חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 109ראשיהפצה

אני לא דוס ולכן אני יותר מרגיז - בגליון השבוע

לפני חמש שנים דודו אלהרר פתאום התחיל להאמין לדיבורים של הפלשתינים. מאז הוא יודע ששלום לא יהיה כאן בטווח הנראה לעין, ושרק השורשים היהודיים הם הערובה להמשך קיומנו כאן.
13/11/87, 00:00
עדי גרסיאל

אלהרר – שחקן, זמר, שדרן, פובליציסט, ובעיקר מפיק מוזיקלי – עבד עם הרבה מהשמות הגדולים במוסיקה העברית, מה שקר הופך את דעותיו החדשות לעוד יותר מעצבנות. לאחר שהיה ממחוללי המהפכה המזרחית במוסיקה הישראלית, הוא שואף להפוך גם את המוסיקה החסידית למיינסטרים. ובינתיים הוא מטפח את מורשתה של ידידתו נעמי שמר, שאת המופע החדש שלו מיצירותיה כבר הספיק לבצע על יד מערת המכפלה

המהפך בדעותיו של המוסיקאי דודו אלהרר החל לפני פחות מחמש שנים, כחצי שנה לפני פרוץ המהומות. "ישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה", הוא משחזר בקולו העמוק המיוחד, "וצפיתי בעזמי בשארה. ופתאום מצאתי את עצמי מקשיב לדברים שלו ולוקח אותם ברצינות – האמנתי לו. בדרך כלל אנשי השמאל לא לוקחים ברצינות את מה שהערבים אומרים, אלא רק חלק מהדברים שמתאימים להם. אבל ל'אמת' הערבית הבסיסית הם לא מאמינים, זה לא נקלט אצלם בראש. הם שומעים על החינוך לג'יהאד מגיל אפס בבתי הספר, יודעים על ההסתה במסגדים בימי שישי שכל גרגר על האדמה הזו הוא אדמת 'ווקף', ולא מפנימים.

"פתאום קלטתי שהערבים באמת ובתמים בטוחים שהגענו לכאן מכל קצוות תבל וגזלנו את האדמה שלהם. בעצם, מבחינתם גם אם כולנו נעזוב את הארץ ונחזור לפולין, למרוקו ולשאר הארצות, והם לא ויתרו על כלום – עדיין נצטרך לשלם להם פיצויים על כל הנזק שעשינו להם. החלטתי לבדוק את הנושא וקראתי אסופת מאמרים שבשארה ערך. הפעם עשיתי זאת בעיניים אחרות לחלוטין, והבנתי את גודל הבעיה שלנו.

"עשיתי תרגיל מחשבתי: נכנסתי לעורו של פלשתיני. זה דבר שאני עושה לא מעט פעמים בוויכוחים שלי עם אנשי שמאל. הם אומרים לי: אנחנו רוצים לחיות בדו-קיום. נעשה עוול לשני הצדדים. במקום להמשיך לשפוך דם על הארץ הזו, אנחנו יכולים לחיות בשלום ולהתחלק באדמה. ואז אני משיב להם כפלשתיני: אני לא רוצה שום דו-קיום איתך. לך לכל הרוחות. תחזור למקום שממנו באת. כאן חיו אבות אבותי, וכל בית בארץ הזו הוא שלי. גם הבתים שאתם גרים בהם נבנו על-ידי ערבים, ואתם בקושי שילמתם לנו עליהם. אתם בעיני צבועים; לאנשי הימין שמתווכחים על זכותם על הארץ אני יכול להאמין – לכם לא. הרי אתם לקחתם לי את הבית, והיום בנדיבותכם הרבה אתם מוכנים לוותר לי ולתת לי את החצר האחורית".

