בשבע 108: על דעת עצמי

אבי סגל , ט"ז באלול תשס"ד

הביא חברים, נשאר לבד

אם פרשת המינויים הפוליטיים של השר צחי הנגבי היתה עולה לכותרות לפני עשור וחצי, היינו בטוחים ששוב רודפים את הימין. אם אריאל שרון היה נחקר בפרשת סיריל קרן לפני עשרים שנה, ההתיישבות ביש"ע היתה עומדת שלופת ציפורניים מאחוריו. ומנגד, אם בנימין נתניהו היה נחקר היום בפרשת בראון, סביר להניח שלרוב אנשי הימין האידיאולוגי פשוט לא היה אכפת.

כי ככל שאנשי הליכוד הולכים שמאלה, כך אנו הופכים אדישים לגורלם. כשעמיר פרץ תוקף את שר האוצר, כשיוסי שריד לועג לשר מופז, או כשעיתונאי הספורט מגנים את לימור לבנת, אנחנו כבר לא רואים בכך התקפה מתפרצת משמאל לימין. בחלק מהמקרים אנחנו אפילו מצטרפים לדעתם של התוקפים, וכימניים איננו חשים בושה אלא סתם אדישות. זוהי התפתחות לא פשוטה, משיכת הכתפיים הקולקטיבית של הימין הישראלי. בדרך כלל, נעים יותר לחוש צודק ונרדף מאשר אדיש.

אבל מי שייפגע יותר הם הפוליטיקאים עצמם, אלה שהפנו עורף לחבריהם לדרך. השר הנגבי, שבשנים האחרונות מרבה לקרוץ שמאלה בעין אחת, יוכל היום לקבל תמיכה רק מחבריו למפלגה, כמו זאת שנתן לו השבוע יו"ר הכנסת. הנגבי יתקשה לזכות באמפתיה דומה מהציבור הרחב, כולל קהל בוחריו הטבעי, אלא אם נשארו לו עוד כמה ג'ובים פוליטיים לחלק.

מלה חמה אחרונה

לא רבים זוכרים, למזלי, אבל בימיה הראשונים של התכנית הגל"צית 'המלה האחרונה' השתתפתי (לצד אנשים נוספים) בפינת דעתנות קטנה בשם 'זכות המלה האחרונה'. אחרי מספר הופעות, רגע לפני שגרמתי להורדת התכנית עקב בריחת מאזינים, פרשתי בשיאי. ובכל זאת, כמו רבים מבני המגזר, אני ממשיך גם היום להאזין לתכנית הרדיופונית באדיקות ובנאמנות. עד שמגיע הקיץ.

הצלחת 'המלה האחרונה' מבוססת על הרהיטות, השנינות וההומור של מגישיה. בשנים הקודמות, משהגיעו ימי הקיץ והחופשות, הפקירו המגישים הקבועים את המיקרופונים לטובת ח"כים משועממים, יצאו לנפוש בקריביים ושלחו את מאזיניהם הנאמנים לנפוש בקול ישראל. השנה, למרבה השמחה, זה לא קרה. רוב המגישים הקבועים המשיכו הפעם לשדר גם ביולי-אוגוסט, ואליהם הצטרף כשחקן חיזוק הח"כ לשעבר אילן גלאון.

ייאמר מיד: גלאון לא ממש מדבר בתכנית. הוא נוהם. הוא אוהב לשמוע את עצמו, מתקשה מעט להאזין לדברי זולתו, מתאמץ להישמע צעיר וסחבקי, ומצד שני נהנה לספר על עצמו סיפורים היסטוריים שלא היו מביישים את זקני הפלמ"ח. אבל רבנן, האיש מצחיק בטירוף. הוא כל כך מצחיק, שאני מתחיל להצטער על שלא הצבעתי מרצ. אז נכון, הציוות של גלאון עם אורי אורבך לא מנפק לנו ויכוחים פוליטיים חמים מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים לשמוע. אז מה – אנחנו בחופשת קיץ, לא?

זוג ופרד

הנה סיפור נחמד ופרחוני לסוף הקיץ: השחקן פרד סאבאג', הזכור בעיקר מהסדרה הנוסטלגית (והמופתית, אם יורשה לי) 'שנות הקסם' - התחתן. ב'שנות הקסם' גילם סאבאג' את קווין ארנולד – הילד הזיס'לה הגדל בפרבר אמריקני בסוף שנות השישים ואחריהן, ובין היתר מנהל מערכת יחסים חברית, תמימה והפכפכה עם שכנתו המלנכולית ויני קופר.

והנה, לפני שבועיים נשא השחקן הצעיר לאשה את...כן-כן, שכנתו מימי הילדות. לא-לא, זאת לא היתה ויני. הכלה המאושרת היא ג'ניפר סטון, שהיתה שכנתו האמיתית של סאבאג' עד שקיבל את התפקיד הראשי ב'שנות הקסם' ועבר להתגורר בלוס אנג'לס. מקורותיי בהוליווד מספרים כי השניים היו בנתק מוחלט במשך 11 שנה, עד שנפגשו שוב במסיבת יום הולדתו של סאבאג' ובסופו של דבר (או שלא, לכו תדעו עם השחקנים האלה) אפילו הגיעו אל מתחת לחופה.

