חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 107ראשיהפצה

פרקי משה - בגליון השבוע

27/08/04, 00:00
חגית ריטרמן

הוא היה מגדולי הסופרים שידעה הארץ (´פרקי אליק´, ´מלך בשר ודם´, ´הוא הלך בשדות´ ועוד).

איש השומר-הצעיר שהפך לאחד מהלוחמים הנחושים על שלמות המולדת, והיה נכון לשלם על כך במחיר כבד. בחלונות הגבוהים לא סלחו לו על דעותיו, אבל הוא לא נכנע.

הוא אפילו שקל למסור את נפשו כדי למנוע רצח יהודים בעקבות הסכמי אוסלו * חברים לדרך ומקורבים מספרים על משה שמיר שאבד, אך הותיר אחריו יצירה עשירה ואמונה איתנה


"תשמרי בדעתך", אמר לי הסופר משה שמיר לפני ארבע וחצי שנים, "להיות ציוני זה שיא ההומניזם. אין הומניזם יותר קדוש ונשגב מאשר להיות ציוני, כי ציוני פירושו להציל עם ממשמידיו". הדברים נאמרו במסגרת ראיון שערכתי עמו במלאות שלושים שנה לפטירת המשורר נתן אלתרמן, עמו נטל חלק בהקמת ´התנועה למען ארץ ישראל השלמה´. אבל עוד נחזור לאלתרמן, לשמיר ולמחיר שנאלצים, כנראה, לשלם יוצרים שחושבים בימנית.

גם פרופ´ הלל ויס, חוקר ספרות ומרצה מאוניברסיטת בר-אילן שהיה מקורב אליו מאוד, מבין את המונח הומניזם, שעל פי רוב נאמר אצלנו בהקשר של אהדת האויב, כמו שמיר, עליו הוא אומר: "הוא היה הומניטרי, בלבו ובכתביו, כלפי האדם החלש, הסובל, הרגיש. אבל הוא לא נהייה ´נחנח´, כלומר לא הזדהה עם הערבים על חשבון היהודים".

השבוע, בשיחה בעקבות פטירת הסופר ממחלה, גילה פרופ´ ויס ל´בשבע´ ששמיר, שנחרד מהסכמי אוסלו בהבינו שהתוצאות תהיינה הרסניות, שקל להציל את חייהם של מעל לאלף הנרצחים היהודים באמצעות ויתור על חייו שלו. הוא חשב שאם ישים קץ לחייו זו תהיה מחאה שתזעזע את דעת הקהל ותבלום את התהליך המסוכן.

ויס: "הוא אמר לי: ´אם היום הייתי יותר צעיר ויותר אמיץ, הייתי הולך ושורף את עצמי בכיכר העיר, כמו הסטודנט הצ´כי יאן פלאך, שמחה על הפלישה הסובייטית לארצו´. הוא התכוון שרק זעזוע קיצוני יסב את תשומת הלב של עם ישראל לעומק הצרה בה הוא נמצא".


מורד במובן הנעלה של המלה

משה שמיר, מגדולי הסופרים של העת החדשה, נולד באלול תרפ"א (1921) בצפת וגדל בתל-אביב. הוא לחם במסגרת הפלמ"ח. שמיר היה חבר בתנועת השומר-הצעיר, ומשך שנתיים (44´-46´) היה חבר קיבוץ משמר-העמק. הוא היה נשוי לצביה ואב לשתי בנות ובן. לאחר מלחמת ששת-הימים הצטרף למייסדי ´התנועה למען ארץ ישראל השלמה´, שמנתה אישי ציבור בולטים ואמרה ´לא´ לוויתורים על חלקי מולדת.

"גדלנו בשומר-הצעיר ואחרי 1967 עזבנו", מספר חברו הקרוב פרופ´ עזרה זוהר, שהכיר אותו 76 שנים, מאז למדו יחד בכיתה ג´. "אנחנו לא עשינו את המהפך, השומר-הצעיר עשה זאת. התנועה היתה בעד התיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל וסביבותיה, ואחר כך נעשתה תומכת של סטאלין וראתה ברוסיה מולדת שנייה.

