בשבע 111: צניחה במקום צמיחה

הבוץ הכלכלי, שהמשק רק מתחיל לצאת ממנו, הוא במידה רבה תוצאה של 'תהליך השלום' והקמת הרשות הפלשתינית. הסכמי אוסלו הביאו על מדינת ישראל ואזרחיה סעיפי הוצאות לא צפויים כמו סיוע לנפגעי טרור (347 מיליון שקל בשנה),

אריאל כהנא , כ"א בחשון תשמ"ח

גניבות רכב (מיליארד בשנה), מאבטחים בכל פינה (8 מיליארד בשנה) ובניית גדר ההפרדה (8 מיליאד). הנזק לכלכלת ישראל בארבע שנות מלחמת הטרור נאמד בחמישים מיליארד שקל, סכום שאפשר להעניק בו דירות למאה אלף משפחות מצוקה. אדריכלי אוסלו הסבירו שהטרור ייעלם בבוא הרווחה הכלכלית, אבל גם בצד הפלשתיני העוני רק העמיק. סיכום עיתונאי מקיף ראשון של נזקי אוסלו מההיבט הכלכלי.

גז. הרבה גז.
הוא התגלה תחילה מול חופי אשדוד, וכמעט במקביל מול חופי רצועת עזה. במושגים ישראליים היו אלה כמויות חסרות תקדים. ראשי משק האנרגיה הישראלי הבינו עד מהרה כי מרבצי הגז האדירים הם בשורה עבור ישראל. ניצול נכון של המשאב יכול לחולל מהפכה בכל שוק האנרגיה, מייצור החשמל ועד החימום הביתי. חשיבות הבשורה היתה כפולה ומכופלת, על רקע התחזיות שהחלו לצוץ בדבר הצורך למצוא תחליפים לנפט, שמחירו הולך ומאמיר.

תחנות השלטון, כדרכן, עיכלו בקצב אטי יותר את המהפכה. בסופו של דבר, לאחר חודשים מפרכים, זכתה קבוצת ים-תטיס בזיכיון הראשון לשאוב גז מול חופי אשדוד, ובהמשך נחתם עמה החוזה על אספקתו לחברת החשמל. השאלה שכעת עמדה על הפרק היתה גורל המרבצים מול הרצועה.

מתנה נדיבה מאוד

הימים היו ימי הברדק של אהוד ברק. הקואליציה החלה להתפורר, שרים מתחו ביקורת פומבית על התנהלותו, בתוך מפלגתו הוא כבר איבד את הקרדיט, וגם האמריקנים החלו פה ושם להרים גבה. אבל ברק בשלו: הוא ננעל באותם ימים על מטרה אחת, שנודעה אחר-כך בשם וועידת קמפ-דיוויד. למרות הקריסה מסביב החליט ברק לצאת לוועידה ויהי מה. מבחינתו, כל הכלים והאמצעים היו מכוונים למטרה הזו. אחד מהם היה הגז של עזה.

על-פי הסכמי אוסלו היו מרבצי הגז בחזקה ישראלית מוחלטת. בהסכמים נקבע שישראל היא הריבון היחיד במים הטריטוריאליים שמול הרצועה, ולרשות הפלשתינית אין בהם כל מעמד. איש לא חלק על הקביעה הזו. שיקול נוסף שהיה, לכאורה, צריך להוביל למסקנה הברורה, היה גודל המרבץ. בדיקות סייסמיות באזור המיועד לקידוח העלו כי כמויות הגז שבו גדולות בהרבה מאלה שמול חופי אשדוד ואשקלון. משמע, לפחות בעשור הקרוב לא יחסר גז זמין וזול למשק הישראלי, שיועבר מיד ישראלית אחת לאחרת.

ההחלטה אם כן היתה מתבקשת, ואכן, על שולחן ראש הממשלה הונחה המלצה חד-משמעית שלא למסור את זיכיון הקידוחים לרשות הפלשתינית. אבל ברק כמו ברק, קיבל את ההחלטה ההפוכה. כפיתיון לרשות הפלשתינית לקראת קמפ-דיוויד, תחת הכותרת "נימוקים מדיניים", הוא הורה למסור לרשותה באופן בלעדי את זיכיון כריית הגז מול חופי עזה. בלי תמורה. בלי הצבת דרישה נגדית. בלי העמדת תו מחיר. קחו, זה שלכם, אמר ברק לפלשתינים.

שר התשתיות באותם ימים, אלי סוויסה מש"ס, היה בין הנדהמים מהחלטת ברק: "ברק לא מתייעץ עם אף אחד ולא משתף את השרים בהחלטותיו", סיפר בשעתו. ברק, כך התברר, אפילו לא נועץ בו, השר הממונה.

