חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 112ראשיהפצה

הנתיב הימני - בגליון השבוע

הפוליטיקאים מתעלמים, התקשורת והאקדמיה לא מתעניינים, אבל אריה סתיו וצוות הכותבים המלומדים של 'נתיב' ממשיכים לבטא את האמת שלהם, אחת לחודשיים, במאמרים ארוכים ומנומקים.
08/10/04, 00:00
עדי גרסיאל

עורך כתב-העט היחיד בישראל לענייני מדיניות ואסטרטגיה מבכה את רדידות הדיון הציבורי בישראל, מצביע על התשתית הרעיונית השטחית של השמאל הישראלי, ומצהיר שהוא ממשיך דרכם של יגאל אלון ובני מהרשק. ובשעות של עייפות מהפוליטיקה הוא מוצא מפלט בתרגום של יצירות קלאסיות. ראיון לרגל גיליון ה-100

נתיב', דו-ירחון למחשבה מדינית, חברה ותרבות, חוגג 100 גיליונות. עורכו, אריה סתיו, לא ייעלב אם תגלו לו בסוד שלא שמעתם מעולם על כתב העת שלו.

סתיו, אדם ביקורתי, אינו חוסך את שבטו גם מכתב העת שהוא עורך: "אני מוכרח להודות שנכשלנו במשימה. אחרי 17 שנה, 100 גיליונות ו-1300 מאמרים, לא היתה ביקורת אחת בעיתונות העברית. היו אזכורים אגביים, אבל לא היתה התייחסות ביקורתית רצינית. לא באנו לידי ביטוי בתקשורת ההמונית. 'נתיב' הוא כנראה אחד מהסודות השמורים של המדינה", הוא צוחק.

כתבי עת כ'נתיב', אומר סתיו, הוקמו כי לעסוק בבעיות יסוד של המדינה שבה הם מופיעים. הם מכילים מאמרים בני 5,000 מילה (לשם השוואה, מאמר בטור דעות של עיתון יומי הוא בן 500 מילה) הכתובים בידי מומחים. מטבע הדברים הם מיועדים לציבור קטן יחסית. סתיו ממקם את 'נתיב' באמצע הדרך בין העיתונות היומית למקבלי ההחלטות.

פוליטיקאים לחוד ואינטלקטואלים לחוד
אחת התופעות הייחודיות ל'נתיב' היא העדרם המוחלט כמעט של פוליטיקאים בין הכותבים. "לפוליטיקאים יש סדר יום שמוכתב על-ידי אינטרסים שהם לא תמיד אובייקטיביים. אנחנו רוצים להוות בסיס חשיבה נטול אינטרסים.

"פוליטיקאים הם רק לעתים נדירות גם אינטלקטואלים. יוצאי דופן בולטים הם צ'רצ'יל ובן גוריון. פוליטיקאי הוא בדרך כלל עסקן שמתחיל מלמטה, וממרפק את דרכו במנגנוני המפלגה עד שהוא מתברג בצמרת. אין להם זמן ולפעמים גם יכולת חשיבה ארוכת טווח. את הצורך הזה ממלאים כתבי עת מסוגו של 'נתיב', כמו 'קומנטרי' בארה"ב. כתב העת הזה העניק לרייגן מסד אינטלקטואלי מבוסס. רייגן יישם את התפיסה שלהם, שהביאה בסופו של דבר לקריסת ברית המועצות. זו דוגמה להשפעה העוצמה שיש לכתבי עת ולמכוני מחקר בחו"ל.

לשמאל אין שום כתב עת מקביל, אומר סתיו, כי אין להם חשיבה אסטרטגית אמיתית. "הם אמנם הצליחו ליצור לעצמם דימוי של אינטלקטואלים, אך זהו דימוי חסר בסיס".

אבל לא רק בקרב התקשורת ההמונית והקהל הרחב 'נתיב' הוא כמעט אלמוני. גם בצד השני, זה של מקבלי ההחלטות, מקבל סתיו יחס קריר: "אריאל שרון, יצחק שמיר ובנימין נתניהו היו בפרקי זמן מסוימים חברי מערכת של 'נתיב'. היו לנו הרבה פגישות וישיבות, אבל הביצועים שלהם כראשי ממשלות היו ההיפך הגמור ממה שביקשו להנחיל ב'נתיב'. אני מרגיש שאנחנו פועלים על ריק. גיבשנו צוות מוחות מהמיטב בעולם היהודי, אני מוציא את הנשמה, אבל פשוט אין עם מי לדבר.

