בשבע 106: אורח של כבוד

'האושפיזין' הוא הסרט שחיכינו לו שנים: סרט חיובי ורציני על אנשים שחיים באמונה. משחק מצוין, תסריט מרגש – רוצו לראות

אמציה האיתן , ב' באלול תשס"ד

אם אתם שייכים לקבוצת בני המזל שהעיתון מגיע אליהם ביום חמישי וכבר הגעתם למדור התרבות, הניחו עכשיו את העיתון ורוצו לבדוק אם הסרט 'האושפיזין' מוקרן בשעות הקרובות בקולנוע הסמוך לביתכם. חבל על כל רגע.

לא, אני לא מקבל אחוזים מההכנסות, אבל נראה לי שמצוות היום היא לצאת מהבית, להגיע לקופת הקולנוע ולומר בגאווה: "אבקש שני כרטיסים ל'האושפיזין'". אתם תרוויחו שעה ומשהו של נחת, וכולנו נרוויח משינוי תמונת המצב בעולם הקולנוע הישראלי. נהירה של הציבור אל הסרט תוכיח למפיקי הקולנוע שלקולנוע יהודי, צנוע וחינוכי יש צרכנים רבים.

ככל שימכרו יותר כרטיסים, כך תגדל יכולתם של התסריטאים למצוא תקציבים ולהפיק סרטים מאותו סוג, ואולי בעקבות הצופים נגיע גם לעידן שבו לפופקורן יש בתעודת כשרות והפרסומות לא יעלו סומק על פני הצדיקים שבינינו.

שולי רנד היה אחד הדמויות המבטיחות בתיאטרון הישראלי. הוא זכה בפרסים על עבודותיו והשתתף בסרטים ובהצגות מהשורה הראשונה. כשחזר בתשובה ביכו חבריו למקצוע את חסרונו, אך כיום מתברר שהתרבות הישראלית רק הרוויחה מכך. על כך יוכלו להעיד אלפי המבקרים בהצגת היחיד 'יארצייט', שהחזיקה זמן רב על במת התיאטרון וסחטה מחמאות ממבקרי התרבות.

את התסריט ל'האושפיזין' כתב שולי רנד, ובעידודו של גידי דר, הבמאי, הוא הפך לסרט קולנוע שלראשונה מציג את דמות החרדי לא כקונילמל, אלא כאדם מאמין, רגיש ואוהב.

רנד, המשחק את התפקיד הראשי, הוא חוזר בתשובה (גם בסרט). הוא לומד בישיבה של ברסלב ושורד בקושי את קשיי הפרנסה. ערב חג הסוכות הוא וזוגתו שתחי' מייחלים לנס, ואכן הוא מגיע. בכסף שנופל עליהם הם קונים את צרכי החג, ארבעה מינים ואפילו מתנות לחג. האורחים המגיעים במפתיע משנים את התמונה השלווה, ומכאן ואילך העלילה מסתבכת והולכת, עד לסוף המרגש והבלתי מפתיע.

אחד הדברים המיוחדים בסרט הוא מערכת היחסים שבין שולי לאשתו. לראשונה בהיסטוריה אהבה אמיתית, מלאת קונפליקטים, רומנטית, אבל צנועה לחלוטין. למרות שהשחקנית היא מיכל בת שבע רנד (אשתו האמיתית של שולי) הם אינם מרשים לעצמם שום פריצה של גבולות הצניעות – לא במגע, לא בלבוש וגם לא בדיבור.

'האושפיזין' מהווה תשובה ניצחת למי שטוען שאי אפשר לעשות קולנוע יהודי אמיתי. העולם החרדי מוצג בו בפשטות, ללא התנשאות. הזקנים והפיאות אינם מודבקים, והאמונה התמימה עוברת אל הצופה לא כנאיביות נלעגת, אלא כדרך חיים לגיטימית ואפילו נאצלת.

לאחר צפייה ברבים מסרטי בוגרי בית הספר 'מעלה', הייתי מוסיף למטלות של התלמידים עוד משימה פשוטה, אבל הכרחית. לכו לראות 'האושפיזין' לפחות פעם אחת. לטעמי, בשביל סרטים כאלה הוקם בית הספר.

אחרי כל המחמאות ודאי לא תתנגדו למעט ביקורת. הסצנה שבה מתרחש נס אמיתי וגיבור הסרט מקבל את הכסף להוצאות החג חיברה אותי לסרטי הילדים שעליהם אני כותב כאן. המשחק חובבני, הסיפור בלתי אמין והתוצאה פוגמת באיכות הגבוהה של הסרט. למזלם של היוצרים הסצנה נמצאת בתחילת הסרט, ולכן היא בטלה בשישים בתוך הסצנות המשובחות שאחריה.

לבעיית שירת הנשים נמצא פתרון יצירתי: "רק שפתיה נעות", כשברקע נשמע קולו של עדי רן. אולי בתסריט זה נשמע נהדר, התוצאה על המסך היתה די מגוחכת.

לסיכום, אני ממליץ בלב שלם: אל תחכו לגרסת הווידאו. לכו עכשיו לקולנוע ואל תתביישו למחוא כפיים בסוף.