ערפאת וכנופייתו לא איבדו זמן, ומיהרו לחתום על חוזה מול ענק הגז העולמי בריטיש גז. סוכם כי החברה הבריטית היא שתשאב את הגז בפועל, והפלשתינים ישותפו ברווחים. כל מה שנותר כעת היה איתור לקוחות מתאימים, וכאלה לא היו הרבה. למעשה, התברר שישנו לקוח פוטנציאלי אחד בלבד; לא הרשות וגם לא ירדן, אשר אינן נזקקות לכמויות גז כאלה. מצרים משופעת במרבצים משלה, ואין לה עניין בגז של עזה, שהובלתו אינה משתלמת כלכלית. נותר אם כן קניין אפשרי בודד: ישראל.
כמו בנושאים הביטחוניים, הנזק הכלכלי כתוצאה מהוויתור של ברק לא בא מיד. אחרי כשלוש שנים, כשכבר ניטשה המלחמה בין ישראל לרשות הפלשתינית, נזקקה חברת החשמל לספק גז נוסף לים-תטיס. קוצר ראייתו וחפזונו של ברק העמידו אותה בפני בחירה בין שתי חלופות גרועות: רכישת הגז מהתאגיד הבריטי-פלשתיני או קנייתו ממצרים באמצעות חברה ישראלית-מצרית. האפשרות האחרת, ההגיונית והנוחה יותר, של רכישת הגז מחברה ישראלית הפועלת מול עזה, כבר לא עמדה על הפרק. הזיכיון נמסר מזמן לבריטיש גז, ואי אפשר היה לקחת אותו מידיה.

האבסורד הגיע לשיאו כאשר שרון, מחליפו של ברק, החליט שלא לרכוש את הגז מן הפלשתינים, בעקבות מידע ודאי שהכסף יעשה את דרכו לארגוני הטרור. במילים אחרות, גם הפקרנו משאב חשוב וגם הפקדנו בידי הטרוריסטים נכס עתיר הכנסות. בנוסף, ישראל דחקה את עצמה לתלות אסטרטגית בגז ערבי. היא יכולה היתה ליהנות ממצב שבו היא מספקת לעצמה גז ואינה תלויה באחרים, אך המדיניות דאז של צ'ופרים כלכליים לרשות דרסה כל שיקול אחר.

כמה זה במספרים? כמויות גז וסכומי הכסף שבהם דובר היו פנטסטיים. לישראל לבדה הציע הקואופרטיב הבריטי-פלשתיני גז בשווי של 150 מיליון דולר לשנה, למשך 15 שנים, כלומר שניים ורבע מיליארד דולר. על-פי ההערכה, זוהי רק כמחצית הכמות. שווי הגז מול עזה מוערך בחמישה מיליארד דולר. מתישהו הם יגיעו לכיס פלשתיני.

מחיר השלום
11 שנים אחרי, נדמה שהמופרכות המדינית של הסכמי אוסלו כבר אינה טעונה הוכחה. גם המפח הביטחוני שאליו דרדרו ההסכמים את ישראל כבר אינו שנוי במחלוקת. (כמעט) על הכל מוסכם שכריתת ההסכם עם יאסר ערפאת בפרט ועם אש"ף בכלל הובילה את ישראל אל עבר פי פחת; אך ישנו עדיין היבט אחד של אותם הסכמים אומללים שטרם נבחן. ההיבט הכלכלי.

ההסכמים עם הפלשתינים, כך הבטיחו לנו, יביאו לפריחה כלכלית. אוסלו, סיפרו לנו, הוא הערובה לצמיחה. אין כמו השלום כדי להביא לפריחה במשק, או "בתי מלון במקום מוצבים" בלשונו המפותלת של שמעון פרס. אז הלכו על אוסלו, חתמו על הסכמים והפריחו בלוני שלום. אחריהם, לאו דווקא בעקבותיהם, אפילו באה פריחה כלכלית מסוימת. אלא שממש כמו במישורים האחרים, הבועה שעתידה היתה להתפוצץ אכן התפוצצה. אחרי הגאות באו השפל והנסיגה, מהחמורים שידעה ישראל.

