בשבע 109: מדור על המדורה

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

א. דתיים רבים ראו את 'ההסדר', סרטו הראשון והמקומם של הבמאי יוסף סידר, ודתיים רבים יצפו בוודאי גם ב'מדורת השבט', סרטו החדש. האיכות והאידיאולוגיה של שני הסרטים מעניינות את הצופים הדתיים פחות מאשר ההזדמנות לצפות במעט פולקלור דתי אותנטי בקולנוע "של החילונים". ובאמת, עד שיש לנו דמויות קולנועיות שחובשות את הכיפה במקום הנכון ומבטאות שמות כמו "כרם ביבנה" בלי שגיאות, לא נלך לצפות בהם?

ב. כמה מידידיי הטובים אף השתתפו כניצבים ב'ההסדר', ועד היום הם בטוחים שהסצינה בהשתתפותם עשתה את כל הסרט. לא נעים לי לספר להם את האמת.

ג. עם כל הכבוד לפולקלור ולנוסטלגיה, אני עדיין מוטרד מהמסר האידיאולוגי בסרטיו של סידר. וכשקראתי בכל העיתונים על הביקורת נגד המתנחלים ב'מדורת השבט', יצאו מיצי הקיבה שלי לריקוד הורה סוער ועצבני בבטני העגלגלה (ע"ע 'יודע את מקומי'). באותו רגע החלטתי לא רק להחרים את יוסף סידר, אלא גם להמליץ לקוראים לא לקנות כרטיסים לסרטיו כדי לא לתקוע סכין בגב מפעל ההתנחלויות. כמובן, ההגינות חייבה אותי לצפות בסרט בטרם אמליץ להחרים אותו, ומכיוון שלא הזמינו אותי לשום פרמיירה - צפיתי בו בקולנוע, תוך שאני נועץ בגב ההתנחלויות 31 שקלים מכיסי.

ד. הייתי בטוח שלא אחזיק מעמד, שהסרט יעצבן אותי, שאברח משם אחרי עשר דקות. בסופו של דבר, נשארתי עד הסוף ואפילו נהניתי. איזו באסה.

ה. משהו קטן על הסרט, המתרחש בשכונה ירושלמית ב-1981: רחל האלמנה (מיכאלה עשת משעשעת בתפקיד מקסים) מנסה להתקבל עם שתי בנותיה לגרעין המייסד של יישוב חדש בשומרון. אלא שאנשי הגרעין מתקשים לקבל לתוכם אם חד הורית, וכך מנסים ראש הגרעין ורעייתו למצוא שידוך לאלמנה האידיאליסטית. בינתיים, מתקרבת הבת הצעירה תמי לנער צעיר המשתייך לחבורת שוליים מפוקפקת של חובשי כיפות. סיפור האהבה התמים יסתיים (או שלא) באירוע אלים המתרחש במדורת ל"ג בעומר, אירוע המהווה את שיאו של הסרט.

ו. קודם כל, 'מדורת השבט' טוב בהרבה מ'ההסדר', סינמטיקלי-ספיקינג. מלבד עמדתו הפוליטית, 'ההסדר' היה פשוט סרט קולנוע איום ונורא, עם עיצוב דמויות פלקטי, דיאלוגים עתירי קלישאות והתפתחות עלילתית מופרכת עד מגוחכת. לעומת זאת, 'מדורת השבט' נהנה מתסריט סביר בהחלט, דמויות מעניינות ועלילה קצבית ובנויה היטב. לא, אני לא הולך לתת קרדיטים. מה אני, יחצ"ן?

ט. נהניתי גם לצפות בכל אותן סצינות הזכורות לי מימי נעוריי בבני עקיבא: הצפייה המרוכזת ב'מבצע יונתן', ארגון מדורת ל"ג בעומר והשירה האדירה של להיט הענק 'יגיע כפיך כי תאכל' ("בנות!"). אוי לי, הפרובינציאליות הדתית מהסעיף הראשון דבקה גם בי.

י. ואולי זוהי בדיוק הבעיה המרכזית עם 'מדורת השבט': קשה להתעצבן עליו באמת. הבמאי סידר זרק לדתיים כמה עצמות טעימות נורא, שנירגע קצת. הוא מזכיר לנו את ההוויה הבני-עקיבאית, ומסתלבט בקלילות על הגעת המתיישבים הבורגנים לשממה השומרונית. אם הסרט היה נשאר ברמה הקלילה הזאת של הומור דתי עצמי, יכולנו כולנו ליהנות ולהשתעשע ממנו בלי לקחת לריאות כלל.

י"א. אבל הסרט זורק עצמות לכל מיני כיוונים, וכל אחד יכול למצוא בו מה שהוא רוצה. בדיוק כשם שהעצומה למען יונתן בשיא יכולה למשוך חותמים מכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית, כך גם כולם יכולים לחבב את 'מדורת השבט'. הדתיים ייהנו מסיפור אנושי נדיר על חובשי כיפה, ואילו החילונים ימצאו בו הצדקה אידיאולוגית לעמדתם נגד ההתיישבות ביש"ע. האמינו לי, משה איבגי ואסי דיין לא מככבים בסרט בתפקידי דתיים כדי לשבח את מפעל ההתנחלות.

י"ב. זה המקום להזכיר את הסצינה המרכזית בסרט - סצינה אלימה, בוטה ולא ממש צנועה (אם כי היא עשויה לעבור את מחסום היד המסתירה של המדריך בבני עקיבא). מעשה האלימות מסביב למדורה לא נעשה על ידי גרעין המתנחלים, אלא דווקא על ידי נערי השוליים של החברה הדתית, אלה שבסופו של הסרט יישארו בשכונה. אז מה, נראה לכם שהמתנחלים ייצאו מזה נקיים? חס ושלום.

