בשבע 112: חשבון נפש

עדי גרסיאל , כ"ג בתשרי תשס"ה

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אחראית על החשבונאות הלאומית מאז קום המדינה. פרופ' משה סיקרון, מומחה לדמוגרפיה וסטטיסטיקה שכיהן בראשות הלמ"ס יותר מ-20 שנה, מסביר איך אפשר לטבוע בנחל שעומקו הממוצע 20 ס"מ: למה המדד נשאר קבוע למרות שהמחירים עולים: ומה צריך לעשות כדי לפתור את הבעיה הדמוגרפית. לא למתמטיקאים בלבד

שרת העבודה, גולדה מאיר, לא התלהבה מהטכניקות החדשניות של הלשכה הטרייה לסטטיסטיקה. הגברת מאיר לא האמינה שבאמצעות מדגמים אפשר לקבל תמונה מדויקת של מצב האבטלה, למשל. הכותרת בעיתון הפועלים 'דבר' שיקפה את דעתה: "סקר הוא שקר".

"הסקר הראשון שלנו", נזכר פרופ' משה סיקרון, "גילה שיש מובטלים שבכלל לא טורחים להתייצב בלשכת התעסוקה. הממסד לא הצליח לעכל את זה בהתחלה. היום, כמובן, הפוליטיקאים החדשים כמעט לא זזים בלי סקר".

הסטטיסטיקה לא מופרטת
משה סיקרון, 76, כיהן כמנהל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) יותר משני עשורים, עד אמצע שנות ה-90. הוא שימש כמרצה לסטטיסטיקה בעיקר בתחומים הדמוגרפיים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט עשה באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה בסוף שנות ה-60. סיקרון הוא גם חבר בכמה ארגונים בינלאומיים העוסקים בסטטיסטיקה ודמוגרפיה.

הוא יליד ירושלים. מצד אביו הוא דור עשירי בארץ, כפי שמעידה החי"ת הירושלמית שלו. הוא אב לבן ובת וסב לשלושה נכדים. ואגב, למרות שזה נשמע מפתה, אין קשר בין שם המשפחה סיקרון לעיסוקו של בעליו. "זה שם המשפחה שלנו מדורי דורות ועדיין מתווכחים מהו בדיוק מקורו, אך הוא בוודאי לא הגיע מתחום הסטטיסטיקה".

למה בכלל צריך לשכה מרכזית לסטטיסטיקה? הרי אפשר להזמין סקר ממכון סקרים בעלות נמוכה הרבה יותר.

"ראשית, כדאי להבהיר", אומר פרופ' סיקרון, "שאין ארץ בעולם שבה הסטטיסטיקה הרשמית מופרטת לגופים חיצוניים. יש לכך כמה סיבות: הראשונה היא האובייקטיביות – אנחנו רוצים להיות בטוחים שהסקרים הם אכן נקיים מאינטרסים. יש לפעמים גופים שמזמינים סקרים ממכונים פרטיים וגונזים אותם, כי התוצאות לא מוצאות חן בעיניהם.

"סיבה נוספת: כדי לאסוף חומר מהציבור ולחייב אותו לשתף פעולה עם הסוקרים, על הציבור לתת בהם אמון ולבטוח בהם שלא יעבירו את המידע הלאה, וזה לא תמיד יכול להתקיים כשמדובר בגופים פרטיים. צריך גם לזכור שיתרונה של סטטיסטיקה רשמית הוא הסדירות: היא מאפשרת קבלת מידע מסודר, שנה אחרי שנה, או בטווחי זמן אחרים שהוגדרו. כשעובדים מול מכונים פרטיים זה לא תמיד מתאפשר".

כיום מנוהלת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) בידי פרופ' שלמה יצחקי ומעסיקה יותר מ-600 עובדים, רובם אקדמאיים וכשליש מהם אנשי שטח שתפקידם לאסוף את הנתונים.