אנשי השמאל יענו לך שכשם שמחנה ארץ ישראל השלמה מאמין שגם עבר הירדן שלנו, כך הפלשתינים חושבים שתל אביב וחיפה הן שלהם, אבל הם לא באמת מתכוונים לממש זאת.
"הטענה הזו נורא נחמדה, אלא שהיא מופרכת, כי אנחנו לא החזקים כאן. יש כאן חמישה מיליון יהודים שמוקפים במאה מיליון ערבים ויותר ממיליארד מוסלמים. הנכד של מהטמה גנדי הציע להם רעיון שאותי מפחיד. הוא אמר להם: קחו 50 אלף איש ותתחילו לצעוד לכיוון הקו ירוק. ואני שואל: מה יקרה אם יבואו 500 אלף איש? לאן נברח? אצלם זו לא שאיפה בעלמא, להם יש סיכוי אמיתי לחזור ליפו ולעכו. אם לא נעמוד על נפשנו, זה עלול לקרות".

יהודי בארצו
איך השפיע השינוי בדעותיך על מעמדך בברנז'ה?
"אני משלם מחיר יקר מאוד יקר בגללו. רבים מה'חברים' שהיו לי כבר אינם כאלה. גם בעבודה זה נותן את אותותיו. אנשים לא אומרים את זה בקול – פשוט מנתקים מגע. פתאום אתה לא מוזמן יותר לאירוע כזה או למופע אחר. אבל אני מוכן לשלם את המחיר הזה כדי להיות שלם עם עצמי.

"בחמש השנים האחרונות אני עוסק בעיקר בארץ ישראל ובהיסטוריה של עם ישראל. אני שואל את עצמי מה אפשר לעשות. הרי לא בחרתי להיוולד פה בתור יהודי, לא שאלו אותי. האם אני יכול להתחמק מהגורל הזה? ודאי שלא. כי אם בפריס תוקפים יהודים, בגרמניה מחללים בתי קברות ואפילו בניו זילנד יש אנטישמיות, אין לאן לברוח.

"לכן אין לנו ברירה אלא להיות חזקים ולשמור על עצמנו. יש לנו הרבה עבודת שכנוע, בלי כעס או עלבונות. צריך לקעקע את הבלוף שאנחנו מדינה מערבית דמוקרטית נאורה. אנחנו במזרח התיכון, מוקפים ערבים. ישראל היא קיבוץ גלויות מיותר ממאה מקומות – כולנו מהגרים. הדבר היחיד שמאחד את כולנו הוא היהדות שלנו. בלעדיו אין לנו הצדקה לקיום כאן. זה מה שצריך להנחיל לכל העם היושב בציון".

אתה מציע שכולם יחזרו בתשובה?
"לא, אבל שכל ילד ידע את הקשר שלו לשפה, לתרבות, לארץ ולמקורות שלנו. מיד יהיה לכולנו הרבה יותר קל. המלחמה הזו נמשכת 120 שנה, ואנחנו כאן כדבר לא מובן מאליו. מחצית מהאוכלוסיה שלנו לא מבינה את ההצדקה הזו. המפתח לכך הוא התקשורת, אלא שכלי התקשורת אטומים לצד שלנו.
"קראתי לפני כמה ימים בידיעות אחרונות' את ירון לונדון שמדבר על 'הרוב בעם בעד ההתנתקות'. ואני שואל: מי קבע שיש רוב כזה? אתם נסמכים רק על סקרים שבהם שאלו 500 איש, ועל-פיהם אתם רוצים לפנות חלקים מהארץ? הרי לפי הסקרים פרס היה צריך להיות ראש ממשלה כבר חמש פעמים. אבל כשמדפיסים את זה ומשדרים את זה בכל מקום, זה מחלחל למוח של הציבור.

"אני רוצה לכתוב על הבלוף של הרוב, אבל מי יפרסם מאמר שלי? כבר רבתי עם כל העולם: שלחתי לכל העיתונים ואתרי האינטרנט. אין סיכוי. פה ושם נותנים לי להשחיל איזה מאמר. והם לא יכולים לטעון שהעברית שלי אינה טובה, כי התחביר שלי טוב משל רובם, והם גם לא יכולים לפסול את הדעות שלי כדי לא לפגוע בחופש הביטוי".

