חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 106ראשיהפצה

העלייה הרוחנית של פרופסור בני - בגליון השבוע

העמיתים באוניברסיטת ת"א לא שבעו נחת כשהפרופסור שנקלט אצלם הישר מכבש המטוס החל לכבוש כיפה/ בימים אלה הוא הוציא את ספרו ' יש מאין' בו מתועד מאבקו להפצת התרבות היהודית ברוסיה, ונפרשת תפישת עולמו על אמונה ומדע.
19/08/04, 00:00
עפרה לקס

שנות ה-70 ברוסיה הסובייטית. כל פעילות יהודית או ציונית נחשבת לעברה נגד השלטון, ומסך הברזל סגור ומסוגר בפני המבקשים לעלות לישראל. עשרות מיליוני התושבים חוששים מעינו של 'האח הגדול' הפקוחה בכל מקום. הם מרכינים ראש ומשתדלים לעבור עוד יום תחת השלטון האכזרי.

בתוך האווירה הזאת צצות ועולות קבוצות אנשים שאינן מסכימות להיכנע למצב. אנשים אלו מסכנים את מעמדם החברתי, את עבודתם ואת החופש שלהם ופועלים למען היהדות והעלייה לארץ. בנימין פיין, פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת תל אביב, היה אחד ממובילי המרד הזה. הוא עמד בגידופים מצד 'חבריו', בחקירות ובחיפושים של הק.ג.ב., ובחרם שגרם לו לשוב בתשובה.

"אני פשוט מודה לקב"ה שנתן לי להיות שותף בזה", הוא אומר על פרק זה של חייו, וטוען שתקופת החיים שקדמה לפעילותו הציבורית בברית המועצות היתה רק בגדר מבוא לפרק חיים שלם ומלא יותר.

פיין, פיזיקאי בעל שם עולמי, הוציא באחרונה ספר בשם 'יש מאין'. כל חייו התעניין במדע וביהדות, וכאן הוא קושר את שתי האהבות האלו יחד. פיין נאבק בספר בגישה החילונית- מטריאליסטית למדע, ומוכיח בכלים פילוסופיים את דלותה לעומת הגישה היהודית. בחלקו השני של הספר הוא מגולל פרקי חיים מרתקים תחת השלטון הקומוניסטי.

מבחינתו של פיין, שני שערי הספר קשורים קשר בל יינתק: "הכל הוא הגישה לאמונה ולקדוש ברוך הוא. החלק הראשון הוא הגישה הכללית והחלק השני הוא הביטוי הפרטי שלי לכך, ההשגחה הפרטית".

אמונה תחת עינו של האח הגדול

השנה היא 1936. בנימין בן ה-6, שכבר הספיק לספוג כמה שנות לימוד אנטי-דתיות, פוסע בצעדים קטנים ליד אביו ושואל אותו את שאלת השאלות: 'אבא, יש אלקים?' האב המופתע משיב תשובה ישירה: 'אני לא יודע, אולי'.

"בשבילי", אומר פיין, "ההיסוס הזה היה קביעה חד-משמעית שיש אלקים".

בשנת 41', כמה שנים אחרי הגילוי המרעיש הזה, מגיעה מלחמת העולם השנייה לרוסיה והגרמנים מתדפקים על שערי קייב. משפחת פיין: האב המתמטיקאי, האם הרופאה והבן מתחילים את מסע ההימלטות מפני אימת המוות.

כחודש וחצי היטלטלה המשפחה ברכבת לצפון קווקז ומשם לאסיה התיכונה. ארבע שנים ארכה הגלות, והיא השפיעה עמוקות על הנער המתבגר. "בקרונות היו רק יהודים. הגענו לקווקז, שם שוב פגשנו יהודים. מקווקז שוב היה פינוי, ואז נפגשנו עם יהודים פולנים ועם יהודי בסרביה. אפשר היה לחשוב שכל העולם יהודי. זה הביא אותי להמשיך ולחפש מהם היהודים".