מסירת מרבצי הגז לרשות הפלשתינית היא רק דוגמה בולטת אחת להתנהלות ישראלית נדיבה מדי כלפי הרשות הפלשתינית. במשך שנים, למעשה גם כיום, נוהגת ישראל ביד רחבה כלפי הרשות. הלך המחשבה שלפיו חיזוק כלכלי של הרשות מיטיב עם ישראל הוא שעומד כנראה מאחורי המדיניות הזו. ההפסד הכלכלי שנגרם לישראל בשל נוכחותה של הרשות הוא למעשה כפול: ראשית, אם לא היינו מקימים את הרשות היינו שומרים בידינו נכסים כלכליים והכנסות רבות; ושנית, עצם קיומה ותחומי פעילותה ה'מגוונים' של הרשות העמיסו על ישראל עוד ועוד הוצאות, בעיקר ביטחוניות, עוד הרבה לפני פרוץ המאורעות.

ישראל התחילה לשלם במטבע קשה על הבאתם לארץ של ערפאת וכנופייתו זמן קצר לאחר חילופי המכתבים בין רבין לערפאת. את התשלום הראשון התנדב להעניק שר האוצר דאז, אברהם שוחט. בהסכמי פריז, שבהם נקבעו היחסים הכלכליים בין הישויות, ויתרה ישראל על תשלומי המכס והמע"מ על הסחורות העוברות דרכה לרשות.

ויתרה, אבל לא לגמרי. מדינת ישראל, נקבע בהסכמים, תוסיף לגבות מכל סוחר פלשתיני שמייבא או מייצא דרך נמליה את כל התשלומים הקבועים בחוק, את מסי היבוא, המע"מ, מס הכנסה, הבלו על הדלק ועוד, אלא שאת הכסף היא לא תיקח לעצמה. כולו ישולשל לחשבונות הרשות הפלשתינית, וחלק לא מבוטל יעשה את דרכו לחשבון האישי של יאסר ערפאת.

היקפי התשלומים שעברו לרשות הלכו וגדלו ככל שרבו השנים, עד לפרוץ הלחימה. גם במהלכה, למעט חודשים אחדים, ההסדר הזה הוסיף לפעול. מדובר בסכומי כסף קריטיים מנקודת מבטה של הרשות, ולא מבוטלים גם בסדרי הגודל של ישראל. ב-95' העבירה ישראל לרשות 748 מיליון שקלים. בשנה שאחר-כך כמעט הוכפל הסכום. ב-1999 לבדה הסתכמו המסים שגבתה ישראל עבור הרשות ב-2.5 מיליארד¤, שהיוו 60 אחוזים מהתקציב הכולל של הרשות הפלשתינית. אגב, שאר התקציב שלה הגיע מתרומות מדינות העולם, שמבררות היום לאן הלך הכסף.

גם בשנות הלחימה ממשיכה ישראל להזרים חמצן כספי לממלכתו של ערפאת. ב-2003, אחרי ירידה תלולה בשנתיים הקודמות, הפקידה ישראל בחשבון הרשות שני מיליארד ומאה מיליון שקלים. סך כל הכספים הגלויים שהעבירה ישראל לרשות בעשור האחרון מסתכם ב-15.8 מיליארד ¤. שתי טייסות 16-F, אם תרצו.

אימפריה של גניבות וזיופים
נוכחותה ואופי שלטונה של הרשות הפלשתינית חוללו נזקים כבדים, אם כי באופן עקיף, בתחום הפלילי-כלכלי. הסעיף הראשון והידוע מכל הוא גניבות הרכב. כמו הטרור, גם קונצרן גניבת כלי הרכב של אזרחי ישראל לא קיבל אף פעם היתר פורמלי של הרשות. הכל נעשה בקריצה. ישראל הרשמית ידעה לקשר בין עצימת העין של הרשות לבין מכת הגניבות המשתוללת, אף שמעולם לא תבעה ממנה את המחיר.

בדו"ח רשמי מ-1998 אומר משרד האוצר: "ההסברים המקובלים לתופעה (של גניבות הרכב) הם התרופפות האחיזה הישראלית בשטחים... וייתכנו אף מניעים לאומניים"; ובהמשך "חרף מאמצי המשטרה, היקף התופעה עדיין גדול מאוד. שיתוף הפעולה עם הרשות הפלשתינית עדיין מוגבל".
איך זה עבד בפועל? משחטות הרכב גאו תחת חסותה השקטה של הרשות הפלשתינית. היא כמובן לא אכפה עליהן את החוק, להיפך. רבים משוטריה ופקידיה נתפסו נוהגים במכוניות גנובות. לעתים מזומנות נקשר שמו של בכיר זה או אחר ברשות כמי שגוזר קופון נאה על חשבון ראשי כנופיות הגנבים בתמורה להעלמת עין ממעשיהם.