טעות הדגימה
מפקדי אוכלוסין נערכים בעולם בדרך כלל אחת לעשור. בישראל, כמו בישראל, המפקד נערך כל 11, 12 או 13 שנה. המפקד האחרון נערך בשנת 95' והמפקד הבא נדחה בשל סיבות תקציביות לשנת 2008. בארה"ב למשל החוק מגדיר במפורש שיש לקיים מפקד אוכלוסין כל עשור, כיוון שלפי שיטת הבחירות הנהוגה שם, צריך לשקלל מחדש אחת לעשור את מספר הצירים שכל מדינה שולחת לבית הנבחרים.

המפקדים מכסים את כל שטח המדינה, כולל כמובן את יש"ע ואפילו את היישובים הבדווים הלא-מוכרים. "מבחינתנו, אנחנו צריכים למפות את כל האוכלוסיה", אומר פרופ' סיקרון. "הסטטוס הפורמלי שלה לא משנה לצורך העבודה שלנו. נכון שלא תמיד מצליחים להגיע לכולם, אבל נעשה מאמץ לכסות את הכל".

חומר הגלם של הלשכה מתקבל משני מקורות עיקריים: סקרים ומפקדים שהיא עורכת ונתונים המתקבלים ממשרדי הממשלה, כמו נתונים על מספר הלידות והפטירות, נתוני הייצוא וכדומה.

סטטיסטיקה היא בכלל מדע מדויק?
פרופ' סיקרון מחייך: "זו שאלה קשה. סטטיסטיקה מלווה בדרך כלל בטעות הסתברותית, כך שאי אפשר לומר שמדובר ממש במדע מדויק. מצד שני, אנחנו יודעים את מרחב הטעות. אם מתקבל מסקר שיש נניח 200 אלף מובטלים, וטעות הדגימה היא 2.5 אחוזים, המשמעות היא שבפועל יש בין 195 אלף ל-205 אלף מובטלים. יש לפעמים סקרים שבהם רמת הדיוק היא 15 אחוזים. זה קורה בעיקר כשדוגמים קבוצות קטנות. אם סוקרים את כל האוכלוסיה, הטעות היא כמעט אפסית.

ההכנסה הממוצעת
כשמדברים על סטטיסטיקה, העיתונאים לא יכולים להתאפק ומזכירים את הסיפור המפוברק(?) על האיש שטבע בנחל שעומקו הממוצע הוא 20 סנטימטר. פרופ' סיקרון לא מתרגש: "הסיפור הזה הוא נחמד, ואני מסכים שבחלק לא קטן מהמקרים הממוצע הוא לא הפרמטר החשוב. יש ערכים סטטיסטיים לא פחות משמעותיים, כמו פיזור. אם מדברים על ההכנסה הממוצעת של האוכלוסיה, לדוגמה, כאשר יש שתי שכבות – האחת עשירה מאוד והשנייה ענייה מאוד, הממוצע נותן מספר סביר באמצע, אך לא משקף באמת את מצבם של העובדים בכל אחת משתי הקבוצות. הסיבה לכך היא שפיזור ההכנסות אינו אחיד – בחברת החשמל מקבלים שכר גבוה ובענף המלונאות מרוויחים מעט מאוד. לכן הלשכה לסטטיסטיקה מפרסמת גם את הנתונים של כל עשירון, וכך מתקבלת תמונה טובה יותר.

"יש מדד שנקרא מדד ג'יני, המעריך את אי השוויוניות באוכלוסיה, והוא מפורסם גם על-ידי הביטוח הלאומי. במדד הזה אנחנו יוצאים רע מאוד, כיוון שפערי ההכנסה גדלו אצלנו בשנים האחרונות".
ובכל זאת, מזכיר פרופ' סיקרון, הממוצע הוא עדיין פרמטר חיוני שנותן מושג ראשוני.

