בשבע 109: בלי פשרות בלי הנחות

המחנכת הוותיקה סיסי שלקובסקי (67), לא מאמינה שתלמידים עם ליקויי למידה צריכים להרים ידיים או לקבל הקלות.

עפרה לקס , כ"א בחשון תשמ"ח

תוך שילוב שיטות חדשניות, טיפול אישי ועבודה מסורה של צוות מורים מורחב, היא מביאה לתעודת בגרות בנות עם ליקויי למידה שסומנו כמי שאינן מסוגלות. לפני שפתחה את אולפנת 'נווה רוחמה' היא הקימה עם אלי ששר ז"ל את אולפנת כפר-פינס, ועם הרב קופרמן את מכללת ירושלים לבנות. סיפור על מנהלת שיודעת לדרוש קודם כל מעצמה

משרדה של מנהלת אולפנת 'נווה רוחמה' שוכן בתוך חדר המורים, עם רעש בהפסקות, זרם בלתי פוסק של תלמידות והרבה צלצולי טלפון. סיסי שלקובסקי לא מיקמה את משרדה שם מחוסר מקום. היא מאמינה ש"המנהלת היא חלק מצוות המורות, וזה לא שמישהו נמצא מעל מישהו".

המשפט הזה, כך נראה, לא מפריע למורות לראות בכל זאת בשלקובסקי את הסמכות שאיתה מתייעצים בדברים גדולים וקטנים. את המערכת, כולל מערכת שיעורי העזר הענפה, היא מכירה בעל-פה, וכן את כל תלמידות התיכון ואת הכיוון של כל אחת מהן.

לשלקובסקי אין רגע דל או שקט, וניכר שהיא גם לא היתה רוצה אחד כזה. מעיניה הכחולות, החודרות, משתקפים חוכמת חיים וגם אומץ לא מבוטל. ב-67 שנותיה היא הספיקה להקים כמה מוסדות חינוך בישראל, שחלקם חוללו מהפך של ממש בציונות הדתית. "צריך להעניק לה פרס על מפעל חיים בחינוך" אומר הרב יהודה קופרמן, ראש מכללת בית וגן. "זה לא שיש מוסד שהוא מפעל החיים שלה. היא עצמה מפעל חיים".

כמו משקפיים
אולפנת 'נווה רוחמה' שוכנת בקרית יובל בירושלים. המבנה נאה ומזמין, ובמסדרונותיו מסתובבות 225 נערות צעירות, מכיתה ז' ועד י"ב, במרץ ובתזזיתיות אופיינית לבנות גילן. למרות שבית הספר אינו מחזיק פנימיה, הוא מהווה אבן שואבת גם לבנות מאזור המרכז, גוש קטיף ואילת, ואלה לנות במשך השבוע אצל קרובי משפחה בעיר.

שלקובסקי מגדירה את בית הספר ככזה שמצא נתיב אחר להביא את תלמידותיו להצלחה. אל האולפנה מגיעות בנות בעלות לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז, והן מסיימות את בית הספר עם תעודת בגרות מלאה. שלקובסקי מדגישה שב'נווה רוחמה' לא קיימות הקלות בבחינות הבגרות כמו בבתי ספר רגילים, "כדי שלא יגידו שהקלתי על הבנות". כ-70 אחוזים ממשיכות בלימודים גבוהים, "ואלו כולן בנות שהיה כתוב להן בתעודה שהן אינן מסוגלות ללמוד".

שלקובסקי הקימה את האולפנה לפני 22 שנה, כשאנשים עוד לא ידעו לבטא את המושג 'ליקויי למידה'. גם היום האולפנה שלה מובילה בתחום, וחשוב לה מאוד להבהיר שלא מדובר בבנות עם פגם.
"יש ילדים שיש להם בעיה עם האינטליגנציה, שנולדו מוגבלים יותר ושצריך לטפל בהם באופן מיוחד. אבל אנחנו מדברים על בנות תקינות לכל דבר. אפשר לומר שהן צריכות משקפיים. אז פעם אלו שהיו צריכים משקפיים לא נתנו להם ללמוד מפני שלא היו משקפיים בעולם, וחשבו שמשהו לא בסדר בראש שלהם. העולם התקדם והבין שהראש בסדר, משהו לא בסדר בעיניים, אז נתנו להם משקפיים.