"השווה זאת לארה"ב: קונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי, כתבה חמישה ספרים. יש לה תואר שלישי במדעי המדינה. ברדיוס של קילומטר מאריאל שרון אין אפילו דבר שמתקרב לזה. עולמו הרוחני נקבע על-ידי כותרת העיתון בבוקר, התדריכים של וייסגלס וההתייעצויות עם הבנים. נראה שבמקום שאנחנו נשפיע על שכנינו הם משפיעים עלינו, והמנהיגים שלנו מתנהגים יותר ויותר כמו ראיסים".
דוגמה אחרת שמביא סתיו היא מכון המחקר 'צ'אטם האוז' הבריטי. אחת לשנה הם מקיימים יום דיונים בנושאים אסטרטגיים ארוכי טווח. לדיונים מגיעים ראש הממשלה, המלכה, חברי קבינט ופרלמנט.
"הוזמנתי לשם, והקנאה אכלה אותי: ההרצאות הועברו בידי מומחים. כל אחד מהם הציג את הנושא במשך כחצי שעה, ואחר-כך התקיים דיון. טוני בלייר פתח את תשובתו כך: 'קטונתי מלהתווכח. אני רק פוליטיקאי, ואין לי זמן להתעמק במחקרים ארוכי טווח, אבל השתדלתי להבין, ונעלה את הנושאים לדיון. היה יפה לראות איך קבוצת נבחרי ציבור מקשיבה בהדרת כבוד למומחים ולוקחת את דבריהם ברצינות. בארץ אפשר רק לחלום על התרחשות כזו".

דוגמה נוספת: "נפגשתי עם חבר קונגרס בכיר, דין סקסטון. ישבנו שעה שלמה, והאיש ידע פרטי פרטים. הוא אינו מומחה לענייני ישראל, אבל יש לו עוזר לנושאי המזרח התיכון, בוגר הרווארד בהצטיינות, שהכין לו תדריך מסודר. ניהלנו שיחה כשווה מול שווה.

לח"כ ישראלי, לעומת זאת, יש עוזר פרלמנטרי שתפקידו לענות לטלפונים, במקרה הטוב. הבורות הזאת מקרינה על החשיבה לטווח ארוך. הם לא מבינים, למשל, שגירוש יהודים מעזה בהכרח יוביל לגירושם מכל יהודה ושומרון, כי כל העולם כבר מחכה לזה. הם לא מסוגלים לנתח את המהלכים הבאים. ברגע שתקום מדינה פלשתינית תהיה לה לגיטימציה לדרוש לחזור לגבולות החלוקה, כולל הגליל והנגב".

אין חשיבה לאומית שמאלנית
יש לכם קשר עם האקדמיה?
"האקדמיה הישראלית במדעי הרוח שבויה בידי השמאל הרדיקלי. אין לנו שיח איתם. אני לא טוען שהם כולם בורים, יש ביניהם אנשים אינטליגנטיים ומומחים גדולים בתחום המחקר שלהם, אבל ברגע שזה מגיע לחשיבה לאומית אין לשמאל שום דבר מה לומר. עובדה שאין להם אפילו כתב עת אחד בודד.

"היה פעם 'פוליטיקה', של מרצ, שנסגר מכיוון שרוב מי שכתבו שם היו עיתונאים. למה להם להתאמץ אם הם יכולים לכתוב את הטור שלהם, 500 מילה, ב'הארץ' או הידיעות אחרונות? אלא שבכמות כזו של מילים אתה לא באמת יכול לנתח נושא. זה טיפול ברמה הדמגוגית. זה מה שהשמאל מסוגל כנראה להוציא. אין שם חשיבה אינטלקטואלית. מערכת הטיעונים שלהם אינה מבוססת על ההיסטוריה, על תולדות העם היהודי ועל תכלית הקיום".

הם אומרים שאין ברירה אלא לסגת, כי העולם לוחץ.
"זה לא מה שהם טוענים. לשיטתם, אין בכלל מושג שנקרא יש"ע. יש 'גדה מערבית' – פליטה פה של איזה פקיד טיפש במשרד המושבות הבריטי בתחילת המאה הקודמת. השימוש במושג הזה נעשה בכוונה, על מנת למחוק כל זיקה יהודית ליהודה ושומרון".

