בשבע 106: הרייטינג של ההתנחלויות

הראל מויאל: סמל ההתיישבות או סמל העקירה? ● גם הדתיים יכולים להיות צרכני תרבות ● תא הווידויים הסודי של עיתונאי ישראל

עמנואל שילה , ב' באלול תשס"ד

מערך הדוברות המיומן של מועצת יש"ע מיהר לקפוץ על עגלת ההצלחה של הראל מויאל, הכוכב ממעלה אדומים שזה עתה נולד. בהודעה מטעם המועצה שפורסמה מייד לאחר שנודעו תוצאות הקרב הטלוויזיוני, נכרך נצחונו של מויאל עם נצחונה המובטח של האהבה שיש לנו, כאמור בסיסמה החדשה של המתנחלים (סיסמה טובה, אגב). מפעל ההתיישבות ביש"ע יזכה לתמיכת העם, ממש כמו שהבחור ממעלה אדומים שלנו התנחל בלב המעריצות והמעריצים. נפלא.

הפאדיחה לא אחרה לבוא. מסתבר שהמתנחל הפופולארי, זה שנצחונו מבשר את קץ תכנית ההתנתקות, הוא בעצם יס"מניק שנקלט לפני שנתיים בעדשת צלמי 'מעריב' בעודו דוחף מעריץ-פוטנציאלי עטור זקן ופאות אל מחוץ למתחם חוות גלעד. מה שנשאר לא ברור עדיין זה האם גם ידידנו מויאל היה בין השוטרים שהסירו אז את תגי הזיהוי שלהם בהוראת ניצב שחר איילון, כדי שיוכלו להפליא את מכותיהם בציבור כשהם משוחררים מאימת המחלקה לחקירות שוטרים. היד שדוחפת את המתנחל מסתירה את דש הבגד ואי אפשר לראות. בכל אופן, 'מעריב' מיהר לחגוג עם הצילום על עמוד השער, והשוטר המזמר הפך מסמל ההתיישבות לסמל העקירה.

לא הייתי נטפל לפאשלה הקטנה והמגוחכת הזאת, אלמלא התחושה שמאחורי ההודעה המוזרה של דוברות מועצת יש"ע מסתתרת שיטה שלמה, שזה רק אחד מהקטנים שבכשלונותיה. הניסיון לחזק את ההתיישבות היהודית במולדתנו העתיקה תוך התחברות לתרבות הרייטינג הקלוקלת של ערוץ 2, זה ממש דבר והיפוכו. המגמה שהחלה בגילוח זקנים מתוך כוונה מוצהרת למצוא חן בעיני התקשורת, מתדרדרת עד לכדי ניסיון להתפלש באבק הכוכבים של גיבור-לרגע טלוויזיוני, שאומנם זכה לחשיפה בתוכנית ששברה שיאי צפייה, אך טרם הוכיח את עצמו אפילו כזמר מדרג ד'.

הייתי מרחיק לכת ואומר שאם כדי להתנחל בלבבות אנחנו צריכים להתחפש להראל מויאל, אז לא ברור בשביל מה היה כדאי כל העניין הזה של ההתנחלות. לפנות אל דעת הקהל אפשר, אבל אסור להחניף לה. "מתחברים לשורשים" הולך ביחד עם ההתיישבות ביש"ע. כוכב נולד? ממש לא.

ואם כבר דיברנו על התנהלות הנהגת המתנחלים, נאמר משהו גם על מסמך 'שיח אחים', שנחתם ברוב טקס בתשעה באב האחרון. כבר העירו בצדק שמבחינת תוכנו המסמך לא סימטרי. המתנחלים מקבלים עליהם להימנע מאלימות פיזית או מילולית ולא לקרוא לסרב לפקודת עקירת יישובים. אבל השמאל לא חתם על התחייבות לנהוג בדרך דומה במקרה שרוב דמוקרטי יחליט לטרנספר יישובים ערביים.

בעיה דומה קיימת גם עם זהות החותמים. השמאל מיוצג על ידי עוזי דיין, אדם מכובד ובעל שאיפות פוליטיות, אך חסר דיוויזיות. חתימתו אינה מייצגת איש ואינה מחייבת איש. אנשי מועצת יש"ע אומנם הודיעו שלא חתמו בשם המועצה, אך עדיין מדובר בחלק מכובד ממנהיגותו הנבחרת של הימין האידיאולוגי.

צריך היה לומר לעוזי דיין שיואיל בטובו, במחילה, להביא לטקס את ראשי שלום עכשיו, את ראשי מפלגות השמאל הקיצוני, ואת כל אלה שהצהירו בעבר שיפוצצו גשרים וישכבו על הכביש כדי למנוע טרנספר של ערבים. אם הם לא חותמים, למה שנחתום אנחנו?