"היום, כשמישהו לא מצליח בלימודים כבר לא קובעים כל-כך מהר שזה בגלל שאין לו יכולת, במיוחד אם כשמדברים איתו מרגישים שהאינטליגנציה שלו בסדר גמור. אני מחפשת למה התלמידה בכל זאת לא מבינה: לפעמים זה ליקוי למידה מסוים, למשל דיסלקציה.

"צ'רצ'יל היה דיסלקטי, הוא לא היה מסוגל לקרוא. העוזרים שלו קראו בשבילו, ובכל זאת הוא היה ראש ממשלת בריטניה. בביוגרפיה שלו נכתב שבגיל 12 אבא שלו צעק עליו שהוא מטומטם, שזורקים אותו מכל בתי הספר ושלא יוצא ממנו כלום. זה היה בגלל שלא ידעו מה זה דיסלקציה. המזל של צ'רצ'יל היה שלא היה אז חוק חינוך חובה. הוא יצא מבית הספר והצליח להתקדם לבד. אבל אם הוא היה מוכרח להישאר בבית הספר כל מורה היתה צועקת עליו, עד שהיו שוברים את הדימוי העצמי שלו".

כדי להביא את הבנות להצליח, ממשיכה שלקובסקי, בית הספר מתאים לכל אחת 'משקפיים' משלה. ב'נווה רוחמה' מלמדות 9 מורות להוראה מתקנת, ולכל בת יש מערך שיעורי עזר משלה. מדי פעם מגיעה אל שלקובסקי מורה ושואלת מאיזה שיעור כדאי להוציא בת זו או אחרת לשיעור פרטי. שלקובסקי, שבקיאה בקשיים של כל אחת, יודעת מה להשיב.

חתיכת הנייר הקובעת
ההתעקשות של שלקובסקי על הבאת הבנות לבגרות אינה נובעת מהזדהות עמוקה עם הקריטריונים שקבעה מדינת ישראל להגדרה של הצלחה: "הבנות האלו כבר סבלו. אני רוצה קודם כל שהן יעשו בגרות כמו בכל בית ספר רגיל ושתהיה להן אפשרות להמשיך בכל לימודים שהן ירצו, וזה מחיר. הרבה יותר קל ללמד אותן לרקוד".

בעבר באמת לא הכירו בלקויות למידה, אבל היום קיימים בתי ספר מיוחדים שאומרים לתלמידים לא לעשות בגרות ומפנים אותם למגמות אחרות.

"לדעתי כולם יכולים לסיים עם בגרות. אסור להגיד לתלמידים שהם לא יכולים. אם המדינה החליטה, ואני לא מסכימה עם המדינה, שכרטיס הכניסה לאוניברסיטאות או לעבודה הוא תעודת בגרות, אז כל תלמיד שיש לו את היכולת הזו צריך להשיג אותה. אני לא אומר לתלמידים שזה לא חשוב כי זה כן חשוב, ובאיזשהו מקום הם ייתקעו אם אין להם את חתיכת הנייר הזו.

"מעבר לכך, אני לא חושבת שצריך להגיד לילדים: 'בואו, נפתח לכם משהו יותר קל', אני לא חושבת שאנחנו צריכים להפוך את העולם למשהו יותר קל. יש לי תלמידות שקיבלו פרסים מהאוניברסיטה העברית, והיה כתוב להן בתעודה: 'לא תצליח בבגרות'".

לא קשה לבנות להגיע לבית ספר שיש סביבו הילה של 'מיוחד'?
"בית הספר הולך עם אמת. בעבר היו אנשים שלא רצו ללכת עם משקפיים והעדיפו להיות עיוורים, בינתיים אנשים התפכחו. אז גם כאן יש סטיגמה מסוימת. כולם יודעים שהבת לא התקבלה במקום אחר, אבל הבת לומדת לא להתבייש.

"הרמב"ם אומר שכדי לתקן משהו אני צריכה להודות שיש לי בעיה, להתוודות. אנחנו לא מתוודים על חטא, אנחנו מתוודים על בעיה. אנחנו נותנים לילדה את הכלים והיא מתחילה להצליח, אבל היא צריכה לשאת את הסטיגמה הזאת עד שהחברה תשתנה, והיא משתנה לאט לאט. עובדה שהיום יש גם כאלה שפונים אלינו מלכתחילה ולא בדיעבד".