יש טענה שנשמעת מדי פעם, על כך שמדד המחירים לצרכן אינו משקף באמת את ההוצאות. אנשים מתלוננים שלמרות שהמדד כמעט לא זז בשנים האחרונות, המחירים עולים.

"אני חושב שבזמן האינפלציה הגדולה הטענה הזו היתה יותר חזקה, אבל בסופו של דבר המדד הוא ממוצע של כלל האוכלוסיה, וברור שזה לא יכול להתאים לכל משפחה באופן מדויק. לכן מפרסמים כבר שנים גם מדדים עבור כל חמישון. בשמונת החודשים האחרונים, למשל, עלה מדד המחירים לצרכן ב-1.4 אחוזים, אך התמונה משתנה כמתבוננים בחלוקה פרטנית יותר: הוצאות החמישון העליון גדלו ב-2.4 אחוזים, ואילו אלו של החמישון התחתון עלו ב-0.4 אחוז בלבד.

"בנוסף, יש כאן גם אפקט פסיכולוגי: אנשים נוטים לייחס חשיבות למוצרים שהמחירים שלהם עלו ולשכוח את אלו שנשארו קבועים או אפילו ירדו קצת.

"בעיה אחרת בתחום היא ההבדל בין שינויי איכות לשינויי מחיר. אם קנית מוצר שאיכותו עלתה וגם מחירו עלה, אם צריך לשקלל זאת במדד. דוגמה בולטת לכך היא מחירי המחשבים: אם לצורך הדוגמה פעם עלה מחשב 800 דולר והיום הוא עולה אלף, אך הביצועים שלו הם פי 100 יותר טובים. אז האם המחיר באמת עלה, או שבעצם ביחס לאיכות הוא ירד? הבעיה קיימת גם במוצרים בני קיימא אחרים, כמו מכוניות ומכשירי חשמל, ואפילו באופנה: הרי לא תוכל להשיג היום שמלה שהיתה אופנתית בשנה שעברה, אז איך אפשר לחשב את השינוי במחיר כשהמוצר השתנה? אנשים לא מבינים את המורכבות של החישובים שלנו".

את מי מייצג הסקר?
איך אתה כסטטיסטיקן מתייחס לסקרים שמפורסמים כמעט מדי יום באמצעי התקשרות? הם עומדים בקני מידה מקצועיים?

"קשה לתת תשובה נחרצת. השוק די פרוץ, אפשר אפילו להגדיר אותו כג'ונגל. יש מכונים שעושים עבודה טובה יותר וכאלה שפחות. נכתבו ספרים שלמים על הבעייתיות של סקרים כאלה. לדוגמה: רובם נערכים בטלפון. בחלק גדול מהמקרים הנשאלים לא רוצים לענות, ואז יוצא שהאוכלוסיה שאותה הם אמורים לייצג לא מקבלת את המשקל הראוי לה. בלמ"ס, לעומת זאת, לא מוותרים כל-כך מהר, ומגיעים לרמות היענות של 90 ולפעמים 95 אחוזים. בסקרים הטלפונים ייתכן שרק 40 או 50 אחוזים מהנשאלים יענו.

"גם גודל המדגמים, בדרך כלל כ-500 איש, לא תמיד מייצג מספיק טוב את הציבור. חלק מהסוקרים שואלים רק בשלוש הערים הגדולות. חלקם מתעלמים מחרדים או מערבים. ברור שעבודה כזו נותנת תוצאות פחות מדויקות".

על-פי נתונים שמביא סיקרון בספרו 'דמוגרפיה, אוכלוסיית ישראל – מאפיינים ומגמות', שיצא לאור לאחרונה, רק 42.5 אחוזים מאזרחי המדינה מגדירים עצמם כחילונים. השאר הם מסורתיים (41.5 אחוזים), דתיים (10 אחוזים) וחרדים (6 אחוזים). סיקרון מדגיש כי מדובר בסקר שערכה הלמ"ס, שבו נתבקשו הנשאלים להגדיר את מידת הדתיות שלהם בעצמם: "אפשר לבחון את הסוגיה בצורה מדויקת יותר על-ידי שאלות ספציפיות, כגון שמירת שבת, כשרות, הליכה עם כיפה וכדומה.

