בשבע 111: חינוך בדרכי נועם

35 שנה מאז נהגה בישיבת 'מרכז הרב' הרעיון של בתי הספר התורניים, מונה רשת 'נועם-צביה' 50 בתי ספר ו-10,000 תלמידים. הרב איתן איזמן, ראש הרשת, מספר על ההתחלות הקשות, דוחה את טענת האליטיזם ומתפעל מהנוער של דור הגאולה.

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

בימים הנוראים לוקח הרב איתן איזמן פסק זמן מהעשייה החינוכית השוטפת ונכנס לשמש בקודש. ראש מוסדות רשת 'נועם' ו'צביה' הופך לבעל תוקע בישיבת 'מרכז הרב', משימה שהוא מבצע מאז גיל 19, בהיותו תלמיד צעיר בישיבה.

"כשהתחלתי בתפקיד, תקעתי רק את התקיעות האחרונות. בישיבה היו בעלי תקיעה נוספים, עוד מתקופת הראי"ה, כמו הרב שבתי שמואלי. הם הזדקנו והיה צורך במחליפים, ובהדרגה נכנסתי לתפקיד במשרה מלאה. זכיתי למתקיעים בעלי שיעור קומה: ר' אריה לוין זצ"ל, הרב רענן זצ"ל ויבדלח"א הרב אברהם שפירא.

"אני זוכר את מעמד התקיעות עם הרב שפירא כמרגש במיוחד: עשרות ילדים מתקבצים סביב הבימה; הרב, לבוש לבן, צועד לבימה בחרדת קודש. אמירת פרק 'למנצח', והברכות שלפני התקיעה, שאחריהן צועקים 800 איש 'אמן' בהתלהבות שכמעט מפילה את התקרה. זה מעמד מרגש בכל פעם מחדש. ביום שבו אפסיק להתרגש, אצטרך להפסיק לתקוע", הוא קובע.

הוא זוכר גם את השיחה שנתן הרצי"ה לפני התקיעות כרגע מרומם: "כשר' אריה לוין היה שליח ציבור התפילה היתה חוויה בפני עצמה. כשעבר לפני התיבה בתפילת 'הנני העני ממעש', וזעק 'ואף על פי שאיני כדאי וראוי', נפתחו כל הלבבות. כולם הרגישו שאם ענק כמו ר' אריה לוין אומר את זה, איפה הם עומדים?"

ביום השני של ראש השנה שימש הרב מרדכי פרום זצ"ל כשליח ציבור, וגם את התפילה הזו זוכר הרב איזמן כרגעי התעלות. "עד היום, התפילה בישיבה היא מהנפלאות. בעלי התפילה קידשו את המעמד בכוחם".

עוד הוא מספר כי בסיום התפילה, בשלוש וחצי אחר הצהריים, נשאר הרב שפירא לשמוע את התקיעות נוסח התימנים ועדות המזרח, כדי לצאת ידי חובת כל השיטות ביום הקדוש. הוא גם זוכר את בחורי הישיבה והרבנים מתייצבים בבנייני האומה ונשלחים לחזיתות השונות כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. "תעצומות הנפש שהיו בישיבה גרמו לאנשים לצאת בתודעה שעם ישראל יוצא למאבק אמיתי", הוא מספר.

מענה לבני האברכים
ישיבת 'מרכז הרב', שבה צמח הרב איזמן, היא גם החממה שבה הבשיל הרעיון להקמת בתי ספר תורניים, שישימו דגש על לימודי קודש יותר מאשר החינוך הממלכתי דתי, שהיה אז הכתובת היחידה לילדים הדתיים-לאומיים. הרעיון התגבש לפני כ-35 שנה, אצל שלישיית חברים לספסל בבית המדרש: הרב יעקב פילבר, הרב נפתלי בר אילן והרב איזמן.