כשתמה המלחמה הגיעה משפחת פיין לסטאלינאבד, שם החליט הנער בנימין לקרוא כל מה שיכול היה על יהדות. הוא שתה בצמא כל מה שצדו עיניו, אולם שום ספר לא נתן לו פשר לייחודיות של העם היהודי. בן 18 סיים פיין את חוק לימודיו בתיכון והפך לסטודנט במוסקבה, שם סיים בין המצטיינים.

בתקופה המוסקבאית שלו החליט ללמוד עברית. הוא מצא בספרייה עותק יחיד של ספר לימוד עצמי של השפה. מדי יום נהג להגיע לספרייה ולהעתיק מילים בכתב ידו; כעבור שבוע הספר נעלם. "באתי למדור הביבליוגרפי ושאלתי מה קרה לספר. הספרן שאל אותי 'בשביל מה לך ספר? אני אלמד אותך עברית ספרדית'. שמחתי מאוד, אך כשהגעתי למחרת היום הוא אמר: 'אני מצטער, אני לא יכול'. הוא פשוט פחד.

"החלטתי שאם לא עברית, אלמד יידיש. הגעתי למערכת העיתון 'דער עיימעס' והם שמחו מאוד ואמרו לי לחזור תוך חודש. כשחזרתי לשם ראיתי פשוט פוגרום, ואישה יהודייה זקנה שאלה: לא שמעת מה קרה? אסרו את כולם. אז החלטתי ללכת לתיאטרון היידיש. ראיתי שם את כל ההצגות, אבל תוך כמה חודשים סגרו גם את זה".

כעבור כמה שנים, והוא כבר בישראל, ינסה פיין לשכנע את ועדת הכנסת בנחיצותה של הוצאת ספר לימוד עצמי מעודכן בעברית, וכשנבחרי העם לא יאזינו לו הוא יפנה לבלשנים ולחברים ויעשה זאת יחד איתם. הספר החדש והמעודכן ללימוד עברית ייכנס לברית המועצות בעשרות אלפי עותקים, וזו תהיה סגירת המעגל של פיין, שאינו נוהג להיכנע לעובדות קיימות.

בחזרה לשנות ה-50. פיין לומד באוניברסיטת גורקי, ולקראת סוף הלימודים מתחיל לפרסם מאמרים מדעיים בכתבי עת יוקרתיים. הוא גם מוציא ספרים חשובים בתחום הפיסיקה, שאת חלקם מצטטים עד היום. כמה שנים לאחר תום הכשרתו האקדמית התחיל פיין לעבוד במכון מחקר ליד מוסקבה, זכה בתואר פרופסור ונהנה מהכרה בינלאומית בהישגיו.

במהלך שנים אלו הספיק פיין להינשא, להוליד תאומות ולחוות את מותה של אחת מהן ממחלה קשה. בשנת 72' הוא אף התגרש מאשתו הראשונה. לאחר תקופה הגיע אליו חבר מן העבר והצית בו מחדש את הלהט הציוני, שנדחק הצדה בשנים הקשות.

פיין החל להשתתף במסגרת של מדענים מסורבי עליה. מעט אחר-כך הוא נמנה עם המארגנים של סמינר בינלאומי בנושא. הקבוצה שלחה הזמנה למכונים מדעיים בברית המועצות וגם מחוצה לה, ואחת ההזמנות האלה גרמה למהפך בחייו של פיין.

החרם והתשובה

בוקר אחד קרא מנהל המכון המדעי של פיין את הפרופסור למשרדו ורעם: "ווניימין מוסייביץ' (בנימין בן משה), קבלתי ממך מכתב". המנהל התכוון להזמנה לסמינר. קבוצות ויחידים החלו ללחוץ על פיין שייסוג בו ממשהו: שיפרוש מארגון הסמינר או שלא ישתתף בו, העיקר שלא 'יטיל כתם' על המכון כולו.
בסופו של עניין נערכה ישיבה של מועצת המכון, אותה מכנה פיין 'סיוט': "כל החברים שלי בעבר, כל הידידים, רובם יהודים, קמו אחד אחרי השני ודיברו. כל אחד בתורו אמר 'בלה בלה בלה' אבל המסקנה היתה ש'אין מקום בקולקטיב בריא כמו שלנו לאדם לא ישר כמוך'".