כמה סמליות אפשר למצוא בסיפור הזה על הילד ש'נטש' את שכנתו האמיתית לטובת שכנה טלוויזיונית, רק כדי לגלות שהאושר האמיתי נמצא מחוץ למסך הקטן. בעוד הרומן הטלוויזיוני של קווין וויני הסתיים בפרידה צובטת לב, שהרי טבעה של אהבת נעורים להסתיים עם המעבר לבגרות, דווקא המציאות סיפקה לנו הפי אנד הוליוודי מתקתק.

ורק כדי להצדיק את העיסוק בסופלה ההוליוודי הזה בעיתון לציבור הדתי, אזכיר כי סאבאג' בן ה-28 הוא יהודי חם, שבתקופת 'שנות הקסם' אף חגג את הבר-מצווה שלו. עד סגירת המדור לא הצלחתי לגלות את מוצאה הדתי של גברת סאבאג' הטרייה.

חמסה עלינו

א. האולימפיאדה הסתיימה, ואולי כעת ניפטר סוף סוף מאינספור הסיפורים וכתבות הצבע על תולדות חייו של הגולש גל פרידמן (הרופא שעשה אולטרסאונד לגברת פרידמן: "לגל תמיד היתה משיכה למים"). אולי עכשיו תעצור העיתונות הישראלית לרגע ותשאל את עצמה: סליחה, אנחנו לא קצת גולשים?

ב. אפרופו גל פרידמן, אחת מאלפי התמונות שלו הופיעה במעריב, ומתחתיה הכיתוב המשעשע: "פרידמן וחברתו ברגע של אינטימיות עם מדליית הזהב". כן, ועם מאות אלפי קוראי מעריב שצופים בהם.

ג. מי זוכר היום שפרידמן לא היה ממדליקי המשואות ביום העצמאות, ואילו לי קורזיץ, מקום 13 באתונה, דווקא כן? אל תדאגו, מישהו כבר יציע לתקן את העיוות ביום העצמאות הקרוב.

ד. "התכנית 'בילוי נעים' בהגשתו של מולי שפירא משודרת כבר 27 שנים", מודיע תשדיר הקידום העצמי של גלי צה"ל. האם זה אמור לשכנע אותי שגל"צ היא תחנה צעירה, דינמית ויצירתית?

ה. האסירים הביטחוניים בבתי הכלא שקמה ואשקלון הפסיקו את שביתת הרעב שלהם, אבל חזרו אליה אחרי יומיים. יפה, לא? גם אני הפסקתי את הדיאטה שלי לפני הצהריים וחזרתי אליה מיד אחרי הארוחה.

יודע את מקומי

מאז עזבנו את הבית הדו משפחתי במושבה הצפונית השקטה ועברנו לדירה צנועה בגוש דן ההמונית והמחניקה (תזכירי לי, יקירתי, לשם מה עשינו את זה?) אנו משתדלים ליהנות מיתרונותיו היחסיים של המרכז: הקרבה למשפחה ולחברים, ריבוי החנויות והתחבורה הציבורית, והיכולת לקלוט סוף סוף תחנות רדיו שדוברות עברית ולא ערבית.

אבל לדירה שלנו יש יתרון אחד שהוא הרבה מעל כל האחרים: היא ממוקמת בדיוק מעל מגרש כדורגל פתוח. טוב, זה לא בדיוק איצטדיון רמת גן או בלומפילד, אלא בסך הכול מגרש קטן השייך לבית הספר השכונתי, ובו משחקים מדי ערב מיטב ספורטאי השכונה, מגיל שמונה ועד שמונים, לא כולל.

יתר על כן, המגרש נמצא בדיוק מתחת לחדר העבודה שלי. וכך יש לי אינספור הזדמנויות לקחת הפסקות ארוכות מכתיבה, לחבוש כובע גרב, להתעטף בצעיף כחול-צהוב ולהתחיל לעודד את השחקנים האלמונים: "רוץ ימינה! כן-כן-כן! פאול, היה פאול! אתה עם החולצה הלבנה, תתחיל למסור כבר! גווווול!!! איזה שוער דפוק". מן הראוי לציין, כי את ההערה האחרונה אני משתדל לצעוק בשקט יחסי.

לזכותי ייאמר, שרמת העידוד שלי טובה בהרבה מרמתם של השחקנים במגרש. לא תמיד אני מצליח לדעת אם אני צופה בכדורגל או בג'ודו. מילא שעשרים איש רצים אחרי כדור, אבל לשם מה כולם מגיעים אליו יחד? ולמרות שלא הייתי ממליץ לשום צייד כשרונות להגיע לכאן ולחפש את מזלו, אני עצמי ממשיך לצפות במשחקים בעניין רב. מה לעשות, כדורגל הוא עניין ממכר.

אחר כך, בדרכי להוריד את הזבל, אני פוגש את השכן מהקומה השנייה. "החולצה הירוקה היה באופסייד", הוא אומר לי בפסקנות. "אני לא בטוח", אני עונה לו, "נראה לי שהוא היה בקו אחד עם החצי עירום".