אל שלקובסקי ניגשת תלמידה ושואלת אותה לאיזו הקבצה במתמטיקה להיכנס. שלקובסקי משיבה שעליה להיכנס להקבצה הנמוכה ביותר, ואכזבתה של הבת משתקפת מפניה. אבל שלקובסקי לא סיימה: "תיכנסי לקבוצה הנמוכה ביותר לזמן קצר, נניח לשעתיים הקרובות, ואחר-כך תחזרי אלי ותספרי לי איך היה".

הבת מנסה בכל זאת לערער: "אולי אכנס לקבוצה הגבוהה, ואז נראה?"
"לא", פוסקת המנהלת. "אצלנו לא יורדים, רק עולים. תתחילי בנמוך ביותר ונראה לאן תגיעי". לכך התלמידה מסכימה.

בסימן עלייה
סיסי שלקובסקי נולדה בשיקגו, ארצות הברית, למשפחה שאותה היא מגדירה כציונית לא דתית: "אחותי התחברה לבחורה דתית שמשכה אותה לבני עקיבא, והיא משכה אותי. בגיל 14 הייתי באה בשבת לסניף עם כסף בכיס ואומרת 'אם תעניינו אותי אני נשארת, אם לא אני הולכת לקולנוע'".
כנראה שבני עקיבא בשיקגו היה די מוצלח. נערים ונערות לא דתיים רבים הגיעו לסניף, שהצליח להשפיע עליהם עמוקות. חלקם עלה בסופו של דבר לארץ ופעל בתחום החינוך במדינת ישראל.

שלקובסקי, שהחליטה לקיים אורח חיים דתי כבר גיל 16, היא חלק מן הקבוצה הזו.
בגיל 21 עלתה שלקובסקי לישראל ולמדה באוניברסיטה. אלי ששר, ששימש כמדריך שלה, הציע לה להקים יחד עמו את אולפנת כפר פינס, שהפכה מאוחר יותר לאם האולפנות וגרמה למהפך בחינוך הבנות בישראל. שלקובסקי לא היססה: "עצבנה אותי הרמה של בני עקיבא אז בארץ. התביישתי שאני שייכת לתנועה. מבחינה דתית זה לא התאים בכלל. היו ריקודים מעורבים, וזה היה כמו הקונסרבטיבים של ארצות הברית".

והם החליטו ועשו. ששר היה המנהל ושלקובסקי היתה המדריכה והדמות שלאורה הלכו הבנות. "הכריזמה, המרץ והרעיונות שלה", מספרת בוגרת המחזור הראשון, "השפיעו מאוד על הבנות".

באותה תקופה כבר היו קיימות ישיבות בני עקיבא כפר הרא"ה ונתיב מאיר, ובכל זאת שלקובסקי וששר הוציאו את הבוגרות 'דתיות מדי' בשביל בוגרי הישיבה התיכונית. "שלחתי מישהו לר' שלמה זלמן לשאול אם זה בסדר מה שאני עושה, לחנך בנות שלא יהיו להם חתנים. הוא ענה: 'את תעשי את שלך והקדוש ברוך הוא ידאג', ואז נפתחה ישיבת כרם ביבנה ואחריה כל ישיבות ההסדר".

אולפנת כפר פינס חוללה בסופו של דבר שינוי מהותי, אך שלקובסקי זוכרת את קשיי ההתחלה, ובעיקר את הצורה הלא סימפטית שבה התקבלו תלמידותיה בחברה: "הן סבלו מאוד בגלל האולפנה. היו צועקים עליהן שהן דוסיות והיו הולכים איתן מכות. זה משהו שלא מכירים היום.

"לכל יצירה חדשה ששונה מהמסלול המקובל יש סטיגמות. לא היתה אז פנימיה לבנות מבתים טובים, אז אם מישהי יצאה לפנימיה חשבו שיש לה בעיה. אנחנו היינו מחזיקים אותן שישה שבועות לפני שהן היו יוצאות הביתה, מפני שרצינו ליצור אווירה מיוחדת".