אז מה הם משיבים לך?
"הם נתלים בקו של העיתון. הדברים שלך אינם תואמים את הקו של העיתון. מי שחושב שיש עיתונות חופשית הוא נאיבי. לכל עיתון יש בעל בית פרטי שהשקיע כסף ויש לו אג'נדה משלו. בעל הבית ממנה את העורך הראשי, כדי שיכתוב לפי הטעם שלו. העורך ממנה עורכי משנה ועיתונאים, וכולם יכתבו לפי מה שבעל הבית רוצה. מי שסר ימינה או שמאלה מהקו עף לכל הרוחות".

מבית הספר של חב"ד למועדוני תל אביב
דודו אלהרר נולד במרוקו בשנת 1945 ועלה ארצה בגיל חמש. הוריו התגוררו בלוד, ואלהרר למד חמש שנים בישיבת חב"ד. משפחתו היתה מסורתית. "שמרנו שבת ואכלנו כשר", מספר אלהרר, "הלכנו לבית כנסת בשבתות וחגים. למרות שאורח החיים לא היה דתי במלוא מובן המילה, האווירה בבית היתה יהודית. היה לי קשה בתור ילד שמגיע הביתה לחופשות מהישיבה לגלות שבעצם לא מקפידים על הכל, אבל בגילי הצעיר לא יכולתי לעשות הרבה".

כשהיה בן עשר עברה משפחתו לבאר יעקב, והוא נשלח לבית ספר ממלכתי. אלהרר: "המעבר היה קשה. כתבתי עליו סיפור שאני עומד לפרסם בספר שיצא בעוד כשנה. הסיפור נקרא 'עקדת יצחק', והוא מתאר את השיעור הראשון שלי בבית ספר רגיל. הכל נראה לי שונה, אפילו צורת הישיבה בטורים אינה דומה. ובנוסף יש בנות, ומי שמלמד הוא בכלל מורה.

"השיעור שאליו הגעתי היה בתנ"ך, ואני הופתעתי לראות ששאר התלמידים דפדפו במין קובייה (שאחר-כך התברר שהיא תנ"ך שלם) בזמן שאני הבאתי את חומש בראשית. השיעור עסק בעקדת יצחק. כתלמיד ישיבה ידעתי את הסיפור כמעט בעל פה. המורה פנתה אלי, התלמיד החדש, וביקשה שאגיד משהו, אז קמתי ונתתי להם הרצאה שלמה על עקדת יצחק. המורה רצה למנהל, והוא קרא לי לחדרו והסביר לי איך זה עובד אצלו בבית ספר".

הוא איפס אותך?
"להיפך, אני איפסתי אותו. המשכתי איזה זמן עם הכיפה, אבל בהמשך הייתי מוכרח להוריד אותה, כי שאר התלמידים קראו לי 'הרבי' והתנכלו לי. אל תשכח שזו היתה תקופה שבה ניסו במודע לטשטש כל סממן יהודי".

אלהרר לא סיים תיכון, אלא הלך לעבוד כדי לעזור בכלכלת המשפחה. בין השאר היה מסגר וחרט. בצבא שירת בגולני, ובאמצע 65' השתחרר וירד לאילת. שם החל להופיע במועדונים: "מילדות הייתי שר. כבר בישיבה הייתי סולן בשירי שבת. במשך השנים גם למדתי לנגן בגיטרה. יום אחד, כשלימדתי סקי מים באילת וישבנו בחוף וניגנתי בגיטרה, עבר מנהל של אחד המלונות והזמין אותי להופיע במועדון. כך בעצם התחלתי".

בהמשך חבר אלהרר לדני ליטני, שהביא אותו לתל אביב. השניים הופיעו במועדון התיאטרון, ומשם המשיכו להופעות ברחבי הארץ.