שיעור המכוניות הגנובות זינק למעלה מדי שנה בשנה, כשאת המחיר שילמו אזרחי ישראל, בשל העלאת תעריפי הביטוח והדרישות למיגון הרכב. רק אשתקד זינקו התעריפים בכ-10 אחוזים, כפועל יוצא מעלייה חוזרת בשיעור הגניבות. המשטרה נדרשה לתת מענה לגנבים המשתוללים, והקימה יחידה מיוחדת לצורך העניין. כמה זה עלה לנו? על-פי דו"ח לפידות, הנזק מסתכם במיליארד ¤ לשנה.
תחת כנפיו של ערפאת ונאמניו חיים בשובה ונחת ענפי פשע נוספים. גניבות חקלאיות, למשל. משאיות, טרקטורים, גנרטורים, צינורות, כוורות ועדרים היו לחם חוקם של גנבי החקלאות. חבל התענך, חקלאי הבקעה, דבוראי השרון, רועי הגלבוע והשומרון, הם ורבים אחרים למדו על בשרם שהם עלולים לבוא לשדה בבוקר ולא למצוא את מה שהשאירו בו בערב. הציוד, הכלים או הסחורה כבר עשו את דרכם למקלט בטוח בג'נין או טול כרם, ואף זרוע ישראלית לא תחפש שם אחריהם.

באופן דומה פורחים בערי הרשות הפלשתינית כבר שנים ענפי הזיוף והפרת זכויות היוצרים. דו"ח מיוחד של איגוד לשכות המסחר משנת 2000 קובע ש"הענקת סמכויות שלטוניות לרשות הפלשתינית הפכה את השטח שבתחום שיפוטה למקור שופע לזיופים בכל תחום אפשרי. שכם ועזה הפכו למעוזי ייצור של מוצרי טקסטיל מזויפים".

אבל לא מדובר רק בביגוד. אותו דו"ח מספר כי שכפולי דיסקים וקלטות והעתקת מותגים בלי היתר הן תופעות נפוצות עד מאוד ברשות. 80 אחוזים מקלטות הווידאו הפיראטיות, 2.2 מיליון במספר, מוקלטות ברשות. הנזק לענף הווידאו והקולנוע היה 45 מיליון דולר בשנת 2000 לבדה. אפילו ספרים מזויפים בעברית נמצאו ברשות בעשרות אלפים מדי שנה, נאמר בדו"ח.

נסיעה בטוחה ויקרה
הנזקים הכלכליים הכבדים ביותר שהמיטה הרשות הפלשתינית על ישראל היו בתחום הביטחוני. בה בשעה שמבשרי ההסכמים הבטיחו שיביא להקטנת העומס הביטחוני החלו ההוצאות בגינו לטפס.
הסעיף הראשון היה מיגון כלי הרכב ביש"ע. את הרעיון הגה תא"ל במיל' יגאל פרסלר, שהיה יועץ למלחמה בטרור בתקופת נתניהו. פרסלר, שעדיין משמש בתפקיד רשמי במשרד ראש הממשלה, נזהר מלהצביע על אוסלו כגורם שהחמיר את המצב הביטחוני, והסתפק בהערכה ביטחונית יבשה אשר חייבה את מיגון האוטובוסים. "האוטובוס הראשון שמוגן נסע לנצרים. נלחמתי נגד כל המערכות למען המיגון, ואת הכספים השגתי במאמצים מרובים. איש לא הבין אז את הסכנה. לאט לאט חדרה ההכרה בצורך למגן את כלי הרכב בכלל ואת האוטובוסים בפרט".

כשהתיישרה המערכת על-פי תפיסתו של פרסלר מוגנו כלי התחבורה הממשלתיים בזה אחר זה. אוטובוסים של אגד ושל המועצות האזוריות, אמבולנסים של מד"א, ניידות הדואר והביטוח הלאומי, חברת החשמל ובזק, ולבסוף גם כלי הרכב הצבאיים (צה"ל אינו מוכן לדבר על הוצאותיו בתחום).
עלות מיגון של אוטובוס אחד נאמדה לפני עשור ב-300 אלף ¤. היום עולה חליפת המיגון כחצי מיליון ¤, כאשר בסך הכל מוגנו כ-300 אוטובוסים. מדובר אם כן ב-120 מיליון ¤, באומדן גס, שהוצאו על מיגון אוטובוסים בלבד.