חלקם באמת מגדיר את עצמו כ'פוסט-ציוני'.
"אין דבר כזה פוסט-ציוני. או שאתה ציוני או שאתה נגד הציונות. כמו שאין פוסט-צרפתיות או פוסט-אנגליות. זו תופעה ייחודית לישראל.

"האנשים האלה הם פרו-פלשתינים, למרות שכל בחינה אינטלקטואלית הגונה מפריכה את הטענות שלהם. הרי לאומה יש הגדרות במסגרת המילון הסוציולוגי: זו קבוצת אנשים שיש להם לשון, דת ותרבות משותפת, והכי חשוב – טריטוריה שהיתה שייכת להם. לבאסקים ולכורדים היתה טריטוריה ותרבות, ויש להם דרישות לגיטימיות לעצמאות. לפלשתינים אין אף אחד מהמאפיינים הללו.

"לכן לא תמצא מחקר או ספר שמפרט את הטענה השמאלנית שצריך להקים מדינה פלשתינית. גם לאוסלו לא היה שום בסיס תיאורטי, חוץ משני אקדמאים בינוניים – וזה בלשון המעטה – הירשפלד ופונדק, שבכלל לא יודעים ערבית. לא היה אף מזרחן שגיבה אותם. ואיך הם עשו את זה? בזכות העובדה שהתקשורת בידיהם".

נניח ששכנעת את כולם שאסור לוותר על סנטימטר. איך תפתור את הבעיה הדמוגרפית?
"יש לנו שכנה שקוראים לה ירדן. המדינה הזו מורכבת מ-75 אחוזים של מה שנקרא פלשתינים, ו-25 אחוזים של בדואים. יש להם כבר מדינה, ועד 89' גם היתה להם אזרחות ירדנית. הפלשתינים צריכים לקבל אזרחות ירדנית ולהצביע לפרלמנט הירדני ולהמשיך לחיות כאן. זה לא פתרון אידיאלי, אבל הברירה שלנו אינה בין טוב לרע, אלא בין רע לגרוע יותר. נסיגה היא סכנה קיומית למדינה. אז נכון, נחיה על חרבנו, זה עדיף על לא לחיות בכלל".

אין ימין בישראל
סתיו ושותפיו, כמו הפרופסורים עזרה זוהר ויוסף בן שלמה, הם מאחרוני הימין החילוני, אלא שהוא לא אוהב את ההגדרה הזו:
"אין ימין בישראל. אני איש הקיבוץ המאוחד. יגאל אלון ובני מהרשק הם המורים הרוחניים שלי. בשבילי להתיישב בשערי תקווה, יישוב שהייתי בין יוזמיו, היה דבר מובן מאליו, כי חונכתי על האמירה של טבנקין שגבול המדינה הוא גבול המחרשה. זאת המולדת שלי, במובן התנ"כי של המילה וגם במובן הביטחוני. אני לא איש ימין, אני משרידי הציונות.

"בכלל, ימין זאת הגדרה סוציולוגית. בבריטניה יש שמאל – הלייבור, וימין – השמרנים. החלוקה דומה בארה"ב וברוב מדינות אירופה. בארץ אין דבר מקביל לזה, יש שמאל אבל אין ימין. לשמאל נוח להגדיר אנשים כ'ימין', כי זה מיד מתקשר ל'ימין קיצוני', שמתחבר ל'פשיזם'. אני עצמי הוגדרתי בעיתון 'ירושלים' כניאו נאצי. כתבו שם שלא זו בלבד שאני מדבר כניאו נאצי, אני גם נראה כזה".
תבעת את העיתון?

"פנו אלי מיוזמתם חמישה עורכי דין שונים. הם כנראה הריחו כסף גדול, אבל אין לי כוח להתעסק בזה".
סתיו, אינטלקטואל שאינו בוחל במילים ומתבטא לא אחת כנביא זעם, אינו עושה הנחות גם למחנה הלאומי: "לצערי, המחנה הציוני לא מספיק מאורגן. עובדה שאפילו עיתון יומי אין לו. יש הרבה אנשים טובים, אבל אין להם השפעה. אם היה למחנה הזה כוח, לא היה מתרחש אקט כמו סגירת ערוץ 7.

