכנוע ולא בהרתעה. אם נשכנע יותר ויותר ישראלים בחיוניות של מפעל ההתיישבות ביש"ע להמשך קיומה של מדינת ישראל ולהמשך מעשה הציונות שהחל בחניתה ובתל חי, גם מקבלי ההחלטות בירושלים יגיעו בעל כורחם למסקנה שטובת המדינה ורצון אזרחיה הן לקיים את ההתיישבות ביש"ע, לטפחה ולבססה.

מבחינה אסטרטגית, התוקף הערכי-מוסרי של מפעל ההתיישבות מקבל את כוחו מן העם. איננו הרפתקנים המוצאים את פורקנם בהקמת יישובים על גבעות ואדמת בור; אנו עם השב אל ארצו, אל מקומו ואל ביתו לאחר אלפיים שנות כמיהה, ציפייה ותפילה. אנו גואלים את אדמתה של הארץ הזאת כהמשך למעשיהם של מחדשי היישוב היהודי. אנו שליחיו של העם היהודי, ותפקידנו להביא לתודעתו עד כמה בית אל, שילה, אלון מורה ומבוא דותן הם לב לבו.

אין לי ספק שההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות ביש"ע תיפול בראש ובראשונה בלבם של אזרחי ישראל. אם נשכיל ונצליח להתחבר אל תודעת העם, הסיכויים גבוהים שבעזרת ה' נצליח לכפות על המערכת הפוליטית את התובנה שיצירת משבר ממשלתי נדרשת על מנת לבטל את תכניות החורבן.
התחברות אל התודעה הלאומית איננה רק סיסמה. זוהי כותרת הדורשת מאיתנו מאמץ עילאי ונכונות להתגמש בסגנון, אך בשום פנים ואופן לא במהות; לדבר בשפה ובמונחים שהציבור יהין לרכוש מאיתנו, אך לא לוותר על ערך מערכינו.

על רקע זה מצאתי לנכון לחתום על מסמך 'שיח אחים', המתווה את הכללים המחייבים את הממשלה וגם את מתנגדיה. המסמך קובע מפורשות שכל החלטה משמעותית לגורלה של המדינה צריכה להתקבל "על בסיס רוב מוצק בכנסת ובעם, ולא על חודו של קול. כל תהליך קבלת החלטות וביצוען שאינו כזה – אינו ראוי, וסימן שאלה יונח על הלגיטימיות שלו". קביעה זו מתייחסת לתכנית החורבן שראש הממשלה כפה עלינו תוך רמיסה של כל כלל דמוקרטי בסיסי.

אך גם אם יתקבלו החלטות כאלה חלילה בדרך דמוקרטית וברוב מוצק, מכיר המסמך בלגיטימיות של מאבק נחוש ונוקב כנגד החלטה זו. אנו נעמוד, מאות אלפי איש, אנשים נשים וטף, ונחסום בגופנו כל פינוי, עקירה וגירוש של יהודים מארץ ישראל.

אמת, קיבלנו על עצמנו במסגרת המסמך שלא לנקוט באלימות פיזית או מילולית. אני גאה בהתחייבות זו ומשוכנע שאין בתוכנו מי שרואה בחיוב אלימות שכזו. אמירה מפורשת השוללת כל סוג של אלימות פיזית או מילולית מגבירה את הנכונות להקשיב לטיעוננו בתל אביב ובנותיה. מסמך שכזה מסייע לנו מאוד להתחבר אל התודעה. החתימה היתה נחוצה דווקא על רקע ביטויים שבקעו מתוכנו בזכות אלימות וסרבנות. מי שמבקש להפחיד את עם ישראל, אל יצפה שביום פקודה יזכה לתמיכתו.

יתר על כן, מפעל ההתיישבות ביש"ע קם ונולד מתוך מהלך של תחיית עם ישראל בארצו. אסור שהוא יהפוך על-ידינו לערך המתעמת עם הערכים האחרים המלווים את תקומת ישראל. החוט המשולש של עם, ארץ ותורה לא ינתק אם נשכיל שלא למתוח את קודקודי המשולש, ואם לא ייווצר אף הרושם שאנו דורסים בשם ערך אחד את הערכים האחרים. אחרי הכל, בניין יש"ע הוא בניין שלם, המבטא את צמיחת גאולתנו.