כעסת עליהם?

"הם כעסו עלי שהכרחתי אותם לעשות את זה. היתה כנראה הוראה לק.ג.ב. לעכב אותם ביציאה לחוץ לארץ, והם לא הסכימו אפילו לחוסר הנוחות הקטן הזה".

פיין לא הסכים לסגת מעמדותיו, ו'חבריו' הענישו אותו על כך: "עשו עלי מין חרם. לא רק הם, גם בני משפחה. זו היתה מן עיר קטנה שכל אחד הכיר כל אחד, ואם ראית שם מישהו מדבר עם אדם אחר תיכף היתה שמועה".

לא הבנת את החשש שלהם?

"לא. זה לא שמדובר בקומוניסטים אדוקים. לפני שזה קרה היינו יושבים יחד בערבים ומדברים על הכל. הם היו יותר קיצוניים ממני, ודיברו על כך שזה משטר כל-כך טוטליטרי וכל-כך קומוניסטי שאי אפשר לעשות שום דבר. הם טענו שהכל תלוי בשליטים, והם יודעים הכל. זה עשה להם חיים יותר קלים, ובגלל ש'אין ברירה' וככה צריך להתנהג, אז ככה הם התנהגו".

האכזבה של פיין מחבריו היתה עמוקה כל-כך שלמרות מרחק השנים הוא מתקשה גם היום לדבר עם רובם. אולם את החוויה הזו הוא מכנה 'טבילת אש' ו'ניסיון ראשון' בין שורה של ניסיונות שעוד נכונו לו.
ארבע שנים אחר-כך, החרם שהטילו עליו אנשי המכון גרם לפיין לשינוי של ממש בחייו האישיים: "אמנם מגיל 6 חשבתי על אלקים, אבל אז, בגיל 46, הייתי חולה. שכבתי שבעה ימים בדירה שלי לבד. איש לא בא לבקר אותי, בגלל החרם, ואז התחלתי לחשוב. זה בדיוק כל המרכיבים שצריך: התבודדות והתבוננות, וזה שינה לי את כל החיים".

פיין מעיד בספרו: "יראת ה' נולדה בלבי. הבנתי שלא אוכל עוד להתעלם מן הממד האלקי בחיי".

הוא החל לקיים בהדרגה גם מצוות מעשיות. השלב השני, חבישת הכיפה, אירע שנים אחר-כך, כשכבר היה פרופסור בתל אביב. "זה קרה כשאבי נפטר. התחלתי לומר קדיש בשחרית, במנחה ובמעריב במשך שנה, ואז התחלתי לחבוש כיפה. ומאז זה כבר היה. נקודה".

באוניברסיטת תל אביב הסתכלו על הכיפה שלו אך לא אמרו דבר. גם על הצטרפותו ל'חוג הפרופסורים לחוסן מדיני' שתקו העמיתים: "הם לא התערבו. העובדה שאני חובש כיפה זה מספיק בשבילם שאני ימני קיצוני. אני לא ימני קיצוני, אבל עבורם זה לא משנה".

התרבותניקים אל מול הנשירה

כוח העמידה הזה של פיין מול הזרם אפשר לו להתמיד במאבק מול השלטונות הסובייטים. במהלך שנות ה-70 הוא נתן את לבו ל'מחלה' שפקדה את היהודים שיצאו את שערי ברית המועצות: נשירה.
"עד שנת 73' כמעט 100 אחוזים מאלו שקיבלו ויזה עלו ארצה. ב-73' התחילה הנשירה. כל חודש וכל שנה זה גדל. הם היו מגיעים לוינה, ושם אומרים שהם רוצים לנסוע לארצות הברית ולארצות אחרות.
חשבתי איך נאבקים בזה. בהתחלה היתה לי ראייה די נאיבית: חשבתי שאם אפנה אליהם ואכתוב שאין זה ראוי לבחור בארץ אחרת אחרי אלפיים שנות גלות, זה ישפיע.