"תשווה אותנו לתנועה הקיבוצית; היא מעולם לא עלתה על 3 אחוזים מהציבור בישראל, אבל היא יצרה את האתוס הציוני, או ליתר דיוק כפתה אותו על הציבור בישראל. כשבאתי לבקר בתל אביב בתור קיבוצניק בשנות החמישים חשתי את עצמי כמלח הארץ. התנועה הקיבוצית הוציאה 25 ח"כים, ראש ממשלה, יושב ראש כנסת, ושלטה בדרגי הפיקוד בצבא. גם העיתונות הבכירה של אותם ימים: 'דבר', 'על המשמר' ו'למרחב' היתה מזוהה עם הקיבוצים, וגם הוצאות ספרים רבות.

"יש ביש"ע כרבע מיליון תושבים, שזה יותר משלושה אחוזים מהציבור הישראלי. הוסף לזה את תושבי השכונות בירושלים שנחשבות ל'שטחים כבושים' ותקבל מסה גדולה. אבל מה שאנחנו עושים זה להשקות גינות. תיקח את היישוב שלי, שערי תקווה: יש כאן חוגים לספרות כלבים, נומרולוגיה וסידור פרחים יפני. דיון אחד על קיום לאומי לא היה כאן. והמצב ביישובים אחרים לא הרבה יותר טוב. אין מי שיארגן את הציבור הענק הזה. מועצת יש"ע הם אנשים מצוינים, אבל הם לא פועלים ברמה האסטרטגית. ההפגנות שהם מארגנים לא משפיעות".

לא פעיל שטח
למה אתה לא משתף פעולה עם הציבור הדתי?
"רצינו לחבר בין העוצמה הדתית-רוחנית לתפיסה הריאל-פוליטית של החילונים. ארגנו פגישה לפני כמה שנים, ואז הציגו אותי: 'אריה סתיו לא נראה כמונו, לא מדבר כמונו, אבל בכל זאת תקשיבו לו'. כך נדחפתי מהרגע הראשון לפינה. אחרי כמה מפגשים העסק נפל, כי השותפים הדתיים שלנו לא היו מוכנים לזוז מעמדותיהם ולהתחשב בחשיבה הצבאית והפוליטית שלנו. הרגשנו שהם מסתגרים, שמה שמעניין אותם זה רק הדבקות במנהגי ישראל ולא ניתוח אובייקטיבי של המציאות.

"זה מוזר, כי עד כמה שאני מבין גם התפיסה היהודית אומרת שהקב"ה רק נותן לנו את ההזדמנות, אבל אנחנו צריכים לעשות את העבודה בכלים טבעיים. קח את הקונגרס האמריקני, שהוא יותר ציוני מאשר כנסת ישראל. חלק מהגויים הללו הם פונדמנטליסטים נוצריים, וכשהם מגיעים הנה ונפגשים בחובשי כיפות שרואים בהם מיסיונרים, הפגישה הופכת עצובה".

מה היית אתה עושה כדי לעצור את תהליכי ההתנתקות?
"אם הייתי יודע הייתי נדיה מטר, הייתי פועל בשטח. אני לא פועל ברמה האופרטיבית, אני עוסק במחקר. תפקידי הוא לתת את הבסיס: לנתח את המהלכים ולהראות איך הם יגרמו ללחץ להתקפלות נוספת, עד גבולות 67' בשלב הראשון, ואחר-כך, כמו שאמרתי, עד גבולות החלוקה".

איך אתה מסביר את המהפך של שרון?
"זה עניין לפסיכולוגים קליניים. אני מכיר את שרון, פגשתי פה כמה פעמים. בפעם האחרונה שנפגשנו, כשהוא כיהן כשר התשתיות, קיבלתי ממנו הרצאה שלמה, כולל המפות והצעקות, על כך שכל ויתור ביש"ע ייצור רצף טריטוריאלי ערבי שיוביל למדינה פלשתינית.

"לא האמנתי לו כבר אז, אחרי שהוא פינה את ימית – מהכשלים החמורים ביותר בתולדות המדינה. ישראל היתה חייבת להחזיק בסיני מבחינת המשפט הבינלאומי, כיוון שהיא הותקפה ואסור לתת פרס לתוקפן. גרמניה, למשל, איבדה אחרי מלחמת העולם השנייה שטחים עצומים בדיוק בגלל העיקרון הזה.