אבל גם כאן לא נגמר הסיפור, אומר דובי דינר, מנהל בחברה לפיתוח מטה בנימין. "עלות ההפעלה של אוטובוס ממוגן יקרה ב-30 אחוזים. הברקסים וחלפים אחרים נשחקים מהר יותר, משום שכלי הרכב כבד מאוד. בנוסף, שלא כמו אוטובוסים רגילים, אין למי למכור אותם, ובסוף השימוש שלנו הם נזרקים. את משרד החינוך, שמממן את ההסעות, זה משגע".

הכלי החדש בצי הממוגן של דינר ומקביליו הוא הסוואנות הממוגנות. אף שכלי רכב אלה קטנים מאוטובוסים, עלות מיגונם כפולה. כ-200 מיניבוסים כאלה ודומיהם נעים ברחבי הארץ. העלות בסעיף זה מגיעה לכ-200 מיליון ¤.

אוטובוס למיתון
סעיף הוצאה אחר שתפח הרבה לפני ראש השנה תשס"א היה האבטחה. פיגועי ההתאבדות הוסיפו לפסיפס הרחוב הישראלי דמות חדשה: המאבטח. זה התחיל באוטובוסים, המשיך במשרדי ממשלה, התרחב למרכזי קניות ולמסעדות ונגמר בבתי הספר והגנים. פחות ופחות מוסדות הרשו לעצמם שלא להציב מאבטח או שניים בכניסה.

ככל שהחמיר המצב האמירה העלות. כיום, ענף האבטחה כולל לא פחות מ-375 תאגידים בעלי רשיון, מגלגל כ-8 מיליארד ¤ בשנה ומעסיק כמאה אלף איש. גם כאן יש עלויות ישירות לממשלה ועלויות עקיפות למשק כולו.

סיפורם המפותל של מאבטחי התחבורה הציבורית ממחיש את הסיפור כולו: הראשונים גויסו לאחר גל המתאבדים של חורף תשנ"ו, בשלהי כהונתו של שמעון פרס. כשפסקו הפיגועים באוטובוסים צומצמה העסקתם בהדרגה. רצף הפיגועים מראש השנה תשס"א ואילך תפס את מערך האוטובוסים העירוניים כמעט בלי מאבטחים. ניסיון גיוס ראשוני בירושלים לא צלח. בשל הסכנה המוחשית הסכימו רק מעטים לקחת על עצמם את התפקיד. למשרד התחבורה לא נותרה ברירה אלא להגדיל את שכרם, מ-23 ¤ לשעה, כמו בשאר אזורי הארץ, ל-33.

בהמשך, בעקבות המצב החמור, קיבלה הממשלה החלטה להרחיב באופן משמעותי את מערך האבטחה, והקצתה לשם כך 40 מיליון ¤ באמצעותם גויסו 350 מאבטחים נוספים. חודשים ספורים אחר-כך החלו המאבטחים, שמרביתם היו חיילים משוחררים, לעזוב את עבודתם. התברר שהממשלה אינה מכירה באבטחה כעבודה מועדפת, והם אינם זכאים למענק הנדיב שמקבלים, למשל, פועלי בניין או מתדלקים.

הממשלה קלטה את המסר, והגדירה גם את אבטחת האוטובוסים כעבודה מועדפת, מה שחייב אותה לתקצב את העניין ב-20 מיליון שקלים נוספים. גם בכך לא היה די. התמשכות הפיגועים דרשה הגדלה נוספת של הכוח. עוד 70 מיליון שקל, שהופנו בעיקר להכשרתם. ולסיום, לפני כחודש הניח שר התחבורה הטרי, מאיר שיטרית, הצעה להגדיל את מספר המאבטחים מ-900 ל-1300. על רקע הפיגוע הכפול בבאר שבע, סביר להניח שההצעה תתקבל. ההשקעה השנתית הקבועה בסעיף אבטחת האוטובוסים לבדו עומדת על 140 מיליון ¤.

הצמיחה שלא הגיעה
אך ההוצאות הכואבות והחיוניות ביותר בשנים שמאוסלו ואילך הופנו לפצועים ולמשפחות ההרוגים. מבט כולל על שיעור הנפגעים בפעולות הטרור ב-15 השנים האחרונות מצביע באופן ברור על הזינוק במספר הנפגעים הישראלים, עוד לפני שפתחו הפלשתינים במלחמת הטרור.

הנתונים נאספו במחלקת המחקר של המוסד לביטוח הלאומי. הם מתייחסים למקבלי קצבאות שנפגעו באירועי טרור, ואינם כוללים פצועים והרוגים שמסיבה כלשהי אינם זכאים לקצבה. התמונה המתקבלת היא של עלייה עקבית במספר הנפגעים הישראלים בשנים הראשונות שלאחר ההסכם.