"אחר-כך חשבתי שצריך לעשות משהו יותר משמעותי. מצאתי מאמרים שאלברט איינשטיין כתב על הציונות, ויחד עם חבר תרגמתי והפצתי אותם. אחר-כך הגעתי להבנה שגם זה לא עוזר, שצריך להיאבק באופן יותר שיטתי על הצד התרבותי ועל לגליזציה והכרה בזכויות שלנו, מה שיש לעמים אחרים ולא היה ליהודים".

לקבוצה שהתרכזה סביב פיין קראו 'התרבותניקים', משום שהם סברו שהממד החסר בתנועה היהודית הלאומית בברית המועצות הוא הממד הרוחני. "סיסמת התנועה הלאומית", כותב פיין בספרו, "היתה 'שלח את עמי!' אך בקריאת משה אל פרעה נאמר יותר מזה: 'שלח את עמי ויעבדוני'".

פיין וחבריו ביקשו לנצל את הזמן שבו הם מעוכבי יציאה מברית המועצות כדי לנסות ולהשיג מן המערב חומר על יהדות, ההיסטוריה והשפה העברית, ובמקביל לעורר את יהדות העולם אל ה"שואה הרוחנית שפקדה את יהדות ברית המועצות תחת השלטון הסובייטי".

לא חשבת שיש אמת במה שמנחם בגין טען מאוחר יותר, שהוא אינו רוצה להיאבק על הזכויות של היהודים כי זה אולי יפסיק את העלייה שלהם? בכל המקומות שהיה בהם שוויון זכויות היהודים הפסיקו לעלות.

"לא היה שום סיכוי לשוויון זכויות. כשיהודים לא יודעים מי הם, אין שום סיכוי שם יעלו ארצה. מי עלה ארצה? אלו שהיתה להם מודעות, תודעה יהודית גבוהה. יהודים מהארצות הבלטיות, מצ'רנוביץ' ומגרוזיה. ברוסיה היהודים שכחו את כל היהדות. האנטישמיות לא עוזרת. זה מיתוס. אם יש אנטישמיות אז יש גם אמריקה, שם יש פחות אנטישמיות. כדי שלאדם תהיה תודעה שצריך לעלות הוא קודם כל צריך להרגיש את עצמו יהודי. אבל לא היה שום דבר שהזכיר להם את זה חוץ מדברים שליליים".

כשדיברת על תרבות בהתחלה, לא דיברת על דת?

"זה היה כלול. הגדרת התרבות היתה דת, היסטוריה, שפה וכן הלאה. אבל הניסיון לגשת ליהודי רוסיה ולהתחיל בדת נידון לכישלון כמעט מראש, כיוון שהם חונכו במשך שנים ליחס שלילי אל הדת".

יהדות לאור היום

ה'תרבותניקים' החליטו לערוך סמינר בינלאומי שיעסוק בתרבות יהודי ברית המועצות. את הסימפוזיון הם קבעו לימי החנוכה של שלהי שנת 76', מה שמזכיר ביותר מרמז את מלחמת החשמונאים ביוונים.

הם תכננו אותו תשעה חודשים מראש, ערכו סקר עמדות חשאי בין יהודים ברחבי המדינה הסובייטית וסבלו מחיפושים, רדיפות, מעצרים ועיכובים. בכל הזדמנות שהיתה להם העבירו החברים חומרים אל העיתונות המערבית ולשגריריה, וכך גם זכתה פעילותם לחשיפה בעיתוני העולם. ככלל, חברי 'תרבות' לא ירדו למחתרת. ההחלטה לפעול בגלוי היתה נר לרגלם.

"תמיד חשבתי שאני לא ארד למחתרת, אבל כנראה הייתי צריך איזשהו צידוק. בשנים האלה קראתי על משפטו של בייליס, יהודי שהואשם ברציחת נער נוצרי כדי להשתמש בדמו להכנת מצות. מה אמר לו עורך הדין שלו, גרוזנברג? 'גם אם נפסיד במשפט, אתה לא יותר טוב מאבות אבותיך, שעלו על המוקד בגלל האמונה שלהם. ואם יקרה הכי גרוע, תדע שאתה אחד מהם'".