"היה אז מצב מביך: לבוגרי הישיבה לא היה לאן לשלוח את הילדים. חלקם שלחו לחינוך העצמאי כדי לקבל את הצד התורני, ואת הצד הציוני השלימו בבית. אחרים שלחו לחינוך הממלכתי-דתי כדי לקבל את הצד הציוני, ואת הצד התורני השלימו בבית. אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה. היה צורך במוסד שישלב את הציוני והתורני, וכך הוקמה רשת 'נועם-מרחביה'. התחלנו עם גן ילדים ובית ספר יסודי לבנים ולבנות בירושלים. בהמשך הוקמה גם הישיבה לצעירים".

הרצי"ה תמך מאוד ברעיון, וכל הצעדים היו בברכתו. אך הקמת הרשת החדשה גרמה לוויכוחים קשים בתוך הציבור הדתי: המסגרות הממלכתיות הקיימות והרשויות חששו מאוד שהמענה הזה לציבור הדתי-לאומי יהרוס את המסגרות הקיימות. המייסדים ניסו תחילה להשתלב בבית הספר הממ"ד בקרית משה, אך שם לא הסכימו בשום אופן להפריד כיתות בנים ובנות.

התפתחות בתי הספר 'נועם' לוותה בחבלי לידה קשים: "היו מחלוקות קשות בתוך קהילות ברחבי הארץ. אנשים נקרעו בין הממ"ד לתורני. בקרית אתא, למשל, היה מאבק אדיר לפני 25 שנה. הוא היה כל-כך קשה שאנשים הפסיקו לדבר זה עם זה בבית הכנסת. היתה לנו תחושה קשה שגרמנו לקרע בציבור הדתי. מצד אחד אנחנו כל הזמן מדברים על חשיבות האחדות, ומצד שני – חותכים בבשר החי.

"במבט לאחור, המהלך היה הכרחי. בסופו של דבר לא פגענו בשום מסגרת אחרת; אלו שחיפשו חינוך של ממ"ד שלחו לשם, והוא המשיך לפרוח ונעמד על רגליו. לדעתי, היה פה גם תהליך מבורך של קנאת סופרים: בתי הספר הממ"ד נכנסו מולנו לתחרות, שהכריחה אותם להיות יותר תורניים. עודף לימוד תורה מעולם לא הזיק לאף אחד".

כמה עשרות שנים עברו מאז התקופה הקשה של ההתחלה, וכיום מחזיקה הרשת 30 בתי ספר של 'נועם', ועשרים מוסדות 'צביה' – אולפנות וישיבות תיכוניות הפזורים ברחבי הארץ, ללא העדפות גיאוגרפיות: עכו, מעלות ובית שאן, רבבה ונצרים. מספר התלמידים הכולל ברשת עומד על 10,000.

בין הפיקוח לצביון המיוחד

כיום פועלת רשת 'מרחביה-נועם' במשותף עם החינוך הממ"ד, משרד החינוך והרשויות המקומיות. לאחר הקמת המוסדות בירושלים צצו ופרחו מוסדות בערים נוספות: "הצורך הגיע מהציבור. אני לא מדבר רק על קבוצת אברכים שדרשו בית ספר 'נועם' לילדים שלהם. זה גם 'עמך', לאו דווקא בני תורה, שרוצים לתת לילדים יותר בלימוד התורה".

השנה הוקמו עוד שני מוסדות של הרשת, באופקים ובאלעד. בית הספר באלעד כמעט שילש את מספר תלמידיו ביחס לשנה שעברה, שהיתה השנה הראשונה להקמתו. "יכולנו להגיע להיקפים גדולים הרבה יותר בהתפתחות המוסדות שלנו, אך יש לנו עקרון מנחה: פותחים מוסד רק במקום שבו הציבור מתארגן ומבקש זאת, ויש תמיכה של הרשויות".