י"ג. אנשי הגרעין, המיוצגים בסרט על ידי המנהיג מוטקה (אסי דיין), מוצגים כאשכנזים מתנשאים העוסקים בעלייה לקרקע ומטאטאים מתחת לשטיח את הבעיות החברתיות. ואם זה לא נשמע גרוע מספיק, מגיע בנו המחוצ'קן של מוטקה, מוריד את הרסן לשיניים מעל פיו (איזו סמליות) ומטריד את תמי הצעירה, כדי שחלילה לא נטעה ונחשוב שהאלימות והשוביניזם הדתיים נעצרים בקו הירוק.
י"ד. יוסף סידר היה בן 12 בשנה שבה עוסק הסרט. גם אני. סידר היה ירושלמי, אני הייתי (כן-כן!) תושב התנחלות בשומרון. יש לי לא מעט חשבונות לסגור עם ילדותי ביישוב ההוא, אבל דבר אחד בטוח: איש ממקימיו לא היה נלעג ומנופח כמו מוטקה, ואף אחד מנעריו לא היה שוביניסט ובוטה כמו בנו של מוטקה. בכלל, אם אני זוכר נכון, ילדי שנות השמונים בהתנחלויות הדתיות האמינו שהחסידות מביאות ילדים לעולם.

ט"ז. עדיין לא הבנתי: אם אפילו מדורת בני עקיבא עלולה להיות מסוכנת לילדה צעירה, מה כל כך רע בלהקים ועדות קבלה בררניות ביישובי השומרון?

ט"ו. בלי שום קשר, שמתם לב לטרנד החדש של כותבים דתיים, שאוהבים לחלק את המאמרים שלהם להרבה סעיפים קצרים בלי שום סיבה? מה אגיד לכם, זה נראה לי כמו סוג של התחכמות עיתונאית רדודה ולא בוגרת. אחזור לענייננו.

י"ז. אחרי הכול, כדאי לשמור על פרופורציות: הליכה לסרט לא תקדם את תוכנית ההתנתקות ולא תשנה את דעתו של איש על ציבור הדתיים, הימניים או המתנחלים. אז בניגוד לכוונותיי המוקדמות, לא אקרא כאן לחרם צרכנים על סרטיו של יוסף סידר. גם לא אמליץ עליהם. במקום זאת, אני ממליץ על 'מבצע יונתן', סרט אקשן משובח שהיה ונותר הגדול מכולם. כמה עצוב היה שיוני מת, נכון?

יודע את מקומי
במהלך שמחה משפחתית, עבר לידי אחד מקרובי משפחתי ופתאום החל ללטף את בטני. "התרחבנו קצת, הא?" אמר וקרץ בעינו השמאלית. חייכתי בנימוס ומיהרתי למקומי כדי לא להפסיד את המנה האחרונה. חלפו שתי יממות של הדחקה, עד שבזמן תפילת שחרית חשה לפתע בטני את מגע ידו של אחד המתפללים. "אז זה מה שעשיתם בבית הקודם? רק אכלתם כל היום?" אמר וקרץ בעינו הימנית.

התחלתי לחוש מעט שלא בנוח. נכון, המאבק הנואש שלי בקלוריות הוא לא עניין חדש, אבל עד היום נראיתי די חטוב יחסית לכמה גברים בני גילי, שאקיל אוניל למשל. אלא שאחרי הטפיחה השלישית על בטני, שכללה גם איחולי מזל טוב ושאלות על התפתחות העובר, איבדתי את שארית הביטחון העצמי שהיה לי.

"אני לא מבין", אמרתי לאשתי, תוך שאני מנסה לשווא להגיע לשרוכי נעליי, "אין שום סיבה שאהיה שמן. הרי חוץ מבורקסים וקרואסונים, אני בכלל לא אוכל שום דבר".
היה רגע של שתיקה. "יקירתי? איפה את?"

"כאן, מולך", היא ענתה לי. הצצתי מעבר לחולצתי העגלגלה (איך שהחולצות האלו מתרחבות בכביסה, הא?) והיא אכן עמדה שם. חזרתי וניסיתי שוב לקשור את נעליי, כולי אדום ומתנשף. "אחחח... וחוץ מזה, אפשר לחשוב שכל הנודניקים שמעירים לי הם רזים יותר. יש, הצלחתי!" קראתי בסיפוק, אחרי שסוף סוף הצלחתי לקשור את השרוכים. זוגתי הביטה בי בהערכה. "עכשיו תנסה לעשות את זה כשהנעליים על רגליך", אמרה.

באותו זמן התחלתי לחוש את מה שסביבתי הבינה כבר מזמן: אני לא אותו אדם רזה ויפה תואר שמעולם לא הייתי. אני בסך הכול עוד גבר ישראלי מזדקן מצוי, עם בטן עגולה וסנטר כפול במקום בטן מרובעת וגוף משולש. לא התאפקתי ופרצתי בבכי. פסיכולוגים יגידו שזה מה שקורה כששומרים יותר מדי דברים בבטן...

"לא נורא", ניחמה אותי אשתי באצילות, "אני אוהבת אותך כמו שאתה, ותמיד אהיה לצדך, לפחות כל עוד לא התקרחת. היי, מה התלתל הזה עושה כאן?".