בכל זאת, יש הבדל בין קריאת הדברים לבין הפנמתם.

"בהתחלה חשבתי מה יהיה אם יעצרו אותי. ברגע שקראתי את הדברים ידעתי שזה יכול לקרות ושזה לא צריך להעסיק אותי. זו היתה נקודת מפנה עבורי".

במשך כל החקירות שעבר התעקש פיין שינהגו בו על-פי החוק הסובייטי – חוק שהשלטון לא ממש הקפיד עליו, אבל נציגיו נאלצו לא פעם להיכנע לדרישה התעוזתית של הפרופסור לפיסיקה.

פתאום, עלייה

יום אחד, בקיץ 77', נסע פיין לתכנן עם חברים את הפעילות לשנה הבאה. "חזרתי מאוחר הביתה, ואשתי סיפרה שבא איש אחד ואמר שמחר אנחנו צריכים ללכת למחלקת ויזות. אמרתי לה: 'שושנה, זה היתר יציאה', אז היא אמרה: 'אל תגיד ככה'".

איך זה בא פתאום?

"כשאתה פעיל מאוד, יש שתי אפשרויות: או ששולחים אותך למזרח הרחוק או למזרח הקרוב. שרנסקי, ביגון ואני היינו באותו זמן תחת מעקב ממש הדוק, יום ולילה, וכנראה שרצו להיפטר ממני. מה שהגן עלי, אבל גם זה בערבון מוגבל, היה שהייתי פרופסור עם מוניטין בינלאומי והיו קשיים לאסור אותי. עד אז לא עצרו אף פרופסור. אבל היתה עוד סיבה: ביגון היה אז רווק. אצל שרנסקי ואביטל הם לא חשבו שזה רציני, אבל אני הייתי נשוי ושושנה היתה בהריון".

את רגע קבלת אשרת העלייה מתאר פיין כ"שמחה שקשה לתאר. זה משהו שציפית לו כמעט כל החיים, זה ממש חג".

לשושנה ובנימין פיין הוקצבו 10 ימים לעזוב את ברית המועצות, ובני הזוג פגשו את היעילות המוכרת כל-כך של הביורוקרטיה הסובייטית מכיוונים שלא ראו עד כה: "עזרו לי בכל צעד, רק כדי שאלך. באתי למנהלת המכס והיא אמרה: 'מה אתה מדבר? צריך לתפוס מקום חודשיים מראש'. יצאתי מהמקום, התקשרתי לק.ג.ב., חזרתי אחרי 5 דקות והיא אמרה לי: 'בסדר, בוא נלך'. הכל היה מכוסה במזוודות, היא דחקה הצדה את המזוודות שהיו שם ועשתה מקום לציוד שלנו".

בני הזוג פיין טסו עם עוד כ-150 עולים מברית המועצות, נחתו בישראל וזכו לקבלת פנים בה השתתף גם שר הקליטה החדש, דוד לוי, שהיה נרגש מאוד. לפיין המתינו בשדה התעופה גם שני נציגים של אוניברסיטת תל אביב, שהציעו לו משרת פרופסור במחלקה לכימיה.

"בזמן שהייתי בסירוב הם החליטו שיקלטו אותי ויצרפו אותי לסגל. אבל זה דרש צירוף של מסמכים ומעבר של כל מיני ועדות. הם ביקשו שאשלח להם קורות חיים, והם שחזרו בספרייה את כל הפרסומים שלי. כל הוועדות והתהליכים הבשילו בדיוק כשהגענו לארץ".

כשהגעת לפה, התאכזבת?

"לא. כשהיינו בסירוב קיבלנו כל-כך הרבה מכתבים גרועים מישראל שיכולנו רק להתאכזב לטובה".

למרות הדברים שקראתם המשכתם לרצות לעלות?