"משה שמיר מצא אומץ, קם ועזב מיד, והצטרף לתנועת ארץ-ישראל השלמה בראשותו של אלתרמן. המניע לעזיבה היה אהבת ארץ-ישראל והכרה שאנחנו לא צריכים להרשות שיתקפו אותנו שוב ולהושיט את הלחי השנייה. וכל זה בעקבות מלחמת ששת-הימים".

"הוא היה מורד במובן הנעלה של המושג", אומר פרופ´ ויס. "ב-1940 מרד במאיר יערי שמאוד לא קיבל את עמדתו בתנועת השומר-הצעיר. בספרו ´כי ערום אתה´, שיצא לאור ב-1959, שמיר מספר על מחנה השומר-הצעיר בשנת 1939, שבו הגיבור, משה אבני – שזה משה שמיר – נכנס לעימות עם ראשי המחנה. הוא מבטא שם את הדעות שביטא בתקופת מפלגת התחייה, לכן מי שחושב שזה עלה רק אז, לא מכיר אותו. בספר גירשו את הגיבור כי העז להשמיע דעות אחרות".

עם מהפך 1977 נבחר לכנסת מטעם הליכוד, אבל כשבגין מסר את סיני וחבל ימית, פרש והקים יחד עם ח"כ גאולה כהן את מפלגת התחייה, בה היה חבר הנהלה. כהן: "הוא היה פרלמנטר מזהיר מבחינת המסרים שלו. זה היה תענוג אינטלקטואלי לשמוע את נאומיו. מילה בסלע, עברית שטבולה בלשון המשנה, התלמוד וגם לשון הסלנג של ימינו. הייתי יחד איתו כמעט בכל ההפגנות של גוש אמונים, וכמובן בתנועת התחייה.

"משה שמיר נאבק כל חייו. הוא היה קנאי לדעותיו ולחם עליהן מילדותו בשומר-הצעיר, בימי התנועה למען ארץ-ישראל השלמה וגם אחרי זה".

קורבן הדיקטטורה הרוחנית

בשיחתנו על אלתרמן בביתו שבתל-אביב, משה שמיר סיפר שאמנם לא היה כרסום במעמדו של אלתרמן בעקבות הזדהותו הפוליטית כאיש ארץ-ישראל השלמה, אבל נשמעו התבטאויות כמו "איך קרה לנתן החכם שהוא נעשה פתאום נתן הטיפש, השוביניסט, הקיצוני", והוסיף: "לא היה לזה ביטוי ממשי בכך שאיזה חרם הוטל עליו, מסוג הדברים שאנחנו קצת יותר מכירים בשנים האחרונות". באותו הקשר הזכיר את ראובן בן-יוסף, משורר שהעריך, ואמר שזה נדחק הצדה בשל דעותיו הימניות. על עגמת נפש שנגרמה לו עצמו לא סיפר, אבל באוויר ריחפה התחושה, אם לא הידיעה, שהכיר את הדחיקה הצדה מניסיון אישי.

הסופר אהרון מגד, בן דורו של שמיר: "יש אצלנו נטייה לקיצוניות בשני הצדדים, אז אנשים שמצדיקים את הפלשתינים בכל, לא מוכנים לקבל דעות כמו של משה שמיר. זה טרף אצלם, כי בעיניהם זה אנטי הומני. והם השולטים בתקשורת, הם הכותבים בעיתונות והם העורכים של עיתונים ושל הוצאות ספרים".

השבוע הגדרת את המציאות הזאת ´דיקטטורה רוחנית´.
"נכון, יש איזו עריצות רוחנית כזו, שלאט-לאט מרחיקה אנשים שלא מוצאים חן בעיני אינטלקטואלים בעלי השקפות שמאליות. הם מורחקים בעיקר משדה התקשורת".