"פינוי סיני וגירוש היהודים הוא קו השבר מבחינתי, ושרון היה קבלן משנה לחרפה הזו. אהוד ברק ניסח את זה יפה. הוא אמר: 'קמפ-דיוויד זה הסבא, מדריד הוא האבא ואוסלו זה הבן'. כתבתי אז סדרה של מאמרים שבהם ניבאתי ששמו של שרון ייזכר לדראון עולם בתולדות העם היהודי. אני חושש הוא מתכנן לקחת את כולנו יחד איתו לשם".

אל הראיון מגיע סתיו מהרצאה שנתן בשגרירות פולין בתל אביב. "פתחתי את ההרצאה במשפטים הבאים: 'רבותי, ייתכן שלא תבינו את דברי, כי אתם רגילים לחשיבה של אומה נורמלית. ראש ממשלה פולני שהיה בא בהצעה לחלק את ורשה או למסור חלקים מפולין היה מסולק מכיסאו תוך 24 שעות ומועמד למשפט. הסנגור היה מאמץ את קו ההגנה היחיד האפשרי: האיש השתגע'".

ילד חוץ
סתיו, בן 65, לא גדל בסתם בית בקיבוץ, הוא היה ילד חוץ בקיבוץ גבעת חיים אצל לא פחות מאשר יצחק בן אהרון, מראשי התנועה הקיבוצית ומפא"י. "אני חייב לו הרבה", הוא אומר, "למרות שהוא נשאר בהשקפתו סטליניסט. הוא אדם משכיל ואוהב שירה שעשה לי היכרות עם אלתרמן והיה אב רוחני שלי תקופה ארוכה. לפני כמה שנים ניסה יעקב אחימאיר לזמן את שנינו לדיון, ובן אהרון לא הסכים. הוא לא מדבר איתי. מדי פעם אני מגיע לקיבוץ לבקר בת כיתה שלי שמתגוררת ליד בן אהרון. בכל פעם שהוא יושב במרפסת ורואה אותי מגיע, הוא נכנס מיד פנימה".

הוא יליד אוקראינה, אב לבן ובת. הוא ואמו היו בני המשפחה היחידים שניצלו מציפורני הגרמנים. הם התגלגלו בגטאות ובמחנות, ובשנת 1951 עלו ארצה. "שיכנו אותנו במעברה שהיתה אז ברמת השרון. בלילה הראשון האוהל נפל, ואמא שלי אמרה: 'זה הסוף – מהמחנות להגיע לאוהל קורס', והיגרה לארה"ב".

סתיו נקלט בקיבוץ כילד חוץ. "זו היתה התקופה המכוננת שלי. יש לי נוסטלגיה עמוקה לתנועה הקיבוצית של אז. תבין את גודל האתגר שלהם: הם קלטו נערות בנות 12 שנאלצו לעבוד בזנות כדי לכלכל את עצמן באירופה. היו ילדים שהצטרפו לפרטיזנים, ובהיותם בני 10 חנקו גרמנים. לקחת חבורה כזו ולהוציא אותם בני אדם, עם ערכים ציוניים ויהודיים, זה הישג בלתי רגיל".
בצבא שירת סתיו כקצין בגדוד נח"ל מוצנח. דן שומרון היה המ"פ שלו.

בסוף שנות השישים הוא למד בשוויץ פילוסופיה והגיש עבודת דוקטורט באסתטיקה. העבודה נדחתה. "קיבלתי חצי שנה לשפר את המחקר ולהגיש אותו שוב. נעלבתי, כי חשבתי שאני יותר חכם מהמרצים שלי – אם תרצה, זה מעיד על המגלומניה שלי – ועזבתי".

סתיו חזר ארצה לפני מלחמת יום כיפור, ואחרי המלחמה נכנס לעסקים. אחרי הסכמי קמפ-דיוויד הרגיש שהוא חייב לפעול ("זה החינוך של הקיבוץ: איך אפשר לעשות לביתך כשהאדמה בוערת?"). הוא מכר את חלקו בעסק, קנה בית בשערי תקווה והצטרף לתנועה לעצירת הנסיגה, שכידוע לא הצליחה במשימתה. באמצע שנות השמונים התחיל לחלום על כתב עת רציני, והצליח לרתום למימון את מוזי ורטהיים מקוקה קולה. כך נולד 'נתיב'.