"זה לא תלוי בזה. זה לא שאני עובר דירה מעיר לעיר, עם תנאים קצת פחות טובים או יותר טובים. ישראל בשבילי זה חלק מן החיים. בגלל זה כל-כך התפלאתי שבכל מיני מקומות בחוץ לארץ שאלו אותי: 'טוב לך בארץ?' זו שאלה לא נכונה".

העלייה שנקלטה

פרופ' בנימין פיין המשיך בפעילותו הציבורית גם בארץ. אגודת 'תרבות' המשיכה להתקיים עד לפני שנה. היא נאבקה למען יוסף ביגון ולמען הנחלת התרבות היהודית ליהודי ברית המועצות.

כשאתה רואה את העלייה של שנות ה-70 ואת העלייה של השנים האחרונות, זה לא בדיוק אותו דבר.

"ודאי שזה לא אותו דבר. אלו בדיוק אותם היהודים שלא רצו לעלות אז. היה אפשר לעלות עם קצת קשיים, אבל הם לא רצו, היה להם טוב שם. כשהתחיל להיות קשה הם החליטו לברוח".

ומה אתה אומר על הטענות שחלק מהם גויים?

"300 אלף. זה סיפור קשה. דיברתי עם שרנסקי ואמרתי שצריך לשנות את חוק השבות, אבל מפחדים לגעת בו. יש היום שני מספרים: מספר היהודים ומספר הזכאים לעלות, שזה כמעט פי שניים".

אתה חושב שבאופן כללי הישראלים קלטו את העלייה הנוכחית כמו שצריך?

"אני חושב שכן. תסתכלי איך כולם הסתדרו תוך שלוש-ארבע שנים".

כן, אבל זה היה עבודה קשה מאוד.

"זה דווקא טוב שהם היו מוכנים לכל עבודה. לעליות אחרות אין הצלחה כזאת של הסתגלות מבחינה חומרית".

ומבחינה תרבותית, אתה חושב שהישראלים פתוחים לקבל את התרבות היהודית רוסית?

"לא, לא. הם לא הביאו איתם שום תרבות יהודית, נקודה. העלייה הזאת היא בלי תרבות".

למרות הדברים החריפים האלה, פיין מקפיד לסייע למדענים עולים מחבר המדינות. הוא אף הגה, יחד עם שני עמיתים, את תכניות 'גלעדי' ו'קמ"ע', שבמסגרתן נקלטו מאות מדענים עולים בקהילייה האקדמית של מדינת ישראל. לרבים אחרים הוא סייע בדרך של הרמת טלפון למכרים, גם לכאלה שלא הכיר.

ההיגיון נגד החומר

פרקי חייו של פיין מהווים את חלקו השני של ספרו, 'יש מאין'. שערו הראשון של החיבור, וגם רוב מניינו, עוסק בהשקפות פילוסופיות על תובנות מדעיות ורוחניות: גוף ונשמה, הגישה למדע, אבולוציית החיים ועוד.

"המניע הראשוני לכתיבה היה החשש שהילדים שלי ושל השכנים שלי ירכשו אמונה, ופתאום יבוא איש חשוב מאוד, פרופסור או דוקטור, ויגיד שהאמונה זה משהו שאבד עליו הכלח. אבל לא רציתי לעשות מה שכולם עושים. כולם כתבו שאין סתירה בין מדע ואמונה ושהמדע כאילו תומך בדת. אני הלכתי על מישור יותר עקרוני ויותר עמוק. ההתמודדות עם השקפת עולם חילונית-מטריאליסטית, שבה הכל נגזרת של חומר, מול השקפת העולם שלנו, שלפיה חוץ מחומר יש רוח".

פיין מנתח בצורה לוגית ובסיוע פילוסופים והוגי דעות את הטיעונים של הגישה החילונית, ומראה כי אין בה ממש. הוא אינו חושש להיכנס לעובי הקורה בסוגיות שגרמו למאמינים רבים להתרחק מן המדע, ומגיע למסקנה כי מי שמתבונן באבולוציה לעומק, למשל, מבין כי היא בלתי ניתנת להוכחה, ושהאמונה בקיומה היא בגדר אמונה ולא רציונל.

