בשבע 111:

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

די להסתה

הדיבורים על רצח פוליטי נוסף בישראל מכניסים את הימין הישראלי למגננה, וכשאנו מתגוננים, אנו נוטים להדחיק את האפשרות שרצח כזה אכן יתרחש. אבל אם נעזוב לרגע את ההאשמות הקולקטיביות של השמאל נגד הימין, בהחלט צריך להביא בחשבון מעשה קיצוני ואלים של מישהו ימני. ואפשרי גם, עד כמה שהדבר מצער, שהרוצח הפוליטי הבא לא יגיע מהרצליה אלא מיישוב ביש"ע. האפשרות הזאת צריכה להדאיג את כולנו. איש מאתנו לא היה רוצה למצוא עצמו שוב בעמדת הנרדף בגלל מעשה בריוני של פושע יחיד.

דווקא משום כך, אני מתקשה להבין את דיבוריהם ומעשיהם של מספר אנשי ציבור, שנוהגים קלות ראש באפשרות של רצח פוליטי. אני מתכוון לאנשים חשובים ביותר, עם קהל חסידים לא קטן, שכנראה לא למדו מה קרה כאן לפני תשע שנים. הם מסיתים נגד יריבים פוליטיים, מלהיטים ומתסיסים את כלל הציבור, ובכך יוצרים בפיהם ובמעשיהם אווירה של אלימות. דווקא אנשים כאלה, שהיו אמורים להביט שני צעדים קדימה, לנהוג באחריות ובשיקול דעת ולפעול לאיחוי השסעים בחברה הישראלית, הם אלה שמתעלמים בבוז מרצונו של רוב הציבור, תוך שהם דורכים על הדמוקרטיה ומפגינים התנשאות וחוסר רגישות כלפי מי שאינו חושב כמוהם. אני לא מבין את האנשים האלה, ראשי ממשלות ישראל ב-12 השנים האחרונות.

שאלות מהעמוד האחורי

הנה מספר שאלות שתמיד מטרידות אותי בחגים: תמונות 'התינוקות הראשונים של השנה', המתפרסמות בעמודים האחוריים של העיתונים הגדולים, האם זאת לא אותה תמונה בכל שנה? האם התינוקות האלה לא הפכו בינתיים להורים בעצמם? ומה מביא יותר רייטינג לעיתון – תינוקות חדשים בראש השנה או דוגמנית עם סל נצרים בשבועות? והאם לא עדיף היה לשים את תמונת הדוגמנית בערב יום כיפור, ומתחתיה הכיתוב "היום גם אתם צמים"? ולמה בתמונה המתפרסמת בערב חג הסוכות, תמיד רואים חרדי הבודק לולב בשוק ארבעת המינים? מדוע אף פעם לא רואים אותו בוחר הדסים, או ערבות, או סתם קונה קיישעלך? ועוד שאלה חשובה: הטיסות האלה לחו"ל, שמתפרסמות בתחתית העמוד האחורי, האם הן לא יכולות להיות קצת יותר זולות?

שלושה ימים וילד (בן 15)

מי שלא ראה במוצ"ש את פניהם של בני ישראל, אלה ששרדו שלושה ימים רצופים של קודש ועוד קודש, לא ראה פרצופים סחוטים מימיו. חג ארוך במיוחד זימן לנו לוח השנה העברי בפתיחתה של שנה זו, ואם נהיה כנים עם עצמנו – רצף הימים המקודשים לא גרם לכולנו לרקוד מרוב אושר. אולי זהו האופי הסופר-גסטרונומי שמעניק העם היהודי לחגיו, ואולי זה דווקא האופי המערבי של ימי החול שלנו, המקשה עלינו להתנתק לשלושה ימים מעולם האס-אם-אסים והאינטרנט. דבר אחד בטוח: לא החגים אשמים בטראומה הקולקטיבית הזאת אלא החוגגים.

והנה סיפור קטן ואמיתי שהתרחש בשבוע שעבר: במהלך אחת משמונים סעודות החג, פרץ במשפחתנו דיון נוקב בשאלה מתי באחרונה נחגגו ראש השנה ושבת שובה ברצף, כמו השנה. עבדכם טען אז בלהט - מבלי שמישהו יעז לסתור את דבריו (כי בינינו, מי זוכר) – שאירוע דומה היה לפני שלוש-ארבע שנים. "ולא זו בלבד", המשכתי בביטחון רב, "אלא הוא גם התרחש פעמיים ברציפות, שנה אחר שנה".

מאוחר יותר, בניסיון להביא סימוכין לעמדתי, ערכתי תחקיר עיתונאי מקיף (בעזרת ספר המופת 'לוח מאה ועשרים שנה' – מומלץ בכל בית) ומצאתי כי זכרוני לא הטעה אותי לגמרי: אכן היו שנתיים רצופות שבהן חל ראש השנה ביום ה'. רק שהאירוע הנדיר לא התרחש לפני שלוש-ארבע שנים, אלא מעט מוקדם יותר - לפני 20 שנה. 'ראש השנה הארוך' של אותן שנים נחקק בזכרוני המתעתע כאילו התרחש רק תמול-שלשום.