מוסיקה בניחוח אחר
הקריירה המוסיקלית של אלהרר – זמר, מפיק ושחקן, משיקה לרבות מהפסגות שאליה הגיעה המוסיקה הישראלית. למי שרוצה להדפיס את הביוגרפיה המלאה של אלהרר מאתר האינטרנט המצוין 'מומה', מומלץ להכין מחסנית דיו חלופית. רשימה חלקית של האמנים שעמם עבד במהלך השנים: דני ליטני, שלמה בר, גידי גוב, יהודית רביץ, שלום חנוך, דיוויד ברוזה, מתי כספי, נעמי שמר, יהונתן גפן ("הכבש השישה-עשר"), יוסי בנאי ("אני וסימון ומואיז הקטן"), חנן יובל, הדודאים, שושנה דמארי, בועז שרעבי ועוד.

אלהרר הוציא גם כמה אלבומי סולו והשתתף ברבים אחרים, שבהם ביצע בין השאר את 'אגדת דשא', 'אדון הסליחות', 'מעין אחרית הימים', 'הימים שעוד נכונו לנו' ו'בוא שיר עברי'.

לפני כחמש שנים שימש אלהרר כעורך ומנהל האמנותי באלבום שהופק בשיתוף עם גל"צ ונקרא 'דרבוקה ישראלית'. מטרת ההפקה היתה שילוב של שירים עבריים קלאסיים בעיבודים מזרחיים: אבנר גדסי, למשל, שר את 'מקום לדאגה', יואב יצחק את 'הכניסיני תחת כנפיך' ומרגלית צנעני את 'בתי את בוכה או צוחקת'. "האלבום זכה לביקורות פושרות למדי", מעיד אלהרר, "אבל הוא יצר ז'אנר חדש, ופתאום כל הזמרים המזרחיים החלו לחפש חומר ישראלי, וגם להיפך".

בשנות השמונים היה אלהרר אחד מהלוחמים נגד התעלמות הממסד מהמוסיקה המזרחית. "ניבאתי אז שבסופו של דבר הסכר ייפרץ והז'אנר הזה ישטוף את כל הארץ, ואז נקבל חומרים ברמה נמוכה. אם לפני דור היו משמיעים את השירים המזרחיים הטובים, היה נולד משהו מוצלח יותר.

"הנסיבות הובילו אותי לעסוק הרבה בהפקה מוסיקלית", הוא אומר, "כי כך היה לי יותר נוח לבטא את עצמי כיוצר – יכולתי לעשות עם אנשים מה שאני רוצה. אם כי אני מצטער שלא עשיתי יותר בתחומים האחרים".

ובכל זאת, אלהרר הופיע כשחקן בתכנית הטלוויזיה המיתולוגית 'טלאפלא' בראשית שנות השבעים. "יש חתך של כמה שנתונים בסביבות גיל 40, שזה הדבר הראשון שקופץ להם לראש כשהם רואים אותי". הוא גם השתתף בהצגות בקאמרי, ובתריסר השנים האחרונות הוא מריץ ערב של סיפורים שעוסק במעשיות עממיות עם אוריינטציה מזרחית-מדברית וגם יהודית.

מאחורי האמנים
מה בעצם עושה מפיק מוסיקלי?
"מה זה בכלל מפיק? זה מגיע מהמלה הארמית 'פוק', שמשמעותה היא להוציא. המפיק בא עם רעיון, לוקח את המרכיבים: הזמרים והנגנים, ומוציא דבר חדש שהוא גם היצירה שלו. קח לדוגמה את 'דרבוקה ישראלית': הרעיון שלי היה לקחת את הזמרים המזרחיים בעלי הקולות היפים ולחבר אותם לשירים עבריים קלאסיים. אני כמפיק בחרתי את השירים והזמרים והתאמתי אותם זה לזה. אחר-כך הייתי צריך לטפל בהתקשרות לחברת התקליטים. המפיק נוכח בכל החזרות וההקלטות, ודואג גם שהזמר יתחבר לשיר.