כדי לתת יותר שעות קודש מבלי לפגוע ברמת הלימוד ובהיקף הלימודים הכלליים נדרשים ההורים להשתתף בנטל הכלכלי, שמתבטא בגובה שכר הלימוד – למרות שההכרה של משרד החינוך במוסדות תורמת במידת מה להקלת הנטל. ההכרה הושגה לפני כעשר שנים, כשנחתמה אמנה מסודרת בין רשת 'נועם-צביה' למשרד החינוך, שמפקח כעת על הרשת. מוסדות 'נועם' בפתח תקווה בחרו להישאר עצמאיים ולא מוכרים רשמית, כיוון שחששו מכפיית הסדרים בלתי רצויים.

"כשהמחזור הראשון של הבנות סיים את כיתה ח' ב'נועם' ניצבנו בפני אתגר חדש", מספר הרב איזמן. "את הבנים שלחו לישיבה לצעירים, אבל לבנות לא היתה מסגרת-המשך תורנית. כך הוקמה רשת 'צביה'. בנות המחזור הראשון עוד זכו לשבת ולשמוע שיעורים מפי הרצי"ה בביתו. הרצי"ה ליווה כל צעד ושעל בהתפתחות המסגרת הזו".

כיום עומד הרב שפירא בראש ההנהגה הרוחנית של המוסדות, וכל שאלה רוחנית וחינוכית גדולה מופנית אליו. שאלת ההצטרפות למשרד החינוך הוכרעה על-ידו בחיוב, בתנאי שהמוסדות יוכלו לשמור על צביונם המיוחד.

מישהו אמר אליטיסטים?
הטענה העיקרית שעולה כלפי התפיסה של 'נועם' היא הסלקטיביות, יש הגורסים – התנשאות.
"כשהקמנו את האולפנה בעפולה אמר לנו ראש העיר: 'תקימו את בית הספר הכי סלקטיבי ותורני שתוכלו'. התפלאנו שראש עיר מדבר כך; לכאורה צריכים להיות לו אינטרסים הפוכים. אז הוא הסביר: 'אני רוצה שלציבור התורני בעפולה יהיה מענה חינוכי. אני לא רוצה שהם יאלצו לברוח מפה'.
"אפילו בקרב חברי הגרעינים התורניים בערי הפיתוח, שמטרתם המוצהרת היא מעורבות בתוך הקהילה, יש דרישה להקים בתי ספר תורניים. אמנם יש מקומות שבהם ניסו להחזיק את הילדים בממ"ד, אך אחרי שנים הם נשברו. בצפת, למשל, שלחו ההורים את ילדיהם במשך 15 שנה לממ"ד.
בסוף הם הגיעו למסקנה שחייבים מסגרת תורנית. היום יש שם בית ספר 'נועם' פורח, שקולט תלמידים מכל אזור הגליל. גם באופקים ארע תהליך דומה. מי שמוכן להתמסר לעם ישראל לא בהכרח רוצה להקריב את הילדים שלו לשם כך. החינוך התורני צריך לתת מענה".

הרב איזמן אומר שטענת הסלקטיביות ואי האינטגרטיביות של 'נועם', הופרכה במשך השנים: "בבתי הספר, הברירה היחידה שלנו היא אם ההורים רוצים חינוך תורני או לא. בטבריה, מי שבנה את בית הספר הוא הציבור הדתי העממי, לא אברכים. מובן שהתלמיד צריך להיות עם מינימום מסוגלות למידה, ומבנות אנו דורשים לבוש צנוע. כמעט שלא דוחים אצלנו תלמידים. הורים מבית חלש מבחינה דתית לא יחפשו לשלוח את הילדים למסגרת שתחייב את ילדיהם יותר מאשר בבית".

הרב איזמן מציין כי מקרי דחייה היו רק במצבים קיצוניים, כמו הורים חילוניים שניסו להכניס את ילדיהם בכוח ל'נועם' בטבריה.