הבוגרת רחל שוחטמן, מנהלת החטיבה ב'נווה רוחמה', מוסיפה: "למדנו הלכה, היינו מתפללות מנחה, הולכות לטיולים עם מכנסיים מתחת לחצאית והכנסנו את כל הנושא של הפרדה בסניפים. זה באמת לא היה קל, למרות שהבנים מהישיבות ניסו גם הם להשפיע".

חזקה מהרחוב
סיסי, כשאת מסתכלת היום על האולפנות, את מרוצה מאיך שהן נראות?
"לדעתי, האולפנות מובלות היום ולא מובילות. הן מובלות על ידי הלך הזמן. ביקרנו בכפר פינס וראינו שהיום לא כולן הולכות עם שרוולים. למה? כי אי אפשר להתמודד. מה זה אי אפשר להתמודד? חזיר היו מכניסים לשם? לא!" היא אומרת בחדות.

"ראשי האולפנות אומרים שהרחוב נהיה חזק, אבל רוב הזמן הבנות בפנימיה, וחוץ מזה אתה אמור להכניע את הרחוב. אם אתה נכנע לרחוב, באיזשהו מקום פישלת. יש סמים באולפנות שלנו וגם נרגילות. מה זה? איך זה בכלל נכנס? והם עונים: 'אנחנו במצב יותר טוב מהרחוב'. זה פחד מבני הנוער ופחד להתמודד".

בתחילת שנות ה-60 היו בנות 'כפר פינס' אלה שיצקו את התוכן למושג 'שירות לאומי'. הן היו הראשונות שנשלחו לשירות כזה ולא לנח"ל. כששלקובסקי ביקשה לעודד את הבנות ללכת ללמוד במכללה במקום ללכת לשירות לאומי, היא נתקלה בהתנגדות נחרצת מצד ראשי ישיבות בני עקיבא, שהאמינו שכל הבנות צריכות לשרת בשירות לאומי. הוויכוח האידיאולוגי גרם בסופו של דבר לעזיבתה של שלקובסקי את האולפנה, והיא לא שינתה את דעתה כל השנים:
"אני אמריקנית, ואני לא חושבת שצריך להיות מסלול אחד לכולן. אפשר לעודד את הבנות ללכת בכמה כיוונים. מרכז ישיבות בני עקיבא ראה את שנת השירות במקום צבא, ואני ראיתי את העתיד, שאני רוצה להוציא את הבת מורה כדי להציל תלמידים. אני לא ראיתי את זה כאגואיזם, אלא כחלוציות".

שלקובסקי הרגישה שיש צורך לפתוח מכללה לבנות. היא יצרה קשר עם הרב יהודה קופרמן, שעבד אז בקריית נוער בירושלים. הרב קופרמן נטל על עצמו את המשימה, ויחד עם גורמים נוספים הקים את מכללת בית וגן בירושלים, או מה שנוהגים לכנות 'המכללה' (הטעם על המ"ם). המחזור המייסד אכן הורכב בחלקו מבוגרות כפר פינס.

הרב קופרמן, שהיה המורה של שלקובסקי לעברית עוד בארצות הברית ("בעברית קוראים לה ציפורה לאה") מעיד שהיא אכן היתה מן הקטליזטורים להקמת המכללה. "היא אישה יחידה במינה, כנה וישרה וחלוצה בחינוך מאין כמותה. אני לא חושב שהיא קיבלה את ההכרה שמגיעה לה. למשל, מה שהיא פתחה לפני כמעט 40 שנה בבאר שבע הוא משהו מיוחד במינו".

מנטליות שונה, לא גרועה
בשנת 67' ירדו בני הזוג שלקובסקי לבאר שבע, בעקבות בקשתו של הרב סילברט, אז ראש ישיבת בני עקיבא בעיר. הרב סילברט רצה לפתוח מסגרת תורנית לבנות, וביקש מסיסי לפתוח מסגרת כזו בבירת הנגב. הרב יהושע, בעלה של סיסי, החל ללמד בישיבת בני עקיבא בעיר, ולאחר מכן הקים יחד עם הרב סילברט את ישיבת ימית. סיסי פתחה בתיכון העירוני מגמה תורנית, וחוללה גם כאן שינוי דרסטי בחינוך של בנות העיר.