ב-92', שנה לפני אוסלו, נהרגו בפעולות טרור 22 בני אדם בלבד. היום היינו מודים על מניין הרוגים כזה. ב-94' כבר היה מניין ההרוגים יותר מכפול. מספר הפצועים ב-1995 היה יותר מפי שלושה מאשר ב-92'. ב-96' היה שיעור ההרוגים ל-53. בתקופת נתניהו חלה רגיעה. ב-2002, השנה הקטלנית ביותר, נהרגו בידי הטרור הפלשתיני 300 אזרחים.

לטור המתים המצמרר מתלווה עקומת הוצאות עוקבת. ב-92' הסתכמו הוצאות התמיכה בנפגעי פעולות האיבה בקצת יותר ממאה מיליון שקלים. ב-96' גדל הסכום ב-150%. רק במחצית הראשונה של 2004 עומד הסכום על 175 מיליון.

הנזקים הכלכליים שספגה ישראל מהפלשתינים לפני העימות היו רק הפרומו. פגיעתה הרעה של הרשות בארבע השנים האחרונות דרדרה את ישראל למצב ההפוך ביותר שאפשר לדמיין מהשגשוג שרוקחי ההסכמים ליהגו אודותיו בלהט נאומיהם. מלחמת הטרור העמידה את ישראל על סף קריסה כלכלית שלא היתה כמוה. בעיצומו של המשבר נקלעה הממשלה לסחרור הוצאות כמעט בלתי נשלט. השווקים איבדו את אמונם בה, הבנקים רשמו הפסדי ענק, והיו מי שכבר ראו אותם פושטים רגל.
בחלומות השחורים החלו לצוץ השוואות בינינו לבין ארגנטינה. איך אמר ביבי? על סף תהום.
ההפסד הכלכלי הכביר שספגה ישראל בארבע השנים האלה נאמד בסכום האסטרונומי של 50 מיליארד ¤, 20 אחוזים מהתקציב השנתי של המדינה. בכסף הזה אפשר להקים שש פעמים את גדר ההפרדה, לשגר לחלל מאתיים לוויינים זהים לאופק 6 או להעניק דירה אלגנטית למאה אלף משפחות מצוקה.

את אומדן הנזק למשק מהאינתיפאדה פרסם בנק ישראל בסוף 2003, כשהוא מדגיש כי "אומדן זה מתייחס למצב שבו הלחימה היתה פוסקת לאחר שנה, והוא נמוך בהרבה מאומדן המשווה את המצב לתרחיש שבו האינתיפאדה כלל לא היתה פורצת". לפני תשעה חודשים העריכו בבנק המרכזי של ישראל כי סך כל הנזקים מצטברים ל-40 מיליארד ¤. בתקופה שחלפה אפשר כבר לעדכן את הנתון כלפי מעלה.

בדו"ח המיוחד מתאר הבנק את אפקט הדומינו שאליו נקלע המשק עם פריצת המאורעות ולאחריה: הראשונים לחטוף את המכה היו ענפי החקלאות והבניין. הבאים אחריהם היו התיירות וספקי השירותים שסביבה. התמשכות הלחימה הרחיקה קניינים מחו"ל מסחר עם ישראלים, בשל החשש לבוא לישראל.
לחריקת הבלמים הכלכלית תרם גם המשבר העולמי בהיי-טק – הפעם לשם שינוי בלי קשר לפלשתינים, ומעל לכל האפיל הגידול המתחייב בהוצאות הממשלה בשל המצב הביטחוני. מאיפשהו צריך היה לממן את רכישת אמצעי הלחימה, את ההפעלה הנרחבת של הצבא והמשטרה, את גיוס המילואים, את חיזוק מערכי המיגון וכן הלאה. אחר-כך עוד העמיסה על עצמה הממשלה את בניית גדר ההפרדה, שעלותה נאמדת בשמונה מיליארד שקלים. ועדיין, גם בלעדיה הסתכמו ההוצאות הישירות מהאינתיפאדה ב-2.5 מיליארד ¤. הכל יחד מוטט את הצריכה, חנק את הצמיחה והפיל את המשק לקרשים.