האם הטראומה של עודף המאכלים היא שצרבה בתודעתי דווקא את רושם החגים ההם? ואולי היה זה דווקא הזיכרון המתוק של חופשה ארוכה מבית הספר? ואולי אני סתם סנילי וזוכר רק אירועים שקרו לי בגיל 15? יחליטו הקוראים. בכל מקרה, רק שתדעו: בעוד שלוש שנים יחול ראש השנה שוב ביום ה', ושוב 'יימתח' על פני שלושה ימים. ובעוד שבע ושמונה שנים זה יקרה שנתיים ברציפות. אל תגידו שלא הזהרתי.

חמסה עלינו

א. 'בשם האלוהים', סרטו הדוקומנטרי של הבמאי דן סיטון העוסק באיסלאם הקיצוני, זכה השבוע בפרס האמי היוקרתי. אולי בגלל שבניגוד לסרטים על הימין הקיצוני היהודי, את האיסלאם הקיצוני לא צריך לביים.

ב. האם רק אני חושב שאותם צדיקים מצפת, אם רק היו יודעים איזו זמרת תעלה יום אחד לקבריהם ותלמד מתורתם הקבליסטית, היו בוחרים לוותר ולהתמקד בהלכה?

ג. מה הסיפור עם נקטר המשמש והאפרסק של פריגת? המשמש חמצמץ, האפרסק מתוק, ולמשקה המעורבב אין טעם אחיד אלא שני טעמים שונים ובלתי משתלבים בעליל. מין מיש-מש שכזה.

ד. עקב תקלה טכנית, שודרה הסדרה 'טלטאביז' בערוצי הכבלים בלי הסאונד של הדיבור. באתר ynet הגיבה אמא אחת בכעס וטענה כי הדבר "פוגע באינטליגנציה הן של הפעוטות והן של ההורים". עכשיו, כשבטלוויזיה שוב שומעים משפטים אינטליגנטיים כמו "חיבוקי" ו"עוד פעם, עוד פעם", מערכת החינוך יכולה לנשום לרווחה.

ה. דיסק של אריק לביא מעולם לא היה וכנראה גם לא יהיה הבחירה הראשונה למערכת שלי. אבל כאשר שמעתי ברדיו את 'בדרכי שלי', הגרסה המחוספסת של הזמר המנוח ללהיט הגדול של פרנק סינטרה, הלב החסיר פעימה.

יודע את מקומי

עד גיל שנה, לבני יחידי לא היו דמעות. כלומר, הוא בכה פה ושם, ואף תיבל את יללותיו בלא מעט תוצרי לוואי (צרחות, שיעולים, ראסיות במעקה של המיטה) אבל ים של דמעות בשתי עיניו לא מצאתי.

ואף שזהו עניין די שכיח בקרב תינוקות, רעייתי ואני לא הפסקנו לדאוג. מבחינתנו, כל בעיה קטנה שהופיעה בעיני הפעוט, מדלקת עיניים ועד שריטה בגבה הימנית, קושרה אוטומטית לעניין הדמעות. וכך, דמעותיו של התינוק הפכו לחלום הרטוב שלנו, וכל לחלוחית קטנה בקצה הריס היתה סיבה מספקת לפתיחת בקבוק שמפניה (טוב, אישית אני סולד משמפניה, אבל היה די טיפשי לכתוב שחגגנו על תרכיז אשכוליות דיאט).

והנה, ביום קיצי אחד, נשרה דמעה מעינו השמאלית של העולל. עוד אנו עומדים ומתבדחים על כך שהשמאל שוב מתבכיין, והנה יוצאת דמעה גם מהעין הימנית. לא הספקנו להגיד "מדונה בארץ", ו-בום! פתאום מצאנו את עצמנו מתרוצצים בכל הבית, מחפשים עוד ועוד מגבוני טישו כדי לנגב את דמעותיו הבלתי נגמרות של הצוציק. ובין דמעה לדמעה, עוד הספקנו להיזכר בערגה באותם ימים רחוקים שבהם יילל הקטן בצנעה, בשקט ובלי דמעות...

כי חייהם של הורים נחלקים לשניים: בחלק אחד הם מייחלים להתפתחות ילדיהם במהירות האור, ובאחר הם מקטרים על שהילדים גדלו מהר מדי. יום אחד אנו רוצים שהילד כבר יתחיל לזחול, ולמחרת אנו מאושרים מכך שהוא סוף סוף מחליט לשבת במקום אחד. פעם אנו מצפים שהוא יפתח את פיו ויתחיל לשוחח עמנו בעברית רהוטה, וזמן קצר לאחר מכן אנו מנסים להשתיק אותו. אנו אף פעם לא מרוצים עד הסוף.

אבל אם אחזור לרגע לבני הקטן, נכון שהבכי שלו מעורר בי געגועים נוסטלגיים לבכי של פעם. אבל לחיוך שלו, אותו חיוך קסום המאפיין אותו ברוב שעות היממה, אין לי שום טענות. החיוך הזה תמיד מושלם, ולא הייתי מחליף אותו בשום חיוך אחר... במחשבה שנייה, אני בכל זאת קצת מתגעגע לחיוך של בני מגיל צעיר יותר, כשהוא לא היה מלווה דרך קבע בהרס שיטתי של רהיטי הבית.