"נהניתי מאוד", היא אומרת על השנים הללו "גילינו את העוול שהמדינה עשתה לאנשים האלו. לא הבינו את המנטליות שלהם, ולכן יצרו דור של טעוני טיפוח. קרובי משפחה של אותן משפחות בבאר שבע הגיעו לצרפת במקום לישראל ולמדו באוניברסיטאות. אצלנו הם לא הגיעו לכלום, בגלל השוני במנטליות. הבאתי אנשים לבדוק ולעשות יחד שינוי של החשיבה, ואז גם הגענו לחיזוק היהדות ודברים כאלה".

מה לקחת איתך מבאר שבע?
"הערכה גדולה מאוד לחוכמת חיים, הבנה למנהגים ולערכים מסוימים, הבנה שצריך לשנות את החשיבה לא בגלל שהיא רעה, אלא בגלל שכאן חיים בעולם מערבי, טוב או לא טוב – זו המציאות. החשיבה המערבית הביאה דברים טובים בטכנולוגיה ובמדע, אבל החברה היפה היא החברה המזרחית.
"אני זוכרת שפעם אחת התלמידות רצתה לנסוע לצפת לחתונה של איזה בן דוד חמישי. התחלתי לצרוח עליה: תפסידי לימודים בשביל איזו חתונה? ואז עצרתי את עצמי וחשבתי: אני עושה לה מה שהחברה המערבית עשתה לי, שאין לי שום קשר עם בני דודים חוץ מהדרגה הראשונה. אצלן המשפחות עדיין קשורות, אז אני הולכת לנתק אותן? חזרתי אליה ושלחתי אותה לחתונה. יש דברים שאנחנו לא מבינים עד כמה קלקלו אותנו בחשיבה".

בתום 12 שנה בבאר שבע חזרה משפחת שלקובסקי לירושלים, וסיסי החלה לנהל את הפנימיה של בית הספר 'חורב'. הפנימיה, היא מספרת, היתה מורכבת מבנות עדות המזרח שגרו במקומות מרוחקים ובנות מהקטמונים "שהחליטו שבגלל שהן גרות בקטמונים הן צריכות להיות בפנימיה. כשהתחלתי לעבוד שם הבנתי שמה שלמדתי בבאר שבע החברים שלי כאן לא למדו", היא אומרת, אך מוסיפה: "אם גם אני הייתי נשארת בירושלים כל השנים האלו, לא הייתי יודעת".

שלקובסקי החליטה לחולל עוד שינוי. היא ביקשה לפתוח בית ספר שיכיל בנות אשכנזיות ובנות עדות המזרח "כמו בבאר שבע" רק עם משקל של 50-50. החלום שלה היה לפתוח מקום שבו תהיה אינטגרציה אמיתית בין שני הצדדים. אבל החלום הפך למציאות אחרת לגמרי, מציאות שהולידה את 'נווה רוחמה' והביאה אותה להיות מה שהיא היום:
"הציבור לא היה מוכן לאינטגרציה הזו. גם אלה מעדות המזרח שהגיעו רצו בעצם להיות אשכנזים. האוכלוסיה שהגיעה לכאן היתה באמת מעורבת, אבל הגיעו אלי הבנות שבתי ספר אחרים לא רצו. אז הבעיה לא היתה אינטגרציה אלא דימוי עצמי נמוך. אלו היו בנות אינטליגנטיות, שבגלל סיבה כלשהי הן לא הצליחו. הן היו צריכות להיות מנהיגות, אבל זה לא קרה. התחלתי לחפש, הבאתי כל מיני אנשים שיגידו לי מה קורה פה ויצאתי לחקור, ואז זה התפתח למה שזה התפתח".