"אם אני נותן לשלומי שבת, לדוגמה, לשיר את 'לילה' של שלום חנוך, אני צריך להסביר לשבת, שלא גדל בקיבוץ ולא יודע מה זה חדר ילדים, את האווירה. יש הרבה שיחות עם אנשים. יש רגעים שבהם חושבים לבטל את הכל ורגעים אחרים של התרוממות רוח. זו מלאכה לא פשוטה, שאנשים לא מספיק מעריכים אותה. כדאי שהקוראים ידעו שיש דבר כזה שנקרא מפיק ויש לו חלק בעבודה. אם הוא לא היה תורם, מן הסתם לא היו צריכים אותו".

באיזה אמנים שהפקת את יצירותיהם אתה הכי גאה?
"אני לא רוצה לנקוב בשמות, כי לכל יוצר יש את התחושה שהתקליט או המופע הוא פרי היצירה שלו. יכול להיות שבתוך תוכם הם יודעים שלולא התרומה שלי הכל היה נראה אחרת, או לא נראה בכלל, אבל לא תמיד הם יודעים לפרגן. לפעמים אני קורא ראיון עם אמן שמספר על אלבום שלו, שבעצם חלקים גדולים ממנו הם שלי. זו עבודה משותפת, שבדרך כלל מיוחסת למבצע ולא למפיק.

"אם בכל זאת אתה מתעקש, אני חושב שהאמן הכי בולט שעבד איתי היה מתי כספי. הוא לא רק יוצר ישראלי גדול, אלא גם אחד מהגדולים בעולם. עבדנו יחד 14 שנה. גם סשה ארגוב ומשה וילנסקי, שעמם עבדתי הרבה, הם יוצרים ענקיים".

רדיו חזק
אתה לא אוהב מוסיקה ישראלית 'מערבית', נכון?
"למה לשיר ככה בעברית כשבחו"ל עושים את זה יותר טוב ויותר נכון? מי שרוצה לקבל פרספקטיבה על איך נראית המוסיקה הישראלית הרוק-אנד-רולית, שינסה לשמוע פעם ראפ בתורכית. פעם דן בן אמוץ הביא לי תקליט רוק בפולנית. תפסתי את הבטן מרוב צחוק; ככה בדיוק אנחנו נשמעים למישהו אנגלי. עדיף שנתמקד בתרבות שלנו ובשפה שלנו. אני לא טוען שאסור לקחת סגנונות מחו"ל. למשל, שנסון צרפתי כן מתחבר לזמר עברי. יוסי בנאי עשה את זה נהדר. אבל אין פלמנקו תורכי, וגם לא צריכה להיות מוסיקה עברית בהשפעה לועזית רועשת".

תכניתו של אלהרר בגל"צ, 'הפוגה', החלה לפני כשבע שנים, לפני ש'התחרפן'. מפקד גלי צה"ל אז, זאב דרורי, הציע לאלהרר לשדר בתחנה תכנית שתעסוק במסורת יהודית ובזמר עברי. ה'עניין הפוליטי' החל אחר-כך. "אני מוכרח לפרגן למפקד התחנה הנוכחי, אבי בניהו, שמקבל לא מעט תלונות עלי ואפילו עשה לי כמה בירורים, ובכל זאת ממשיך לאפשר לי לשדר. והוא לא נמנה עם אנשי הימין.

"אליעזר שטרן, שהיה אז קצין חינוך ראשי, אמר לי אחרי שהחלו התלונות: 'אחד כמוך חייב להיות בגלי צה"ל'. אני מקווה שלא ישתיקו אותי, אבל לך תדע. יש הרבה שאינם מרוצים מהתכנית בתוך התחנה ומחוץ לה. אבל זה דווקא טוב – סימן שהתכנית נוגעת בדברים הכואבים, שמרגיזים אנשים. הקו הכללי שלי פשוט: אין לנו מה לעשות על הארץ הזו אם אנחנו לא יהודים. אין להם תשובה טובה, וזה עוד יותר מעצבן אותם".