וכמו בחייו, כך במותו. שמיר נפטר בערב שבת. לכן, ציבור גדול של מוקיריו, שמתעדכן בחדשות באמצעות הרדיו, שמע את הבשורה המרה במהדורה הראשונה המשודרת עם צאת השבת. עד כאן בסדר. אלא שאיכשהו, עורכי החדשות פתחו במסירת אינפורמציה על הישגי ספורטאים באולימפיאדה, ואילו הידיעה על פטירת הסופר הדגול נדחקה לשולי החדשות, בואך תחזית מזג האוויר והקרדיטים.
נכון, אפשר היה לקרוא ולשמוע עליו, אבל לא בהבלטה כנהוג במקרים של פטירת אישיות ברמתו, גם לא בתדירות הפרסומים על לכתו או במשך הזמן שהוקדש למורשתו. זה כנראה לא יהיה מוגזם להעריך שלו היה זה סופר במעמדו המזוהה עם השמאל, השיח אודותיו היה נראה אחרת.

איזה מחיר שילם משה שמיר על עמדותיו?
ויס: "בגלל שהיה איש אמת, נחשב ´אופוזיציוני´. מי שנחשב ימני אמיתי – ומשה שמיר לא זייף, הוא תקף את בגין ולא התחנף – נאלץ לשלם את המחיר. הוא לא נכנע מעולם. היו תיאטראות שסיכמו איתו על העלאת מחזות וביטלו. הוא בעצמו אמר לי, היה מקונן על הנידויים".

כהן: "לצערי, הוא היה מוחרם די הרבה שנים. עכשיו הם מרגישים שאיפה הם ואיפה הוא. הם כותבים לכל היותר מאמר, הוא לחם בשטח. זה מראה איך איש רוח יכול להיות גם פוליטיקאי, בלי לבוז לקטנות היומיום".

מגד: "מספר החברים שלו הצטמצם לאט-לאט. מסביבו התרכזו אנשים שהיו קרובים לו בדעותיו. זה כמובן פגע בו, כי הוא היה איש של חברה גדולה. אני חושב שמה שפגע בו בעיקר היה היחס אליו בתקשורת, שם נפגע ביותר".

"היתה מידה מסוימת של הסתייגות מצד חברים, סופרים ואחרים, שהיו חבריו קודם", אומר זוהר. "זה התבטא גם מבחינה כלכלית. הזמינו אותו פחות להרצאות, הזמינו אצלו פחות דברים כתובים.
"אבל לא היה לו היסוס לשלם את המחיר. משה שמיר היה איש חזק, אז לא היה פשוט לדבר עליו באופן לא הולם, והוא לא נפגע כל כך. החזיק מעמד. ניסו למעט את השפעתו וכוחו, אמרו עליו כל מיני דברים, צמצמו את ההזמנות לכתיבה וניסו לערער את מעמדו".

הסופר והעיתונאי מאיר עוזיאל, חבר קרוב: "אפשר להציג את זה כנידוי נוראי, לומר שחסמו בפניו את כל הדרכים. זה נכון במידה מסוימת. אבל אי אפשר היה לחסום הכל, כי מעמדו היה כל כך גבוה, שגם אם הורידו, והרבה, אז כמה כבר יכלו להוריד? כמובן, היתה פגיעה, גם כלכלית. מחזה שלו, שכבר התקבל ל´הבימה´, לא עלה. שחקנים לא רצו להיות מחוברים לשמו.

"יחד עם זה, הוא זכה בפרס ישראל ב-1988 והוא זכה בכל פרס אפשרי. אגב, הוא אף פעם לא הגיש מועמדות של עצמו לשום פרס, כפי שאחרים עושים. אמרתי לו שיגיש את מועמדותו לפרס אמ"ת בסך מיליון ש"ח, והוא סיפר לי שמעולם לא הגיש.

"הוא נלחם. המשיך לפעול, ספריו המשיכו להיות מודפסים, ואי אפשר להיות אדם שרוצה להתחבר לספרות הישראלית בלי להכיר את משה שמיר".