מהפכת החינוך לליקויי למידה
שלקובסקי אינה שוקטת על שמריה. בכל פעם שהיא שומעת על שיטה חדשה או אפשרות להעשרת בנות האולפנה מזווית כזו או אחרת היא מיד מביאה אותה אל הבנות. כך היה עם ד"ר סטיוארט צ'סנר, לפני למעלה מ-11 שנים:
"בשערי צדק מביאים מרצים מכל מיני תחומים. יום אחד שמעתי פסיכולוג מאוד נחמד בשם סטיוארט צ'סנר, שהרצה על כל מיני בעיות קשב וריכוז, ואני הזמנתי אותו לאולפנה כדי שיבנה לי תכנית התערבות בבניית הדימוי העצמי של התלמידות. הרגשתי שאת התחום הטכני-הלימודי כבשתי, שאנחנו מביאים את הבנות לבגרות, אבל עדיין צריך לעבוד על המרכיב של הדימוי העצמי. כשהוא היה פה, צ'סנר אמר שחבל שאין כזה בית ספר לבנים. שאלתי אותו אם הוא רוצה להקים, וכך אחרי שיחה של 5 דקות פרסמנו מודעה בעיתון שאנחנו פותחים ישיבה. לפגישה הופיעו 80 אנשים".

כך נולדה ישיבת 'בני חיל' הירושלמית, ולאחריה השלוחה בקדומים. התלמידים של 'בני חיל' מגיעים לישיבה עם הפרעות קשב וריכוז, וגם אותם משתדל הצוות להביא לבגרות. שלקובסקי מעורבת מאוד בניהול הישיבה, הצוות והתכנים. היא גאה מאוד בכך שהמושג ADHD הפך להיות מושג מוכר גם בציבור הדתי.

החינוך הדתי בפרט ומערכת החינוך בכלל עשו כברת דרך ארוכה מאז הוקמה אולפנת 'נווה רוחמה'. "כולנו שונים ממה שהיינו פעם", מעידה שלקובסקי. "אנחנו יודעים היום דברים שלא ידענו לפני 20 שנה. כשגידלתי את הבנות שלי, גם אני לא ידעתי מה זה דיסלקציה וכל המושגים האלו.
"יש לי נכד שהיום הוא בכיתה ד'. הבת שלי מגיעה מתחום ההוראה המתקנת, אז היא ידעה שיש לו בעיה בדליית מילים. בכיתה א' הוא אמר לרבי שלו שהוא צריך יותר זמן בבחינות, ועכשיו יש לו רבי חדש והנכד שלי ניגש אליו ואמר לו 'או שאני מקבל בחינות בעל-פה או שיש לי יותר זמן'. אז הוא בריא בנפשו, וזה בגלל שהציבור יותר מודע לזה וכבר לא מאשימים את הילד שהוא לא יודע לקרוא".

חינוך לנתינה
בעלה של סיסי, הרב יהושע שלקובסקי, משמש היום כר"מ במכון לב. לבני הזוג ארבע בנות ושישה נכדים. שלוש הבנות הגדולות למדו במוסדות מגוונים: חורב, חב"ד ובית יעקב, ואת שנת התיכון הרביעית עשו בבית, "כי כיתה י"ב לא אתגרה אותן". הבת הצעירה נאלצה לעשות את כל ארבע שנות התיכון בין כותלי בית הספר, "לפי הכלל שמוהל צריך למול קודם את בנו". היא למדה ב'נווה רוחמה'. בתה הבכורה של שלקובסקי, אגב, היא סגנית המנהלת באולפנה ומשמשת כיד ימינה של אמה.
כשהיא מתבקשת להגדיר את הקו הדתי שלאורו מתחנכות הבנות, היא משיבה: "כל מה שהוא דתי-תורני יכול להיכנס. יש לי מורות חב"דניקיות, קוקניקיות ושכניקיות. יש לנו חדר מורים מגוון, העיקר הוא החינוך לנתינה".

ואכן, עם הצלצול שוטף את חדר המורים מגוון של מורות שלבושות לפי אופנת המגזר שלהן, אך כולן משוחחות זו עם זו בהתעלמות מוחלטת ממחיצות מלאכותיות.

מעבר למספר הרב של המורות להוראה מתקנת שמלמדות ב'נווה רוחמה', בית הספר כבר הכשיר 60 מורות לתחום שיצאו ללמד בבתי הספר העממיים: "אני רואה את האולפנה כגשר. יכול להיות שבסופו של דבר נסגור את עצמינו", שלקובסקי אומרת בחיוך, "וזה טוב, כי זה אומר שהבאנו למודעות שלקויות הלמידה הן לא סוג של פגם, ואנשים לא יצטרכו להתבייש שהם נולדו דיסגרפיים או דיסקלקוליים או עם קושי שפתי".
ofralax@walla.co.il