בתכניתו ביום שישי שעבר אמר אלהרר: ניסו להקים בית ספר ערבי בשכונה יהודית ברמלה. הדבר גרם לחיכוכים ומריבות. אבל למה להקים שם, מדוע שלא יהיה בית ספר ערבי ברמת אביב ג', בשיכון בבלי או בתכנית ל' בתל אביב? הרי שם יש אנשים יותר סובלניים, שנלחמים בעד זכויות הערבים. אם היו לי מיליונים, הייתי קונה בעצמי בתים באזורים הללו ומשכן בהם ערבים: בצהלה, ברמת השרון ובשכונת רחביה. אם הם באמת בעד דו-קיום, שילדיהם יגדלו באותו גן וירכבו יחד על אופניים בשכונה, ושהם יישבו יחד באסיפות של ועד הבית. זה דו-קיום אמיתי.

קטע מושחז אחר בתכנית עסק בשאלה מי יצטרך לפנות את תושבי חבל עזה וצפון השומרון, אם חלילה תתרחש ההתנתקות. אלהרר: "מתווכחים אם הצבא או המשטרה או אולי מג"ב יהיו אחראים לפינוי. אבל יש כוח הרבה יותר רציני שיכול לעשות זאת, והכי מגיע לו: הסרבנים. הם לא רצו לשרת ביש"ע כי לא רצו להתעמר בפלשתינים ולחזק את 'צבא הכיבוש', אז יש להם הזדמנות פז לעשות את המלאכה הקדושה בעיניהם ולחסל את הכיבוש. אני מתפלא שלא חשבו על זה קודם".


ימני בשפה שמאלנית
"אני לא מגדיר את עצמי כחילוני", אומר אלהרר. "אי אפשר לקטלג יהודי כחילוני. אינני חובש כיפה וגם לא מקפיד על כל תרי"ג המצוות, אבל אני יהודי ברמ"ח אברי ושס"ה גידי, ואני יודע בדיוק למה אני פה. אנשים כמוני חסרים מאוד בתקשורת הישראלית, כי אנחנו יכולים לדבר בלשון 'חילונית' שיכולה לחדור ללבם של אנשים שאינם קרובים למורשת ישראל. כשאני פונה לאנשים חילונים בשפה שלהם, קשה להם מאוד לענות לי".

בנוסף לתכניתו בגלי צה"ל, המשודרת בימי שישי, כותב אלהרר באתר האינטרנט של העיתונאי יואב יצחק, 'מחלקה ראשונה'.

דווקא יש בשנים האחרונות פריחה מסוימת של חובשי כיפות בתקשורת. מלאכתך לא הפכה קלה יותר?
"זו ברכה גדולה מאוד לתקשורת הישראלית ופריצת דרך משמעותית, שנכנסו אנשים דתיים לעיתונים הגדולים, לרדיו ולערוצי הטלוויזיה. אבל אלה דוסים. עדיין הם נתפסים כמייצגי המגזר הדתי. לא לחינם אורי אורבך מכנה את עצמו 'דתי מחמד'.

"קח למשל את אורי אליצור. הוא כותב נהדר בידיעות אחרונות, אבל הוא מסומן מעצם זה שהוא חובש כיפה ומתנחל, ולכן חלק מהקוראים מתייחסים לטענות שלו בערבון מוגבל. לפעמים אני חושב שאליקים העצני יוצר יותר נזק במאמריו, כי קהל הקוראים שלו פשוט נאטם. מה שאני מנסה לעשות זה לדבר בשפה שלהם ולפתוח להם את הלבבות.

