בשבע 112: הוי ארצי:

חגי סגל , כ"ג בתשרי תשס"ה

מוחות חולניים
ראש הממשלה טען השבוע בישיבת הממשלה, בתגובה לטרוניית זבולון אורלב, כי "המחשבה שאנחנו לא מבצעים פעילות נגד הטרור כדי להכביד על המתנחלים, זו מחשבה שבאה ממוחות חולניים". הוא כנראה לא זכר כי במהלך הפגנה המונית שהתקיימה בספטמבר 93' השמיע ח"כ בכיר בליכוד, אריאל שרון שמו, טענה חולנית דומה כלפי ממשלת רבין: " לא במקרה צמצמה הממשלה את כוחות צה"ל בדרכים, וכל אחד מאיתנו שעובר עכשיו רואה שמחסומים נעלמו. יש הרבה פחות כוחות בשטח. זה כדי להקשות וכדי לנסות ולהביא שמצב שאנשים ינטשו את מקומותיהם. אל תתנו לכנופיות האלו להשתולל". ושרון הוסיף אז: "נוצר מצב שאבידות בנפש של מתיישבי יש"ע לא חשובים בעיניהם (בעיני רבין ושריו – ח"ס). דם המתיישבים הפקר".

כללי המשחק משתנים

יש חידוש מרענן במשחק המונופול הסאטירי 'רבבה', שהופק זה עתה בתפוח. במקום לצעוק 'יודנראט' או לקיים טקסי פולסא דנורא פרובוקטיביים עדיף תמיד להפעיל את נשק ההומור. למשל: "ראש השב"כ אומר שחשבת מחשבות אסורות, חזור שלוש צעדים אחורה". או: "בנית מחסום בלתי עביר בעלייה למצפה יצהר, קבל 201 נערי גבעות". מאז ומתמיד היתה הסאטירה אמצעי לחימה יעיל ביותר במשטרי עריצות.

יד אחים

מרוב עיסוק ביונתן בשיא הוסחה כמעט הדעת הציבורית מעמדתה הרשמית של תנועתו, הקיבוץ הדתי, בסוגיית עקירת היישובים. מנהיגיה נדרשו לדון בנושא לרגל סערת בשיא, ואיכשהו הצליחו לחמוק ממנו. הם לא גינו אותו, לא שיבחו, והסתפקו במלמולים על הצורך בסובלנות, שלום בית וכו'. כולם כאחד הסבירו שיחס מאופק לנושא כה טעון הוא כורח המציאות בתנועה שוחרת הרמוניה פנימית. נחום ברוכי, עד לא מזמן מזכ"ל התנועה, הסביר שהקיבוץ הדתי מבקש לחסוך מעצמו פילוג נורא כמו זה שפקד את קיבוצי השמאל בשנות החמשים. גם שורקה שטרן מקיבוץ לביא, בת להורים יוצאי לח"י, חיוותה דעתה שאסור לקיבוץ הדתי להביע עמדות פוליטיות.

עיתון הקיבוץ הדתי, 'עמודים', שמצטט את השניים, מביא במלואן את החלטות הוועדה המדינית-רעיונית של הקיבוץ הדתי, ועדה מוזרה משהו בתנועה המתאמצת לשמור על ניטרליות בשאלות שנויות במחלוקת. הן אכן נוסחו בסגנון חסר פניות לכאורה, אוהד מאוד למתנחלים, אבל בקריאה שניה מבצבצות מהן היתממות או"מניקית ותמיכה מוסרית עקיפה בגזר הדין שחרץ אריאל שרון לחבל ארץ שלם.

"הקיבוץ הדתי" נכתב בסעיף 1, "דבק בערך המכונן של התיישבות יהודית ציונית חלוצית, ורואה בו מסד למדינת ישראל ולחברה היהודית". גם אהוד אולמרט ודב וייסגלס היו סומכים את שתי ידיהם על אשכול המלים הנשגבות הללו. אפילו זהבה גלאון.

סעיף 2 עוסק בחיבוטי הנפש של הקיבוץ הדתי, וקובע במשיכת כתפיים וקולמוס שהבעת התנגדות מפורשת לעקירת ישובים עלולה "לקרוע אותנו מבפנים ולערער את חוסננו ההתיישבותי". האם קריעת תושבי גוש קטיף מבתיהם, פשוטו כמשמעו, לא חמורה יותר מהקרע המטפאורי המאיים על הקיבוץ הדתי? כלום החוסן ההתיישבותי של שדה אליהו או קיבוץ יבנה חשוב יותר מהחוסן של גוש קטיף ויישובי צפון השומרון?