"סקר שערך מכון גוטמן לפני כארבע שנים, לדוגמה, העלה שכ-16 אחוזים מהאוכלוסיה הולכים תמיד עם כיפה, 22 אחוזים רק לעתים, והשאר (62) אף פעם. קשה להגדיר היכן עובר הגבול בין חילוני למסורתי ובין מסורתי לדתי – האם מי שהולך לבית כנסת בשבת בבוקר ואחר הצהריים הולך למשחק של בית"ר הוא מסורתי?"

מה שלא ידענו על יש"ע
בכל מקרה, למרות התשובה המתחמקת-משהו של פרופ' סיקרון והעדר תחזיות לגבי היחס בין דתיים וחילונים בשנים הבאות, ברור שהריבוי הטבעי של האוכלוסיה הדתית והחרדית מגדיל במהירות את חלקה היחסי באוכלוסיה. בקרב שכבות הגיל הצעירות זה כבר בולט: מנתוני משרד החינוך עולה שכבר השנה מהווים תלמידי החינוך הממלכתי דתי והחרדי יותר משליש מסך כל התלמידים.

אחת הטבלאות בספרו של סיקרון מפריכה את הטענה על "הזוגות הצעירים חסרי האמצעים שהמדינה דחפה לשטחים באמצעות מענקים". מסתבר שדווקא ביש"ע ההכנסה הכספית למשק בית היא הגדולה ביותר: 29 אחוזים מעל הממוצע הארצי בשאר המחוזות. פרופ' סיקרון: "ביש"ע יש אוכלוסיה צעירה ברמה סוציו-אקונומית גבוהה, ומכיוון שיש מעט קשישים, ההכנסה למשפחה עולה".

יותר מאשר בתל אביב?
"כן, כי הממוצע התל אביבי משקלל את רמת אביב עם שכונת התקווה. כך גם באזורים אחרים בארץ".
על-פי הספר, הריבוי הטבעי של היהודים ביש"ע, הנמדד לכל 1,000 תושבים, הוא הגבוה ביותר (33.2 ילדים). לשם השוואה, במקום השני ניצב מחוז ירושלים, עם 23.2 בלבד. הממוצע הארצי עומד על 15.4.
גם במאזן ההגירה מצטיין מחוז יש"ע. בשנת 2003 עלתה אוכלוסיית המחוז כתוצאה ממעבר של תושבים ממחוזות אחרים ב-1.5 אחוז. במקום השני ניצב מחוז במרכז עם 0.8 אחוז. כל שאר המחוזות סבלו מהגירה פנימית שלילית. בסך הכל גדלה אוכלוסיית יש"ע מסוף שנת 2002 עד סוף 2003 ביותר מחמישה אחוזים, לכ-232 אלף איש.

תחזיות מפוקפקות והבעיה הדמוגרפית
אלו תחזיות מנפיקה הלמ"ס?
"הלשכה לסטטיסטיקה לא עושה כמעט תחזיות, פרט לנושא האוכלוסיה. כשמדברים על תחזית יש לקחת בחשבון את ההנחות שעומדות בבסיסה. אם טועים בהנחות – טועים גם בתחזית. למשל, כשעשו תחזיות בשנות השבעים והשמונים וניסו להעריך את גודל האוכלוסיה בשנות ה-90, לא שיערו שתהיה עלייה מברית המועצות של כמיליון איש. וכתוצאה מכך התחזיות לא היו מדויקות. יש הנחות שקל יחסית להעריך, כמו קצב הילודה שלא משתנה בצורה דרסטית אלא לאורך זמן, אבל אירועים חריגים קשה מאוד לצפות.