לאיזה יחס זכה משה שמיר בקהילה הספרותית?
מגד: "ההערכה לגבי היצירות הידועות ביותר שלו לא השתנתה בעקבות זה ששינה את דעותיו הפוליטיות מקצה לקצה. גם אנשים מהשמאל מכבדים דברים שכתב שאין להם נגיעה פוליטית. בקהילה הספרותית יש לו מקום מכובד מאוד. רוב הקהילה הספרותית מקבלת אותו כאחד הסופרים החשובים מתקופת ´דור בארץ´".

סופר בשר ודם

יצירתו של משה שמיר כוללת קשת של סוגים ספרותיים: רומנים, סיפורים קצרים, מחזות, מאמרים ואפילו שירים. "הוא היה כל כך מוכשר!", אומר עוזיאל. "כבר בגיל 18 כתב שירים בשם בדוי, כל כך משוכללים בצורות החדשות שבתוכם וברגש המזוקק. שירים חד-פעמיים. כשהוציא ספר, התגלה שהשירים שחתומים בשם בדוי הם שיריו".

הוא יצר בספריו גיבור שהוא צבר ישראלי אחראי ומסור, והיה חלק מהחבורה הספרותית של בני דור תש"ח שכללה גם את אהרון מגד, חיים גורי, בנימין גלאי, נתן שחם, שבתאי טבת ועוד יוצרים שפעלו בשנות הארבעים בהשפעת המשוררים הגדולים שלונסקי ואלתרמן.

בין יצירותיו הרבות: ´הוא הלך בשדות´, ´כי ערום אתה´, ´מלך בשר ודם´, ´במו ידיו – פרקי אליק´ על אחיו אליק שנפל במלחמת העצמאות ו´יאיר´ – רומן ביוגרפי על מפקד הלח"י יאיר שטרן. פרופ´ זוהר: "היה בעיניו חשוב מאוד לתאר את האיש שהקריב את חייו בסופו של דבר על מזבח האידיאולוגיה הציונית שלו".

"היו לו הבנות בדקויות יהודיות – הלכה, אגדה", אומר פרופ´ ויס, והוא הוציא ספרי ילדים על ספרי מלכים ושופטים "מתוך אהבה עצומה לתנ"ך ולהיסטוריה של עם ישראל. היה לו קשר עם הרמח"ל והחסידות והמתנגדות, הוא הבין מי היו דמויות המופת". "הוא כתב מחזה על הרמב"ם, על שד"ל. יש לו סיפור ידוע על אלישע בן-אבויה", מוסיף מגד.

בין כתביו של שמיר נמנים רומנים היסטוריים. הלל ויס: "היתה לו ראייה היסטורית חובקת זמן. כשיצא לאור ´הוא הלך בשדות´, היו מבקרים שגינו את הספר. כשיצא ´מלך בשר ודם´ נדהמו, לא הבינו איך צבר יכול להפנים כך את ים המקורות".

עוזיאל: "הוא היה אדם שקובע כללים, לא רק הולך בעקבות. הוא הוביל בכל מה שעשה". "הוא היה מנהיג", אומר ויס. "מה שהעסיק אותו אלה גיבורים בהיסטוריה. אחרים היו כותבים על האנטי-גיבור, על עלוב הנפש".

לפני חודשיים קיבל בבר-אילן דוקטור לשם כבוד. השנה אמור היה להיערך אירוע לציון חמישים שנה לצאת ספרו ´מלך בשר ודם´, והוא ביקש מפרופ´ הלל ויס שינהל את הערב. "לצערי, לא הספקנו".
מגד: "בינינו היו יחסים על בסיס ספרותי, מפני שאנחנו כתבנו ספרים בערך באותה תקופה. כשחיבר את ´מלך בשר ודם´, אצלי יצא ´חדווה ואני´. תמיד היה דו-שיח ספרותי בינינו, עד יום מותו.
"הוא היה פעיל ספרותי, לא רק כתב ספרות, ולכן בנוסף לרומנים, שירים וסיפורים, כתב גם פובליציסטיקה ספרותית ופוליטית. הוא היה אדם אדיב מאוד, חברי ונדיב מבחינת הקשר שלו עם סופרים צעירים יותר, הרצון לעזור להם ולהדריך אותם. הוא היה איש רעים להתרועע.