ביטוי של ערכים
פני הדברים שונים במקצת באולפנות 'צביה': "ב'צביה' אנחנו דורשים רמה תורנית ולימודית. לפני 5 שנים הקמנו את אולפנת 'צביה יצירתית', שכוללת מגמות אמנות שונות ומיועדת לבנות שמתקשות במקצועות הריאליים. למפרע התגלה שהרבה בנות חזקות מבחינה לימודית בוחרות דווקא את תחומי האמנות".

בנקודה זו מפליג הרב איזמן בשבח המגמות החדשות שהתפתחו באולפנות 'צביה': תקשורת, אמנות ומחול. הוא רווה נחת בעיקר מאופן ההתמודדות ההלכתית-ערכית של הבנות עם שאלות כבדות משקל שצצות בעיסוק בתחומים אלו:

"ראש מגמת התקשורת במשרד החינוך, אדם חילוני, הגיע לבחון את בנות מגמת התקשורת שלנו. הוא צפה בסרטים שהכינו הבנות ויצא נרעש כולו. שאלתי אותו: 'ממה אתה מתלהב כל כך?' והוא ענה: 'איזה נוער יש לך. הם לוקחים ערכים ובונים עליהם סרטים'. מכיוון שאני מכיר את הנוער שלי, לא התפלאתי; ובכל זאת, הוא חידד את דבריו: 'בחנתי תלמידים בבית ספר תיכון יוקרתי ועשיר בראשון לציון. הם עשו לי סרטים על קליפים, זה מה שיש להם בראש. אצלכם מעלים התלבטויות והתמודדויות חברתיות'".

פתיחת המגמות לא באה במטרה מוצהרת לעודד בנות להשתלב בעולם העשייה הכללי, אלא בעיקר כדי להעניק להם כלי ביטוי. בכל שנה מוענקים פרסי משרד החינוך לעבודות גמר של תלמידות מגמת התקשורת באולפנות 'צביה'. חברי עמותת 'נועם': הרב יוסף ברמסון, הרב איסר פלונסקי, הרב אורי כהן, הרב חיים שטיינר והרב אליהו בן דהן מתכנסים מדי חודש לדון בשאלות חינוכיות בוערות, בין השאר בשאלות: האם כל נושא ראוי לסרט? איך ניתן להתגבר על המכשולים ביצירת סרט עלילתי? ואלו תמונות לבחור עבור תכנית הלימודים במגמת האמנות?

הרב איזמן ישב ולמד חומר עיוני וחזותי בתחום האמנות על מנת להגיש לבנות חומר מסונן וראוי על-פי קריטריונים הלכתיים. גם במגמת המחול הציבו המורות גבולות לגבי אופן הלבוש וסוגי היצירה המותרים במסגרת זו. "המהפך התורני הוא גם בכך שההלכה יודעת לא רק לאסור, אלא גם להתמודד עם הדברים, וזו אחת ההתפתחויות החדשות שהביא הדור הזה".

ואם בדור עסקינן, נדרש הרב איזמן לשאלת חשבון הנפש, האקטואלית בימים אלו, לגבי מצבו של הנוער: "איך מעלים את הנוער? זה לא שאין בעיות, אבל צריך לדעת איך מקלפים אותו ומגלים את הצד הפנימי. לא להסתכל רק על התסרוקת. אי אפשר רק להפחיד, זה לא מדבר לנוער יותר. צריך לרומם אותם, לדבר על דברים אמיתיים, גדולים.

"אנחנו בדור של גאולה, ובחמישים השנים האחרונות התקדמנו במהלכים של כמה דורות. יש לזה מחיר. ילדים חיים בדור של כאב ושכול, וזה מוליד אצלם שאלות אמוניות קשות. אי אפשר להשתיק אותם, צריך ללמד אמונה מהשורש. ככל שיקבלו יותר קודש – יגדלו כוחותיהם להתמודד עם האתגרים".