בניגוד לתדמית של אנשי המדעים ההומניים כשמאלנים, סתיו, השולט ביותר מעשר שפות, הוא גם מתרגם של יצירות קלאסיות. בין השאר תרגם את שירת רולן מצרפתית וסונטות של שייקספיר. בעוד כחצי שנה תצא בתרגומו בהוצאת זמורה-ביתן אנתולוגיית שירה בשבעה כרכים, בחסות אקדמית של אוניברסיטת בר אילן. זהו פרוייקט בהיקף עצום: 1,200 יצירות של מעל 200 משוררים בעשר שפות שונות, האמור להוות חתך מייצג של השירה העולמית, מיוון העתיקה ועד ימינו.

"אני עושה את זה כסוג של אסקפיזם מהמציאות. כשאני רואה את שרון נואם, אני מוכרח לרוץ לתרגם יצירה של גתה כדי לא להשתגע. חוץ מזה, אני נהנה מהעניין, ותתפלא, יש לזה שוק: המהדורה הראשונה של סונטות שייקספיר נמכרה כולה תוך שלושה שבועות".

מרכז אריאל בשערי תקווה
מרכז אריאל בשערי תקווה, שבו נערך הראיון, נוסד בשנת 1997 בתרומתו של טד אריסון ובסיועו של בנימין נתניהו. סתיו: "נהגתי להיפגש עם אריסון ו'לשטוף את מוחו' אחת לכמה שבועות. אריסון היה איש עסקים, לא אסטרטג לאומי, אבל היו לו חושים בריאים והוא היה יהודי יקר. יום אחד הוא שאל אותי למה אני היחיד שלא מבקש ממנו כסף. לפני שהספקתי לענות, הוא הוציא מהמגירה צ'ק של חמישה מיליון דולר".

באמצעות הסכום הזה נוסד מרכז אריאל. בוועדת ההיגוי יושבים אישים כמו הפרופסורים יוסף בן שלמה, עזרה זוהר, אליאב שוחטמן, רפי ישראלי ועוד. המרכז הוציא עד כה יותר מ-150 מחקרים וכמה קלטות וספרים בנושאים אסטרטגיים, כגון האיום הבליסטי, קריקטורות ערביות אנטישמיות ועוד.

עיקרון העבודה של מרכז אריאל שונה מזה של מכוני מחקר אחרים. בניגוד למכונים האוניברסיטאיים, שמחזיקים חוקרים קבועים ומנגנון אדמיניסטרטיבי, מרכז אריאל פונה לחוקרים חיצוניים ומזמין מהם מחקרים. בצורה כזו, טוען סתיו, ניתן להפיק בעלות נמוכה מחקרים ברמה גבוהה במיוחד.

סתיו: "לו היינו מחזיקים חוקרים בשכר אצלנו, היה לוקח להם כמה שנים כדי ללמוד את הנושא שבו הם רוצים לטפל. כשהמחקר היה יוצא סוף סוף, הוא לא היה זוכה להדים באקדמיה, כי מי מכיר חוקר שרק לפני שנים אחדות סיים דוקטורט? השיטה שלנו הצליחה להפיק יותר מחקרים מכל מה שהוציאו שלושת מכוני המחקר האחרים (באוניברסיטאות בר אילן, תל אביב וחיפה) בישראל גם יחד".

'נתיב' הוא כיום כתב העת של מרכז אריאל, והוא יוצא לאור אחד לחודשיים ומכיל כעשרה מאמרים. הוא ממומן ברובו מדמי המנוי של קצת פחות מאלפיים המנויים, והשאר מגיע ממרכז אריאל. המחלקה לעיתונות של אוניברסיטת פרינסטון חילקה ל'נתיב', יחד עם 'קומנטרי', ציון לשבח ככתב עת יהודי מוביל לחשיבה אסטרטגית.

החץ כמשל
כדוגמה לחשיבה, או ליתר דיוק אי-חשיבה אסטרטגית בהיקף עצום, מביא סתיו את פרוייקט טיל החץ. "בדקנו את הנושא באמצעות כמה עשרות חוקרים מובילים בתחום בעולם, והמסקנה שלנו היא שמערכת החץ עושה הרבה מאוד דברים, ובכללם מתן פרנסה ל-3,000 מהנדסים וטכנאים. מה שהיא לא יודעת לעשות זה ליירט טילים".