בכלל, אחת המסקנות המפתיעות של פיין בספר היא שהגישה החילונית היא אמונה עיוורת, ודווקא הדתיים הם הרציונלים. לפי חיבורו, אדם המחפש עקביות ורציונליזם יכול למצוא אותם דווקא באמונה היהודית, ולא בגישה המטריאליסטית.

זו מסקנה מפתיעה.

"כן, זה מה שאני מראה באופן שיטתי, ולא רק אני. יש פילוסוף חילוני, פרופ' פופר, שאומר שאי אפשר להוכיח שההשקפה המטריאליסטית אינה נכונה, אבל ברור שזו אינה השקפה רציונלית. מדוע? מכיוון שלא נימוקים הגיוניים תומכים את הטענות שלה אלא תנועות של מולקולות. כלומר, זה לא מבוסס על היגיון אלא על משהו שהוא מעבר להיגיון.

"מבחינתם, קיום מדע זה פלא. זה נס שאנחנו יכולים להכיר את החוקיות. זה מה שכותב איינשטיין, שמובנות העולם היא הנס הכי גדול. המובנות הזאת היא 'יש מאין', שאותו אנחנו יכולים להסביר אבל הם טוענים שהוא נס".

פיין, שמרבה לראות את ההשגחה בחייו הפרטיים, רואה אותה גם במדע. מבחינתו, העיסוק במדע הוא קרבה גדולה לאלקים, ולאו דווקא מן הטעמים המוכרים של התבוננות במעשה הבריאה: "הקדוש ברוך הוא מחליט מתי נקבל את הידע החדש. זו השגחה. במדע אתה לא יכול לתכנן שתעשה את זה ואת זה ואת זה, זה מה שיבוא אליך. כמו שהמדע 'קרה' לאנושות, כך הוא קורה לפרטים".

אתה עוסק גם בהתפתחות ההיסטוריה.

"את הרעיון הזה לקחתי מהפילוסוף פוקויאמה, שכתב את 'קץ ההיסטוריה'. הוא כותב שהתקדמות של האנושות יכולה להיות רק דרך המדע, שזה דבר שמצטבר. זה אחד מן הצינורות של הקב"ה. אנחנו התרגלנו שיש חוקים, אבל חוץ מהחוקים יש השתנות מסוג אחר, שאנחנו לא יודעים מתי היא תקרה. זה נראה כמו מקריות, אבל זו ההשגחה".

בנושא הזה, אגב, מציג פיין מבט מחודש על הפרדוקס המפורסם "הכל צפוי והרשות נתונה".

כתבת שמי שדורש אלקים צריך ללמוד מדע. יש כאלה שדווקא מתרחקים מזה.

"כן, כי יש סכנה במדע. אם עוסקים בסוגיות שכתובות בספר, קל להגיע לייאוש ולמחשבה שלא צריך אלקים כי יש אבולוציה דרוויניסטית ויש חוקים שמניעים את הטבע. זו היתה המטרה של הספר, שאלו שרכשו אמונה יהיו להם גם כלים להתמודד עם אדם שיאמר שהכל שטויות".

השליחות של היום

פיין, כיום בן 74 נשוי בשנית, אב לשלושה וסב לשניים, מתכנן להמשיך ולכתוב על מדע ועל אמונה, "הפעם בלי פרקים ביוגרפיים". במהלך שנות עבודתו כמדען לא היה לו פנאי לכתוב על הסוגיות האלו, אך כעת, משפרש, הוא ממשיך להגיע למשרדו באוניברסיטת תל אביב ולכתוב על הסוגיות שהוא קשור אליהן בנימי נפשו: אמונה ומדע.

כהרגלו, לא ממש משנה לפיין מה חבריו למחלקה באוניברסיטה חושבים על הספר שלו. הוא מצדו ימשיך קדימה עם המשימה: "זו השליחות שלי עכשיו", הוא אומר.

ofralax@walla.co.il