התשובות של הדור
הרב איזמן מתפעל מהנורמות שקבע הנוער: "מדובר בחבר'ה שרצים לשיעורים וחוגים, שלא מהססים להתייעץ עם רבנים. מתקשרים אלי בוגרים מהצבא לשאול אותי אם צריך לקבוע מזוזה בחדר מסוים, ואני מדבר על כאלה שלא נראים הכי תורניים בעולם. בראש השנה הם רצים לישיבה, במקום להיות עם ההורים. הקשר הזה חשוב להם מאוד".

מעבר לתחום התורני, הוא מציין גם את נורמות החסד שעלו במידה ניכרת, את מסירות הנפש למען ארץ ישראל והנתינה למען עם ישראל ככלל, שהתגברו בדור הזה.

איך מתמודדים ב'צביה' עם בעיית הצניעות הקשה שמכתיבה האופנה הנוכחית?
הרב איזמן שומר על עין טובה: "אני דווקא מתרשם מהמהפך שחל בנושא – היום בנות לא מתביישות ללכת בצניעות. נכון שיש הבדלים בסנטימטר פה וסנטימטר שם, אך ככלל, הבנות שלנו מופיעות בצורה צנועה ומעוררת כבוד. המיוחד היום הוא שאפשר להיות צנועה וגם להופיע בצורה נאה, מסודרת ונעימה, בשונה מהעבר. גם המורות במוסדותינו נאמנות לקו הלבוש הזה".

הוא מספר על פתרון מעניין שנהגה באולפנת 'צביה' הרצליה. שם ישבו הבנות עם ראש האולפנה ומעצב בגדים ועיצבו כמה דוגמאות של חולצות לפי טעמן. לאחר מכן נערכה אצל היצרן הזמנה של עשרת אלפים חולצות בגדלים וצבעים שונים, וכך הופיעו הבנות באולפנה בלבוש צנוע ומותאם לסגנונן. "זה מראה מבינתי על רצון להתמודד. עדיין לא הכל בסדר בנושא הצניעות, יש על מה לעבוד וגבולות הצניעות ניתנים לוויכוח; אבל אצל תלמידות י"ב כמעט שלא נראה שרוולים או חצאיות קצרות", מעיד הרב איזמן.

במעבר חד אל חינוך הבנים: בישיבות 'נועם' יש חשיבות רבה לנושא תעודת הבגרות. מה היחס ביניכם לישיבות הקטנות, המוקדשות כולן ללימוד תורה?

"הרצון שלנו הוא לגדל תלמידי חכמים. לו כל הבחורים היו יושבים 10-15 שנה בישיבות וגדלים בתורה, באמת לא היה צורך בתעודת בגרות, למרות שללימודים כלליים יש ערך בפני עצמם. אבל המציאות מוכיחה אחרת: רוב הבחורים יוצאים לחיים, וחובה עלינו לתת להם כלים להתמודד, ותעודת הבגרות היא כלי חשוב. ודאי שיש ערך לישיבות שכולן קודש, אך צריך לדאוג גם למי שלא פונה ללימוד תורה. אסור לנו להשאיר אנשים שלא ימצאו את עצמם חברתית וכלכלית".

הרבנות של פעם
הרב איזמן כיהן בצמתים משמעותיים נוספים בציבוריות הדתית: לפני כ-25 שנים, שימש כמנכ"ל הרבנות הראשית בתקופת כהונתם של הרבנים שפירא ואליהו ברבנות. הוא מדבר על מה שבין התקופה של אז, לבין מראה פניה הנוכחי של הרבנות הראשית: "הרבנות הראשית אז היתה במוקד העניין של הרבנים בארץ. כל הרבנים היו בקשר עם הרבנים הראשיים, ידעו שיש כתובת ברורה אצל שני תלמידי חכמים בראש הפירמידה והתייעצו בהם. הם נשאו באחריות מלאה. קשה לדבר על השינויים שחלו היום, צריך להיות זהירים. עדיין יש לרבנות הראשית תפקיד רציני - היא אחראית על הצד המוסרי-תורני של העם בארץ ישראל". בכל אופן, הוא ממליץ: "הרבנות חייבת להתייחס לבעיות הקשות שצצות היום, כי עליה להיות תל תלפיות לכולם. אבל אין צורך להתקיף את הרבנות ולא מכובד לדבר אישית על הרבנים. הרבנים לא מובטלים, ובחלקם עושים את עבודתם כמו שצריך. באיזו דרגה למדנית שלא יהיו, מוטל על כתפיהם תפקיד קשה".