הרייטינג של עבודת ה'

מי שרוצה להתרשם עד כמה ניתן להצליח דווקא כשלא מנסים להחניף לדעת הקהל, שיילך לראות את 'האושפיזין', סרטו החדש של שולי רנד. שנים מדברים אצלנו על יצירה קולנועית אמיתית ואמיצה, לא דידקטית ומטיפה. חובשי כיפה שעוסקים בקולנוע ובטלוויזיה מרגישים חובה לחשוף בעיקר את הצדדים הלא מחמיאים בציבור הדתי ובחיים הדתיים, כשלא פעם המניע האמיתי שמאחורי הדברים הוא לא המצפון האמנותי, אלא הרצון לזכות בהכרה ובתקציבים מהממסד התרבותי החילוני-שמאלני.

באו שולי ומיכל רנד וטרפו את הקלפים. הם הוכיחו שניתן לעשות קולנוע מצוין בלי לדכא את המצפון ההלכתי. הם הראו שאפשר להראות יהודים תמימים, מאמינים ומתפללים, ולקצור תשואות מהמבקרים החילונים. אפילו על הצניעות לא צריך להתפשר.

הסרט של בני הזוג רנד אינו מייפה ואינו מטייח. הוא מראה את בעל התשובה בייסוריו ובטעויותיו, וגם בגבורתו ובנצחונותיו. הסוף הטוב משתלב בטבעיות עם האופטימיות העיקשת של האדם המאמין, שעולמו נפרש בפני הצופים. בשורה התחתונה, הסרט מצליח לעורר הזדהות אמיתית עם האיש ואשתו, בני הזוג החוזרים בתשובה בעלי התפיסה הברסלבית. שולי רנד התסריטאי וגידי דר הבמאי הצליחו ליצור סרט מרתק, מרגש ומלא הומור, שצפוי מן הסתם גם לזכות בפרסים.

נדמה לי שכבר ציטטתי פעם את דבריו של מאיר עוזיאל, שאמר שבזמן שהימין בנה התנחלויות השמאל גם לא התבטל. הוא היה עסוק בלהיות צרכן תרבות. מי שצורך תרבות קובע את אופי התרבות. בעולם המסחרי שלנו קשה מאוד ליצור תרבות שאין לה קהל.

אין לי ספק שהסרט 'האושפיזין' יצליח בכל מקרה גם בקהל החילוני, אבל לקהל הדתי ניתנה כאן הזדמנות להפוך אותו להצלחה סוחפת. כזאת שתגרום לממסד התרבותי בישראל לדרוש עוד סרטים מהסוג הזה. כזאת שתגרום לעוד כמה בוגרי 'מעלה' להאמין שגם לפנים היפות באמת של העולם הדתי יש רייטינג.

חוזרים לסורם

באחת מדרשותיו של הרב עובדיה יוסף הוא פירש את הפסוק בישעיהו "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה". הרב הסביר שהנביא מדבר על חוטאים ששק החטאים שלהם כבר התמלא. מצפונם מכביד עליהם. כדי שיוכלו לחטוא עוד, הם מכים את עצמם על החזה ומבקשים סליחה. לאחר שהווידוי הקל מעט מן הנטל שעל מצפונם, הם יכולים לחזור ולחטוא. להוסיף סרה.

הדיונים בביטאון 'העין השביעית', כתב עת לענייני תקשורת מבית המכון הישראלי (השמאלני) לדמוקרטיה, מתפקדים בדרך דומה. בבמה הפנימית הזאת, שמיועדת בעיקר לעיתונאים, מתוודים העיתונאים הבכירים על הטייתם הפוליטית השמאלנית. אחר כך הם חוזרים לכתוב בעיתוניהם באותה רוח, כאילו לא קרה כלום.

לא מזמן נכתב שם בהבלטה רבה שהתקשורת סולחת לשרון על התנהגותו המושחתת בפרשיות השונות רק בגלל מדיניותו השמאלנית. הקו הזה נמשך, כמובן, גם לאחר שהדברים נכתבו.

כשלונם של הפרשנים הפוליטיים בחיזוי תוצאות משאל הליכוד מנותח בהרחבה בגיליון האחרון של 'העין השביעית'. בבטאונם הפנימי לא מתביישים בכירי הפרשנים להודות שתקוותיהם לגבי התוצאות המיוחלות הפכו בכתיבתם להערכות מוצקות. זה לא הפריע לבן כספית, הפרשן הבכיר של 'מעריב', להילחם בלי בושה למען שרון בהצבעה במרכז הליכוד אתמול, ולהראות למה נתניהו חייב, אבל חייב, לתמוך בשרון. אולי אחר כך הוא יתראיין ב'העין השביעית' ויודה באומץ שזה באמת לא היה
בסדר.