הלאה. בסעיף 3 כתוב, כמה יפה: "הקיבוץ הדתי שולח יד אחים מוקירה ואוהבת למתיישבי חבל קטיף. אנו תובעים מממשלת ישראל לנהוג באחינו אלה, בכל תוכנית מדינית, כבציבור חלוצים נאמנים ומסורים לעם ולמדינה". בקיצור, שום מלת גינוי על הפינוי עצמו, רק בקשה לנהוג במפונים בחמלה מירבית בשעת ביצוע גזר הדין: אולי להגדיל להם קצת את הפיצויים, אולי להקים מוזיאון לזכר מורשתם החלוצית, ואולי סתם להציע להם כתף קיבוצית לבכות עליה בשעת עליית הבולדוזרים על ביתם.

מלים נחרצות פי כמה מופיעות אמנם בסעיף 6, אך הן מופנות למתנחלים עצמם, כלומר דווקא לקרבנות: "אנו שוללים בכל תוקף דרכי עימות ופולמוס אלימות ותוקפניות, כוחניות ומתלהמות. אנו שוללים מכל וכל מאבק אלים, וחלילה הרמת יד בין אחים, ובמיוחד כלפי חיילי צה"ל, אנשי כוחות והמשטרה".

בסעיף 5 וגם סעיף 7 מתבקשת הממשלה לעקור ישובים "אך ורק על בסיס תמיכה של רוב בעם", בלי לפרט אם הכוונה לסקר גרידא או למשאל עם. מנהיגי הקיבוץ הדתי "תובעים מכל אזרחי ישראל, מראש הממשלה ועד אחרון המתיישבים, להקפיד ולפעול על פי כללי הדמוקרטיה ולקבל הכרעות רוב שתתקבלנה בדרך ראויה". קשה להניח שקריאה נרגשת זו תגרום לשרון יסורי נפש קשים בבואו לבצע את זממו בשמונת אלפים מתנחלים. הקיבוץ הדתי, אחיו הבכור של מפעל ההתנחלויות ביו"ש, לא יניח מכשולים בדרכם של שרון ומופז, אפילו לא יציק יותר מדי למצפונם הרגוע. "70 פנים לתורה", כתוב בסוף סעיף 4.

כל נדרי בהוואי

הוואי היא המקום הכי רחוק מירושלים. כשבעיר הקודש התפללו שחרית של יום הכיפורים, בבית הכנסת הקטן 'בית יעקב' במאווי, אחד משבעת איי הוואי, רק התחילו לומר כל נדרי. הרב דוד גליקמן, רב הקהילה הקטנה שם, צוחק בטלפון: "אני תמיד אומר שכל התפילות בעולם עוברות דרכנו לפני שהן עולות השמימה".

20 אלף יהודים חיים חיי נועם בארץ האקזוטית ההיא, מהם 3-4 אלפים במאווי. "רובם שייכים לדור שאינו יודע לשאול", מקונן הרב גליקמן, "מבינים יותר בבודהיזם מאשר ביהדות. אולי סבא של סבא שלהם היה קשור קצת לתורה ומצוות". בכל זאת, מעגל המתפללים בבית יעקב מקיף כמה מאות. רובם מגיעים לשם במכונית, גם ביום הכיפורים. "הם לא מודיעם לחומרת העניין", מלמד עליהם גליקמן זכות. ביום הכיפורים השבוע הצטרפה אליהם גם המושלת לינדה לינגו. יהודיה גאה.

גליקמן, נשוי לגיורת מקומית, לשעבר צנחן בצה"ל. כל נטל ניהול הקהילה מוטל על כתפיו. הוא הרב, החזן, השמש וגם מנהל בית הספר היהודי הקטן באי. בימי ראשון נקבצים שם 30 ילדיהם יהודיים ללימודי קודש ועברית. בשאר ימות השבוע מספר התלמידים קטן עוד יותר. אחת לכמה שבועות מתקשרים אליו מהאף.בי.איי. ומבקשים ממנו להגביר ערנות. "אתם מטרה", מזהירים אותו. אפילו במרחק של 12,000 מייל מירושלים אין שלום ליהודים.

ציטוט השבוע

"אמא היתה אומרת עליו תמיד בפני אבא: 'הלא שמעון שקרן גמור', ואבא היה שומע ומקמט את שרידי המצח הגבוה שלו בדאגה, ובמעין התנצלות היה עונה לה: 'פולה, שמעון הוא לא שקרן, אבל נכון הדבר שהוא לא תמיד מדייק בעובדות'" (רננה בן גוריון, ידיעות אחרונות, 24.9.04).