בשבע 110: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

כשצחי יהיה צח

נגיד שבעוד שנה-שנתיים, יתברר כי השר צחי הנגבי הוא צח כשלג. נניח שהמשטרה מחליטה לסגור את תיק החקירה נגדו, או שהוא נופל על שופט רחמן בן רחמנים. במקרה זה, יש להניח כי הנגבי יממש את הבטחתו מהשבועות האחרונים וינסה לשוב לתפקידו הקודם כשר לביטחון פנים על חשבון השר הנוכחי גדעון עזרא.

כמה נחמד יהיה, אם גדעון עזרא יסרב לפנות את המשרד. איזה אושר מזוקק יציף אותנו, אם צחי הנגבי לא יוכל לחזור לתפקידו הקודם, וראש הממשלה ייאלץ למצוא בשבילו פתרון יצירתי. יהיה זה גמול הולם לשר הנגבי, שעשה בדיוק אותו הדבר לשר לשעבר יעקב נאמן. כזכור, ב-1996 התפטר נאמן מתפקידו כשר משפטים בגלל כתב אישום שהוגש נגדו. לאחר שזוכה במשפטו ביקש לשוב למשרד המשפטים, אבל נתקל בסירוב של ממלא מקומו, צחי הנגבי, ובסופו של דבר נבעט למעלה והפך לשר האוצר.
אם הנגבי ייצא בשלום מהחקירה הפלילית נגדו, מן הראוי שימצא גם הוא את דלת משרדו הקודם נעולה בפניו. גם הוא מצדי יכול להיבעט לתפקיד בכיר יותר (אומרים שהמשרד לפיתוח אזורי פנוי).

אבל אם כבר מפנטזים, אז נקווה שכל הבלגן הפוליטי הזה יתרחש כבר בממשלה אחרת, טובה יותר לעם ישראל ונטולת מינויים פוליטיים בניגוד לחוק.

מדור על המדורה (חלק ב')

יוצר הסרט 'מדורת השבט', הבמאי יוסף סידר, מתגלה לאחרונה לא רק כאיש קולנוע מוכשר אלא גם כאיש מכירות בכלל לא רע. מי שלא קרא את הראיון עמו בהארץ, בוודאי מצא אותו מתראיין למקור-ראשון; יום אחד הוא מתארח בפורום באינטרנט, וביום אחר הוא עוסק בפרשת השבוע ברדיו. וכשם שהסרט עצמו מאפשר לכל צופה ליהנות ממנו באופן שונה, גם מסע הקידום לסרט מחניף לכל ציבור בנפרד, תוך שימוש בשפה מפותלת ודיפלומטית בכל ראיון. העיקר שכולם יקנו כרטיסים.
העמימות האידיאולוגית המכוונת של סידר עלולה לעוור את עיני הקורא. מן הראיונות עם הבמאי ניתן להבין כאילו 'מדורת השבט' חף מעמדות פוליטיות, וכל כולו עוסק ביחסים שבין הפרט לכלל. ייתכן שגם מדור זה לא הבהיר נקודה זאת די הצורך בשבוע שעבר. לכן, אני חש צורך לשוב לסרט הזה ולציין באופן חד משמעי: זהו סרט שמאלני. מאוד. הסיפור האנושי אמנם מקהה את המסר הפוליטי הבוטה, אבל צריך להיות תמים או חסר הבנה בתקשורת כדי לא להבחין בעמדתה הפוליטית של היצירה.

הדמויות בסרט אינן אקראיות. הן ייצוגים, סמלים, והמתנחלים מיוצגים בסרט באופן הכי שלילי שאפשר, ללא שום מורכבות. מוטקה קופפר, למשל, לא מייצג את עצמו אלא את כלל ההנהגה היהודית שבנתה את ההתנחלויות. אם קופפר (בגילומו של אסי דיין) היה ערבי, או שחום עור, 'מדורת השבט' היה סרט גזעני. מכיוון שהוא מתנחל, ואין שום מתנחל אחר שייתן לו קונטרה חיובית, הסרט הוא שמאלני, שונא מתנחלים. נקודה.

ועוד משהו קטן: בניגוד לטענותיו, סידר לא מבקר את החברה הדתית מבפנים. מי שהוא אאוטסיידר, הביקורת שלו בהגדרה היא מבחוץ. זוהי לא סתם סמנטיקה. כשסידר מעצב את כל החברה הדתית 'המקובלת' כגיבורים שליליים, ומציג באור חיובי כמעט את כל החריגים, הוא בעצם חוטא בדיוק בדבר שאותו הוא מבקר – קבלה בלעדית וללא תנאי של "אנשים כמוהו", כלומר אאוטסיידרים. מה הפלא, אפוא, שיכולת השיפוט המוסרית אינה הצד החזק בסרט, ואפילו רפי (הדמות שמגלם אושרי כהן, שהיא חריגה בין חריגים), המשתתף באירועי המדורה האלימים, נחשב כגיבור חיובי גם אחרי שנראה לעינינו במלוא כיעורו.