"לאחרונה פורסם דו"ח של האו"ם על אוכלוסיית העולם בשנת 2050. למעשה, מדובר בעבודה ממוחשבת לפי הנחות יסוד מסוימות. האם הם יקלעו למטרה? קשה להאמין. האו"ם עצמו פספס לא פעם בתחזיות ארוכות הטווח שהוא נתן. פרופ' דלה-פרגולה עשה תחזיות לאוכלוסיית ישראל בשנת 2050, אבל לא הייתי בונה עליהן הרבה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא נוהגת לעשות תחזיות לטווח ארוך כל-כך. מקסימום עד שנת 2020".

למרות ההסתייגויות של סיקרון, התחזיות הדמוגרפיות שמובאות בספרו אינן מעודדות. הוא מצטט תחזיות של גורמים שונים, שכולן צופות רוב ערבי בעוד דור בארץ ישראל וכ-23 אחוזים של ערבים בתחומי הקו הירוק (לעומת 19 אחוזים כיום). "האם הערבים יהיו רוב בארץ ישראל בשנת 2020 או ב-2025? זה לא כל-כך משנה. הבעיה העיקרית היא הפער העצום בפריון בין האוכלוסיה היהודית לערבית. אם לא יחולו שינויים דרסטיים, כלומר שהיהודים יגדילו מאוד את הילודה שלהם והערבים יקטינו אותה מאוד, התחזיות הללו יתגשמו".

מה ההבדל בין הילודה היהודית לערבית?
"הפריון של המוסלמים בישראל הוא פי שניים מזה של היהודים. גם אם הפריון הערבי ירד קצת, עדיין הם יובילו. עד אמצע שנות השמונים הפריון של ערביי ישראל ירד מ-9 ילדים לארבע וחצי למשפחה, אך הפריון של ערביי יש"ע נותר כמעט ללא שינוי. הירידה הגדולה בפריון של ערביי ישראל מוסברת בעלייה בהשכלה וביציאת נשים לעבודה. אבל מאז, במשך כעשרים שנה, המספר נשאר קבוע".

איך מסבירים את זה?
"המומחים לא ממש מצליחים לתת הסבר משכנע לתופעה הזו. ייתכן שזה קשור למאבק הפוליטי של הערבים, שמנסים באמצעות הרחם הפלשתינית לצבור יותר עוצמה. אגב, אצל הנוצרים הערבים הפריון יותר נמוך מאשר אצל היהודים. גם אצל הדרוזים היתה ירידה חזקה בפריון.

"באירופה הפריון יותר נמוך ממה שדרוש לחידוש האוכלוסיה. בארצות רבות באירופה ממוצע הילודה הוא ילד וחצי. אפילו באיטליה, מדינה קתולית, מדברים על בעיית ילודה. בארץ רמת הילודה היא 2.6 ילדים למשפחה. העולים מברית המועצות מורידים את הממוצע עם כילד וחצי למשפחה. מי שמציל במעט את המצב הוא הציבור הדתי והחרדי: במשפחה דתית יש בממוצע כחמישה ילדים, ובמשפחה חרדית – יותר משבעה.

אוכלוסיית העולם מתמעטת
אחת הטענות נגד התחזיות הפסימיות היא שהן מתבססות על מפקדי אוכלוסין שעורכת הרשות הפלשתינית, שיש לה אינטרס לנפח את הנתונים. למעשה, המפקד המקצועי האחרון נעשה בשנת 67', אחרי שחרור יש"ע.

"צריך לזכור שעד אמצע שנות ה-90 ישראל שלטה לחלוטין ביש"ע, כך שיש נתונים די מדויקים. אם ממשיכים את המגמה שהיתה – משהו כמו 3.5 אחוזי גידול בשנה, מגיעים למספרים דומים לאלה שהוצגו על-ידי הפלשתינים. ייתכן שהם מגזימים ב-100 או ב-200 אלף איש, אבל הבעיה נשארת".
בתקופת הביל"ויים היו בארץ 10 אחוזים של יהודים, וערב קום המדינה היינו רק 40 מהאוכלוסיה בארץ ישראל, כך שהתחזיות שהיו מבוססות על אותם נתונים התבדו.