"משה שמיר יישאר וייזכר כאחד מגדולי הסופרים של תקופת ערב יום העצמאות והעצמאות עצמה, וכל התקופה של בניין עצמאות ישראל עד היום. הוא נתן לה אחד הביטויים המרכזיים ביותר. וכיוון שהוא רב פעלים, לא הפסיק לכתוב".

ב.ג. מפטר את עורך ´במחנה´

כמי שביקש לבנות ולהשפיע, משה שמיר לקח חלק בעיתונות הישראלית. הוא ערך כמה עיתונים, ביניהם ´ילקוט הרעים´, ´על החומה´ ו´במחנה´, אותו יסד והיה לעורכו הראשון (47´-50´). ב-1951 ייסדו יחד עם חיים גורי וט. כרמי דו-שבועון ספרותי בשם ´משא´, שמשך אליו את מיטב הספרות החדשה אז. שמיר גם ערך את המדור הספרותי ב´על המשמר´ וב´מעריב´.

פרופ´ זוהר: "משה הטביע את חותמו על ´במחנה´. בן-גוריון פיטר אותו כיוון ששבוע אחרי פיטורי יגאל אלון הוא שם תמונה גדולה של אלון על השער. אלון היה גנרל גדול, אולי הכי גדול של מלחמת העצמאות, אז דווקא היה מקום לעשות זאת".

"בשנים האחרונות התקרבנו, ומאוד אהבתי אותו", מספר מאיר עוזיאל. "הקירבה שלנו היתה סביב כתיבה ורצון משותף לעשות דברים כדי לשנות התדרדרויות בתרבות ובתקשורת, ועל זה היו לנו המון שיחות. לפני כעשור הוא רצה להקים עיתון, ויחד עבדנו על בנייתו. עמדנו לקרוא לזה ´יש´. רצינו עיתון מוביל בשפה, בגישות העיתונאיות שלו. זה נעצר כמובן בתקציב.

"כשהוקם מקור ראשון פניתי אליו. המשימה שניתנה לו היתה להיות מבקר העיתונות של השבוע האחרון. הוא היה קונה את כל עיתוני סוף השבוע, וכותב ביקורת על שטויות שנכתבות שם, בזיונות, עמדות, עברית קלוקלת ומחשבה קלוקלת. זה היה מדור טוב מאוד, שזכה להתעניינות גדולה. לא היה לו קל, זה דרש המון עבודה וסדר זמנים צפוף, אבל הוא ביצע את זה".

משה שמיר גם פרסם מאמרים בכתב העת ´נתיב´, וערך את המדור הספרותי שלו. הלל ויס: "הוא היה אדם עם חוש לשוני יוצא מן הכלל: קפדן בניסוח, בדיוק, בעריכה. פעם החזיר לי מאמר עשר פעמים, אבל הוא עשה זאת מתוך אמיתיות".

לשמיר היה טור שבועי פובליציסטי בתחנת הרדיו של ערוץ 7. עוזיאל: "הוא אהב את קהל הכיפות הסרוגות, העריך אותם מאוד והיה עמם בקשרים". "זה הבית הרוחני שלנו", מסביר פרופ´ זוהר, גם הוא בעל טור שבועי בערוץ 7, את הצטרפותם של צמד הרעים שהחלו את דרכם הפוליטית בשומר-הצעיר, לעיתונות האלקטרונית. "ההתיישבות היא של יורשי גוש אמונים, מה שקוראים היום המתנחלים, וערוץ 7 זה הרדיו שלהם. זה המקום הטבעי בו אני מרגיש צורך ורצון לדבר".

פשוט דבר אמת

לו יכל לומר לנו עוד דבר אחרון, איזה מסר היה משאיר?
מגד: "התודעה הפוליטית שלו היתה כה חזקה, שעלתה על כל היתר. כל מה שרצה לומר היה: ´אנחנו "במצב של סכנה תמידית מפני שהפלשתינים הערבים לא ירצו אותנו לעולם. אל תחיו באשליות. זו מלחמה שסופה לא נראה. וצריך לאגור כוחות בשבילה´".