מפעל חינוכי נוסף ברקורד של הרב איזמן, הוא ייסוד תנועת הנוער 'אריאל'. ייחודה של התנועה הוא הפעילות הנפרדת לחלוטין של בנים ובנות, בסניפים נפרדים. "לא צריך חברה מעורבת כדי להעביר את התכנים היפים שעוסקים בהם בתנועות הנוער". לפני 20 שנה הקימו הרב איזמן והרב אליעזר מלמד את התנועה, ומה נחשב פעם לרעיון צדדי, הפך לתנועת נוער של אלפי חניכים. סניפים חדשים נפתחים בעקבות ביקוש של ציבור תורני, הן ביישובים והן בערים.

טוענים כי פעילות מעורבת היא בגדר הצלת נפשות, כי יש חניכים שיגיעו לסניף רק אם הפעילות תהיה יחד.

"אין ספק שלתנועות המעורבות תפקיד חינוכי גדול. הן צריכות להמשיך לפעול עם הנוער שלהן. אבל הציבור התורני שרוצה מסגרת נפרדת זכאי לקבל אותה. אין לי ביקורת על 'עזרא' ו'בני עקיבא'. כל אחד צריך לפעול את פעולתו ולהתקדם כמיטב יכולתו".

נקודה חשובה שמבקש הרב איזמן לציין היא ההידברות עם ציבור חילוני: "בעבר נערכו מפגשים בין רשת 'צביה' לרשת 'אורט', ברמת ההנהלות וחדרי המורים. היו שיחות מעניינות מאוד. קיווינו שזה יימשך. לצערי, קשיים ארגוניים מונעים מאיתנו למלא את תפקידנו כציבור תורני - שמירה על אחדות העם".

חלק ממשפחת השכול
לרב איזמן יש נושא נוסף שבוער בעצמותיו: המלחמה בתאונות הדרכים. "צריך להילחם בהן בכל כוחנו. זו זילות חיי אדם. מספר הקורבנות בכבישים בכל שבוע הוא בלתי אפשרי. צריך לחנך לעניין הזה, ולא רק את הנוער".

את הדברים הוא אומר בדם לבו, לאחר שבן הזקונים שלו נהרג בתאונת אימונים במהלך שירותו הצבאי. הבן, בוגר המכינה בחמדת ולוחם בסיירת אגוז, יצא חדור תחושת שליחות להגן על עם ישראל.
לרב איזמן אין טינה כלפי הצבא: "אין הבדל אם נהרגים ברמאללה או בהתהפכות רכב. הכל זה חלק מהמערך המלחמתי". הנהג שגרם לתאונה נשפט ויושב בבית הסוהר. ששת הילדים האחרים לבית משפחת איזמן – שלוש בנות ושלושה בנים יבדלח"א – נשואים ופזורים ברחבי הארץ. אשתו היא מורה לאנגלית בבית הספר 'נועם'.

משפחת איזמן הצטרפה למשפחה הרחבה מדי של השכול. הרב איזמן מעביר שיעור למשפחות שכולות אחת לחודש. הוא מספר על ההתוודעות שלו לאנשים הללו: "גיליתי את המשפחה הזו – משפחת השכול, ציבור מדהים שצריך להעניק לו המון. אני נדהם מכושר השרידות וההתמודדות שלהם".