"אני לא דוס, ולכן אני יותר מרגיז. במיוחד כשבמשך כל השנים הייתי פעיל שמאל, ופתאום לפני פחות מחמש שנים הפכתי את עורי ועברתי לימין. אני בא עם המטענים התרבותיים שלהם ותוקף אותם בכלים שלהם. זה הרבה יותר קשה מבחינתם".

תן דוגמה.
"כשמגיע אלי איש שמאל ותוקף אותי על העמדות שלי, אני משיב לו: 'אתה הרי אדם ליברלי, מוסרי וסובלני. לכן אני בטוח שתהיה מוכן להיאבק, ואולי אפילו להקריב את חייך, כדי שזכותי לומר את הדברים שאתה מתנגד להם תישמר. הרי אתה בוודאי בעד חופש הביטוי, שכולל גם דברים מרגיזים ומקוממים. לכן אתה אפילו צריך לשמוח שאני מאפשר לך לשמוע את הדעות ההפוכות'. אין להם ברירה אלא להסכים איתי, כי אלו ערכים שכל איש שמאל גדל עליהם בתנועת הנוער, בדיוק כמוני.

"בסופו של דבר", מזהיר אלהרר, "העיתונים כורתים את הענף שעליו הם יושבים. כי לכולנו גורל משותף. ברגע שתהיה פה התנפלות רבתי, לא ישאלו מי מנוי על 'הארץ' ומי קורא 'בשבע' או 'מקור ראשון'. כל היהודים יחטפו".

הזדמנות ליצירה בסגנון אחר
בתכנית הרדיו שלו משלב אלהרר לא מעט מוסיקה חסידית, כמו יצחק פוקס, סיני תור והמדרגות. "בחרתי לתת במה לאנשים שאין להם שום סיכוי להישמע בערוצי הרדיו הממלכתיים, כמו רשת ב' וגל"צ. אני חושב שדווקא המוסיקה החסידית ה'אלטרנטיבית' יכולה לדבר יותר לאנשים חילונים". ומסתבר, אומר אלהרר, שהמוסיקה נוגעת ברבים. "לפעמים מתקשרים אלי באמצע השידור כדי לשאול מאיזה אלבום השיר שאני משמיע עכשיו. הטכנאי שלי כבר מתודרך לתת להם את הפרטים". אלהרר מקפיד לא לשדר מוסיקה לועזית בכלל: "לא חסר להם במות".

הזמר החסידי טבוע בדמו של אלהרר מגיל צעיר, עוד מימיו בישיבת חב"ד, וגם בהמשך הקפיד להתעדכן בחידושים. "אני לא קורא לזה מוסיקה חסידית, אלא יהודית. הכי חשוב שהמילים קשורות למקורות היהדות. במוסיקה עצמה יש כל-כך הרבה השפעות שהאלמנט החסידי הוא רק חלק מהן, כי נכנסים הרבה צבעים אתניים, מהמזרח, מתימן, ממרוקו ועוד.

"אני נהנה לראות איך לוקחים פסוק כמו 'רחם' מברכת המזון והופכים אותו לשיר. כשהשמעתי את 'רחם' לראשונה בגלי צה"ל אנשים היו בשוק. מישהי קישרה בין השיר לדברים שאמרתי קודם לכן, וחשבה שאני מנסה לטעון באמצעות השיר שאנחנו צריכים לבקש רחמים. עניתי לה שזה חלק מברכת המזון".

היא לא ידעה ש'רחם' הוא חלק מברכת המזון?
"בוא נצא עכשיו החוצה ונשאל עשרה אנשים. כל מי שאין לו כיפה על הראש לא ידע מה זה בכלל. זו אחת מהבעיות שלנו: אין בחינוך הממלכתי שיעורים ביהדות. למה אי אפשר לתת שיעור אחד על סידור התפילה? שכל ילד ידע מה הוא כולל, איך קיבצו את התפילות. אבל זה לא מעניין אותם.