עברנו את פרעה
הרשמים הכלכליים השליליים שהותירה בנו הרשות הפלשתינית בכלל והמלחמה בפרט לא יתפוגגו במהרה, אפילו אם מחר תשקוט הארץ. לפני שלוש שנים ביצע המשק פניית פרסה נדירה בחומרתה: הוא הדרדר לאחור במשך שנתיים בלבד את הדרך שלאורכה עלה באטיות בחמש השנים הקודמות. ב-2001/2 נסוגונו למקום שבו עמדנו ב-96'. תרומת הרשות להידרדרות היתה לכל הדעות מרכזית מאוד. אשתקד חלה התפנית הנוספת, הפעם בכיוון הנכון. המשק שב לנוע קדימה, אם כי במהירות שעדיין אינה מספקת. השיפור היחסי במצב הביטחוני, יחד עם צעדים נכונים של הממשלה, התאוששות בהיי-טק ובכלכלה העולמית הם שהביאו לשינוי החיובי. גם במובן הכלכלי הטרור לא שבר את ישראל.

אף אחד לא מסייע
אחד הגילויים המפתיעים ביותר מבחינתי לאורך איסוף החומר לכתבה הוא הקושי להשיג תמונה כוללת ומבוססת. הנקודה הראשונה היא אי שיתוף הפעולה של מערכות ממלכתיות. צה"ל דחה מכל וכל בקשה למסור נתונים יבשים על התקציבים שהשקיע לקראת העימות עם הפלשתינים ובמהלכו. אף שהבהרתי כי שאלותי אינן עוסקות בהיבטים הפוליטיים, אמר נציג דובר צה"ל: "דרגים בכירים בצבא הסבירו שמדובר בנושא רגיש וחסוי, ולכן לא ישיבו לפנייה".

תגובה דומה, אף כי מובנת יותר, סיפקה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בתשובה לשאלה אם יש נתונים על הנזק שספגה כלכלת ישראל בשנות הלחימה אמרה הדוברת: "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מוסרת נתונים סטטיסטיים בלבד, ואינה מנסה להסביר או לקשר אותם, משום שפעולה כזו תהיה בגדר פרשנות".

גם בחוגי המחקר הכלכליים, ככל שהשיגו בדיקותי, לא עסקו בשאלת התרומה והנזק הכלכליים לישראל מהקמת הרשות הפלשתינית. בכמה מוסדות, חלקם בעלי אופי ימני, נאמר לי כי לא מוכרת עבודת מחקר בתחום.

בהעדר עבודה או מסמך מבוססים, ובהתחשב בנתונים החלקיים שמספקות המערכות, צריך לסייג ולומר כי לממצאים המוצגים כאן צריך ואפשר להוסיף פרט זה או אחר להשלמת התמונה. מבחינה מסוימת הדברים האמורים כאן הם רק טעימה מקצה המזלג.

כך למשל, לא התייחסנו לתביעות הפיצויים הרבות שהגישו ישראלים נגד הרשות; לא עסקנו בחובות של פלשתיניים ושל הרשות הפלשתינית לישראל ולישראלים; לא התחקינו אחר הוצאות ביטחוניות עקיפות, כמו הכשרת מערכי חירום ביישובים בארץ ובמערכת החינוך; לא ניסינו למדוד את השלכות השביתות הקשות במשק, שנבעו בחלקן מהפגיעה הכפויה בעובדים בשל הגירעון הממשלה, וכן הלאה.
מאידך גיסא, צריך לומר שגם לא החשבנו את תרומת ההסכמים לצמיחה במשק בשנים הראשונות שלאחר אוסלו, והיתה תרומה כזו. חקירה הוגנת של הנושא תצטרך לחשב את הצמיחה הזאת מול המיתון שבא בעקבות אוסלו ושנות הלחימה. ההערכה שלי היא כי התוצאה תהיה שלילית.

גם הפלשתינים אכלו אותה
זה לא רק השחיתות, הגניבות, המונופולים והמאפיונרים. זה לא רק הכספים הנעלמים של המדינות התורמות. זה לא רק העסקים המפוקפקים של יוסי גינוסר, מרטין שלאף ודומיהם. זה בראש ובראשונה התזה המרכזית, שהתבררה כחסרת רגליים.

חזון הפריחה של אוסלו לא הוכיח את עצמו גם בצד השני של המתרס: יוזמי ההסכמים הציגו מחקרים מלומדים על עוני כגורם לטרור. אם רק ישתפר מצבם הכלכלי של הפלשתינים, לא יהיה להם עניין בהרג יהודים, הצדיקו אדריכלי אוסלו את מעשיהם. העובדות הן כי מאז בואו של ערפאת והקמת הרשות הפלשתינית צללה רמת החיים של הפלשתינים לעוני שלא ידעו כמוהו.