חמסה עלינו

א. קראתי במעריב ראיון עם הקונסול לשעבר אלון פנקס, והבנתי ממנו שני דברים – ששלמה בן-עמי היה שר חוץ מזהיר, ושאהוד ברק היה ראש ממשלה גאון. רק דבר אחד לא הצליח פנקס להסביר: מדוע ראש הממשלה הגאון מינה את שלמה בן-עמי דווקא לתפקיד השר לביטחון פנים.

ב. למדור הצרכנות של ידיעות אחרונות: כשאתם מפרסמים מחיר מדף של מכשיר וידאו, שבוע אחרי שרכשתי אותו בעצמי ב-200 ש"ח פחות (ברשת חשמל גדולה ובלי מבצע), אני מתחיל לחשוב שמבחינת זכויות הצרכן, אולי אתם לא בצד של הקוראים שלכם.

ג. אחד ממוצרי המזון התמוהים ביותר בעיניי היא קופסה עם חומוס מעורב בטחינה. אני אוהב מאוד חומוס, ואני מת על טחינה, אבל מה פתאום שניהם יחד? מצטער, חומוס וטחינה לא אמורים להיפגש עד שמכניסים אותם לתוך הפיתה - זה מביא מזל רע.

ד. במהלך קניותיי בסופרמרקט, פנתה אלי סוכנת מכירות מטעם חברת טיטולים ידועה והציגה בפניי טיטול מסוג חדש. "הטיטול הזה נמתח יותר מאשר בכל חברה אחרת", היא אמרה, וכדי להוכיח את דבריה החלה למתוח אותו לכל הכיוונים. ואכן, הטיטול נמתח יותר מכל הטיטולים שאני מכיר, ובתוך שניה הפך לערמה ענקית של חתיכות נייר על רצפת החנות.

ה. הכדורסלן שרונאס יאסיקביצ'וס רוצה מאוד לעבור ממכבי תל אביב לברצלונה. אני מתקשה להבין את זה: מילא מדריד האירופית והאצילית, אבל ברצלונה? העיר הסואנת, המלוכלכת והים תיכונית הזאת היא הפנטזיה הגדולה של הכדורסלן הליטאי? והוא עוד טוען שהוא אוהב פרטיות ושקט – כן, בטח.

יודע את מקומי

מאז ומתמיד אני אוהב מעליות, אולי משום שכל חיי בנויים עליות וירידות קיצוניות (מטאפורה גרועה, אני יודע - עדיפה כבר מכונית הפז'ו בסרט של סידר). אבל המעלית שציפתה לי בבניין מגוריי החדש היא סיפור אחר לגמרי. זוהי מעלית רועשת, איטית וחובבת קפיצות בנג'י בכל חמש שניות. איש לא היה מתפלא, אם חתול היה קופץ ממנה על הדיירים הנכנסים. הדבר היחיד שחסר לנו במעלית הוא שלט עם מספר הטלפון של שח"ל.

באחד הימים האחרונים של השנה חזרתי מעוד סיבוב קניות לחגים, גדוש באינספור שקיות עם מצרכים ומתנות והרוס מעייפות. בעוד אני ממתין למעלית המובילה ישירות למיטתי, נכנס לבניין ילד קטן ולא מוכר, גם הוא נושא בידו שקית ניילון. מכיוון שידעתי כי הכנסת הציוד שלי למעלית תארך בין שבע לעשר דקות, החלטתי לעשות טובה לדרדס.
"אתה יכול לעלות", אמרתי באבירות, "אני אחכה".

הילד נכנס למעלית ועלה לקומה הרביעית. דקות ארוכות חלפו עד שהמעלית מצאה את דרכה למטה. היא בטח תעתה בדרך, הטיפשה.

עוד אני מנסה לחשב כיצד להכניס את כל מצרכיי בפעם אחת, נכנסו לבניין עוד שני ילדים. חשבתי לרגע. "אתם יודעים מה, תעלו", אמרתי, "אני אעלה אחר כך".

והם עלו, עד לקומה הרביעית. אחרי זמן לא ידוע, נפתחה שוב המעלית והעירה אותי מתרדמה עמוקה. התחלתי להכניס את השקיות שלי פנימה, כשלפתע נכנסו לבניין עוד תשעה ילדים וליצנית. רק אז הבנתי לאיזה ברוך נכנסתי.

"יש יום הולדת בקומה 4", אישרה הליצנית את חששותיי, ובאותו רגע ידעתי שגורלי נחרץ. מסיבת יום ההולדת גנזה את תכניתי ללכת ולנוח מן הקניות הבלתי נגמרות. הבטתי בילדים שהמתינו ליד המעלית, חסרי סבלנות. איך אוכל למנוע בעדם מלהרעיש ולהפריע את מנוחתי?

"אל תדאגו", דמיינתי את עצמי אומר להם, "המעלית תחזור לכאן צ'יק-צ'אק, ואתם תוכלו להיכנס אליה כולכם. אל תשימו לב לשילוט שאומר 'עד 4 אנשים'. זאת מעלית חזקה, והיא תוכל לסחוב את כולכם בפעם אחת".

דמיינתי, אבל לא אמרתי את זה באמת. ראש השנה המתקרב עושה אותי כנראה אדם טוב, הגון ועייף יותר. אז שתהיה שינה טובה ומתוקה לכולם!