"אז לא העריכו נכון את העלייה. כיום אנחנו יכולים לנתח מה תתרום הפזורה לישראל: בברית המועצות לשעבר כמות היהודים היא כ-400 אלף, ואם מוסיפים לזה את בני או בנות הזוג הלא יהודיים מגיעים לכ-900 אלף, ולא כולם יעלו לארץ. אם תתרחש בארה"ב קטסטרופה ופתאום יזרמו מיליוני יהודים זה יעזור, אבל תזכור שאפילו העלייה מברית המועצות לא שינתה את הגידול המתמיד באחוזי הערבים בארץ. בצרפת יש כחצי מיליון יהודים, אבל גם משם לא צפוי מבול של עולים.

"כמובן, אם יתרחשו אירועים בלתי צפויים כמו חילופי אוכלוסיות או עזיבה של כ-600 אלף ערבים, כמו בשנת תש"ח, התמונה תשתנה. בנוסף, יש דמוגרפים כמו ארנון סופר שמוסיפים לחשבון הערבי גם כ-200 אלף ערבים שהסתננו לגליל מירדן, את העובדים הזרים ואפילו את העולים הלא יהודים. לכן התחזיות של סופר עוד יותר פסימיות מאלו של הלמ"ס".

אז מה עושים, מעודדים את הילודה?
"הבעיה היא שזה לא הצליח כמעט בשום מקום בעולם. בצרפת, שם ניסו לעודד ילודה באמצעות קצבאות נדיבות, הצליחו אולי לעצור את הירידה בפריון, אבל גם היום יש בצרפת פחות משני ילדים למשפחה. מחקרים שנעשו בארץ הראו שגם כאן ההשפעה של פיתויים כלכליים היתה שולית. המעניין הוא שהמשפחות הקטנות לא גדלו, אלא דווקא המשפחות הגדולות.

"בסין הצליחו בכיוון הפוך – להוריד את הילודה. שם השתמשו בסנקציות חריפות מאוד ואיימו על מי שמביא לעולם יותר מילד אחד בפיטורים מהעבודה וכדומה. אלה לא שיטות שאפשר להשתמש בהן במדינה דמוקרטית. ואגב, גם בסין הפסיקו את המסע נגד הילודה ומנסים עכשיו דווקא לחזור ולעודד אותה".

גידול חסר תקדים באוכלוסיה
פרופ' סיקרון מציע לפעול בכיוונים של החזרת יורדים ועידוד עלייה, אבל בעיקר מקווה שהפלשתינים יורידו את רמת הפריון שלהם.

בעצם, מה זה משנה? גם אם נחזור לגבולות 67' היחס בין יהודים לערבים בארץ ישראל לא ישתנה.
"גם היום אפשר לטעון שאנחנו מיעוט של כחמישה מיליון יהודים בתוך כ-100 מיליון ערבים. כשישראל הוקמה היינו באמת מדינה זעירה. היום הגענו כבר למסת אוכלוסיה מסוימת. באירופה יש כחצי תריסר מדינות מפותחות ומכובדות שאוכלוסייתן בגודל שווה לשלנו, כמו נורווגיה, שוויץ, אירלנד ודנמרק.
"אם אתה רוצה להסתכל על חצי הכוס המלאה, זכור שמ-600 אלף איש במלחמת העצמאות עלינו ליותר מחמישה מיליון ביובל שנים. אין לכך תקדים בשום מדינה בעולם. המסה הזו היא שמאפשרת פיתוח של תעשייה ומערכות כמו חינוך ורפואה ברמה גבוהה, מה שאי אפשר היה להקים כשהיינו 600 אלף איש".