אבל מעבר לכישלונות האחרונים, היו כמה ניסיונות מוצלחים.
"אם קובעים מראש את המסלול הטיל התוקף, זו לא חוכמה לפגוע בו. אבל אני מדבר על הקונספט: החץ הוא פשוט פיל לבן. הוא בין המשגים החמורים ביותר בפיתוח מערכות נשק במאה השנים האחרונות, ומה שיותר גרוע, הוא יוצר אשליה שהשמים של ישראל מוגנים".

איפה השגיאה?
"בעצם העיקרון שאומר שאת הטיל התוקף צריך ליירט בשלב הסופי של מעופו".
סתיו נוהג להמחיש זאת באמצעות משל על קרב אקדוחנים: "נניח ששנינו יוצאים לדו קרב בעיירה במערב הפרוע. אלא שלדו קרב הזה כללים שונים מהרגיל: אתה יכול לירות בי מתי שתרצה ולכוון לאיפה שתרצה. לי, לעומת זאת, מותר לירות רק אחרי שאתה פתחת באש, וגם אז לכוון רק לקליע שלך כשהוא נמצא 10 ס"מ מהאף שלי. לצורך זה אני כמובן אאלץ לפתח אקדח עם קליעים מאוד משוכללים, שיעלו לי פי אלף מכדורי העופרת הפשוטים שלך, ומערכת מתוחכמת שתזהה את הירייה שלך. אם אלו הם החוקים, באיזה צד היית מעדיף להיות?

"זהו בעצם הקונספט של החץ. מדובר אמנם בכלי משוכלל, הכי משוכלל בעולם – ואני לא רוצה להגיד מילה רעה על אנשי התעשייה האווירית, שעושים עבודה טכנית מעולה – אבל כשהעיקרון הראשוני שגוי, אין משמעות ליכולות של הכלי עצמו.

"מעבר לזה. למצרים וסוריה בלבד יש כאלף טילים. מולם יהיו, במקרה הטוב, 240 טילי חץ. כל חץ עולה שלושה מיליון דולר, וכדי להבטיח יירוט משגרים שני חצים לעבר כל טיל אויב. המסקנה: מול אלף טילי סקאד, שעלותם 250 מיליון דולר, צריך לשגר חצים בעלות של 6 מיליארד דולר, יותר מכל תקציב הביטחון שלנו! וזה לא יבטיח אפילו 50 אחוזים של הגנה.

"הערבים מבינים את זה, ולכן הם מתחמשים בטילים. למעשה, מאז יצא החץ משולחנות השרטוט לפני כ-15 שנה עלתה תפוצת הטילים במזרח התיכון ב-2000 אחוזים. כלומר, המערכת הזו לא רק שאינה יוצרת התרעה, היא גורמת להסלמה".

אז איזה פתרון אתה מציע לסוגיית האיום הבליסטי?
"יש כל מיני פתרונות. אציג אחד, פשוט יחסית. אם היינו מפתחים מערכת אקטיבית שפוגעת במשגרים של הטילים מיד עם השיגור, היינו גורמים נזק אדיר לסביבה שממנה הם נורו, כי ענן הגז או החיידקים היה מתפשט אצל האויב. כל החוכמה היא לפגוע בטיל בשטח האויב, לא מעל גוש דן. זו הרתעה אמיתית. זה אמנם לא פשוט לביצוע, אך אפשר לעשות זאת. פתרון כזה הוא יותר זול והרבה יותר אפקטיבי מהחץ".

למרות שאנשי מרכז אריאל כתבו בנושא מאמרים רבים, אומר סתיו, לא התקיים אפילו דיון רציני בטענותיהם בוועדת חוץ וביטחון.

סתיו: "האמריקנים פיתחו באמצע שנות התשעים מערכת דומה, אבל בניגוד לחץ, הם תכננו להשמיד את הטיל התוקף מחוץ לאטמוספרה, כך שלא יגרום שום נזק. אחרי שהשקיעו בפרוייקט מעל 10 מיליארד דולר, החליטו בקונגרס לבחון את כדאיותו ומינו ועדת מומחים חיצונית. הוועדה הגיעה למסקנה שהפרוייקט לא שווה את עלותו. התוצאה: הפרוייקט נסגר. כך פועלת מדינה מתוקנת".