הדברים מופיעים שחור על גבי לבן במסמך רשמי של משרד האוצר הישראלי מתחילת המאורעות: "בניגוד לתחזיות ששררו עם חתימת הסכם אוסלו, כלכלת הרשות הפלשתינית לא הציגה פריחה ושגשוג. למעשה, ההכנסה לנפש ב-99' נמוכה בכעשרה אחוזים מאשר בערב חתימת ההסכם".
ההסבר להידרדרות הכלכלית ברשות, גם לפני פרוץ הלחימה, קובע האוצר, הוא המצב הביטחוני. עקב הפיגועים הטילה ישראל סגרים, ולפלשתינים לא היו מקורות הכנסה. הפגיעה מבחינתם היתה אנושה. גם במקרה הזה פגע ערפאת באנשיו הרבה יותר משהציק לישראל. מתברר שיש לו אחריות עקיפה גם להצפת המשק הישראלי בעובדים זרים.

התופעה החלה עוד בתקופתו של יצחק שמיר, הרבה לפני הבאת ערפאת לארץ. ערביי יש"ע עבדו אז ברבבותיהם בישראל. החשש ממחסור בפועלים שיבנו בתים עבור המוני העולים החדשים הוא שגרר את יבוא הכמות המשמעותית הראשונה של הזרים. לאחר כשנתיים, כשגלי הטרור התעצמו, המציאה ישראל את שיטת הטלת הסגרים על יש"ע.

הגעת העובדים הערביים לשדות, לאתרי הבנייה ולמסעדות נמנעה לתקופות ממושכות. המחסור הממשי בידיים עובדות הביא את ממשלת רבין לאשר את הבאתם ארצה של עשרות אלפי זרים. בלי משים נוצרה משוואה פשוטה: יותר פיגועים, יותר זרים. פחות פיגועים, פחות זרים.

הגרף המובא כאן, ששורטט בבנק ישראל, מראה באופן ברור כי בשנים שבהן התרבו מעשי הטרור גדל חלקם של הזרים במשק והצטמצם מספר הפלשתינים, ולהיפך. בין 93' ל-96' רבו פעולות הטרור, וחלק העובדים הזרים גדל בהתאם. ב-97'-99', שהיו שנות רגיעה ביטחונית, פחת מספרם היחסי של הזרים וגדל שיעור העובדים הפלשתינים.

ריבוי הזרים, מעבר לבעיות שיצר לישראל, הנחית מכה קשה על מאות אלפי פלשתינים. רבים מאוד מהם היו ועודם תלויים במעסיקים הישראלים. הפיגועים שביצעו בני עמם גזלו את מקור פרנסתם. אובדן ההכנסות לכלכלה הפלשתינית, התלויה כל-כך בזו הישראלית, היה הגורם המרכזי לירידה התלולה ברמת החיים של הפלשתינים.

אגב הזיקה בין הפועלים הפלשתינים לזרים, צריך לומר כי הנתונים המובאים כאן אינם אומרים דבר בשאלה מה טוב למשק. מצד אחד, הזרים זולים יותר מהפלשתינים. מצד שני, הם מתגוררים בתחומי המשק ואינם שבים לבתיהם בלילות כמו הערבים, כך שעלות קיומם מתגלגלת על השוק הישראלי. דבר אחד בטוח: מבחינה חברתית, אלה גם אלה אינם רצויים פה.

המסמך של משרד האוצר מצטט שישה תרחישים להתפתחות הכלכלה הפלשתינית, כפי שהציגם הבנק העולמי מיד לאחר ההסכמים. מתברר שהתסריט הפסימי ביותר הוא שהתרחש במציאות. קצב הצמיחה במשק הפלשתיני בין 95' ל-99' היה מינוס שלושה אחוזים בשנה. בשלוש השנים הראשונות שלאחר אוסלו ירדה ההכנסה לנפש ברשות ביותר מ-20 אחוזים. בשלוש השנים שאחר כך, שנות שקט ביטחוני יחסי, חל שיפור מסוים במצבם, ועדיין הוא היה פחות טוב מאשר בתקופה שלפני בא ערפאת.
המלחמה שבה פתח ערפאת בספטמבר 2000 דרדרה את בני עמו לתהומות שכמותם לא ידעו. שיעור האבטלה ברשות הגיע ל-36 אחוזים. שני שלישים מערביי יש"ע חיים מתחת לקו העוני. הקו הזה נמוך לכשעצמו, והוא עומד על הכנסה יומית של 2.1 דולר לנפש (כעשירית מההכנסה הישראלית). המצב כיום הוא ששני מיליון מהפלשתינים מוגדרים עניים. אכן, עוד היבט מלבב של חזון המזרח התיכון החדש.