"ישבתי לא מזמן עם שחקן ובמאי ידוע, שהתלונן בפני שאין בארץ מספיק כותבי סיפורים טובים. אמרתי לו: על מה אתה מדבר? בכל עמוד בגמרא יש כמה סיפורים שאפשר לפתח מהם מחזה או סרט. פתחתי דף לדוגמה והראיתי לו. הוא פשוט לא ידע. ולמה שידע? במערכת החינוך לא מתעסקים בזה".
הדבר הבא שעליו שוקד אלהרר הוא חיבור בין חומר חסידי-יהודי לזמרים ישראלים, כדי להפוך את המוסיקה החסידית לז'אנר פופולרי בקרב הציבור הרחב. "תהיה לזה גם השפעה רוחנית, כי אנשים יתחילו להתעמק במילים וזה יחבר אותם למקורות".

אלהרר נשוי בשנית למיכל ואב לילדה בת חמש. מאשתו הראשונה, רחלי, יש לו שלושה ילדים: שני בנים ובת, אנשי היי-טק. "בנושא המשפחה יצאה לי ההפקה הכי טובה. להיות הורה בגיל מבוגר זה כיף. יש כל-כך הרבה סבלנות. אתה לא מתרגז – רק נהנה מכל רגע עם הילדה".

לשיר עם נעמי
"אחרי מותה של נעמי", אומר אלהרר, "החלטתי לגרום לכך שעם ישראל ימשיך לשיר את שיריה". המופע שאותו הוא מגיש, שאמור לצאת לדרך בליל יום רביעי (אחרי מועד סגירת העיתון) נקרא 'שירת רבים – שירת יחיד'. אלהרר: "אלה אינם שירים רגילים. הם בעצם מזמורים שנוגעים לעצמנו, לחיינו כאן, להצדקת הקיום שלנו בארץ. חשוב שדווקא בזמן שהסחף מוביל אותנו למערב נשמור על החומר שלה, שהוא כל-כך ישראלי שורשי ואמיתי".

אלהרר פגש בשמר לראשונה בשנת 69' בבסיס חיל האוויר בתל נוף. "הייתי בחור צעיר מאוד והזמינו אותי להופיע. היא כבר היתה אז כוכבת גדולה, אפופה בכל מיני גנרלים, ואני ישבתי בצד עם הגיטרה. היא קלטה אותי וקראה לי. כששמעה שלמדתי בישיבה אורו עיניה, ומאז, כשהיתה צריכה עזרה במקורות היא נהגה להתקשר אלי".

השיר 'על כל אלה', למשל, הוא יוזמה של אלהרר, שגם הפיק ערב משותף עם שמר. "'ירושלים של זהב' הוא מזמור ברמה של תהילים. תמיד הייתי אומר לנעמי: בשבילי הוא מזמור קנ"א. השיר הזה נכתב בהשראה עצומה. נעמי היא אחד מהאנשים שבורכו, כאילו הקב"ה כשברא אותה התעכב קצת יותר עליה".

המופע הוא בעצם אסופה של שירים שבחר אלהרר מיצירתה של היוצרת הדגולה. אלהרר ישיר עם הקהל, ובין השירים הוא מתכונן לספר על שמר ועל יצירתה. הוא מבטיח ערב אינטימי, "בלי טררם ורעש", שמתאים גם למקומות קטנים.

במלאות שלושים למותה של שמר הופיע אלהרר במערת המכפלה. "ההתרגשות שהיתה באותה ערב תלווה אותי עד סוף חיי", הוא מעיד. "מאחורי מערת המכפלה מוארת. אתה קולט? זה המקום שבו קבורים אבותינו, שאברהם אבינו קנה ב-400 שקל כסף. לעמוד שם ולשיר יחד עם הקהל הקדוש הזה, זו חוויה מיוחדת במינה. הכינו שם מקומות ל-500 איש, אבל הגיעו מעל אלף. האווירה היתה מיוחדת – משהו שנוגע בשכינה. אני מופיע כבר לא מעט שנים, אבל מופע מרגש כל-כך אני לא זוכר".