בשבע 112: המרד השפוף

הסרבנות הימנית אינה קולנית ומאורגנת כמו זו השמאלנית ואינה מלווה באהדה תקשורתית מגוייסת, אבל מתקיימת בפרופיל נמוך כבר למעלה מעשור.

חגית רוטנברג , כ"ג בתשרי תשס"ה

לא רק מתנחלים סרבנים ישבו בכלא: גם בחור חילוני מהמושבה כנרת, עטור עגילים וקעקועים. ויש גם מי שמילא את הפקודה, אבל הטראומה שחווה גרמה לו לוותר על קריירה צבאית מבטיחה. תגובת המפקדים נעה בין הבנה סלחנית לבין ענישה מחמירה. ראשי צה"ל חוששים מסרבנות ימנית נרחבת בעת עקירת יישובים. סיפורי העבר והצהרת הכוונות לעתיד מלמדים שהחשש אינו מנותק מהמציאות

סוגיית סירוב הפקודה בעת פינוי עלתה לכותרות בשבועות האחרונים. מנהיגי שני המחנות מתווכחים מעל כל במה אפשרית: אלה מצהירים שחובה על חייל לסרב לפקודה כזו, שהיא בלתי חוקית בעליל, ומנגד זועקים חסידי ההתנתקות שפעולה כזו היא חמורה מאין כמותה, שהיא עלולה לקרוע את הצבא ואת העם, ושכל המעודדים לכך מעורבים למעשה בהסתה. השאלה היא מה יקרה בשטח בעת מבחן: אם החיילים, בין אם חיילים פשוטים ובין אם קצינים בדרגים גבוהים, יסכימו לשלם את המחיר.

מסתבר שיש תקדימים. למרות ענני התקשורת האוהדת המקיפים את סרבני השמאל, קיימת בשטח גם תופעת סרבנות ימנית, ואפילו גאה. החל מתקופת הסכמי אוסלו ופינוי ששת הערים וכלה בפינוי המאחזים של היום, קמו חיילי מילואים וחיילים סדירים והודיעו למפקדים שהם לא משחקים את המשחק. כפתיח נציג את המקרה שהדהים במיוחד את המערכת הצה"לית.

הסרבן מהקיבוץ
אם עד עכשיו סרבן פקודה ימני העלה בדמיוננו חייל שציציותיו משתלשלות מחולצתו, חבוש כיפה סרוגה וחמוש בנרתיק תפילין, הרי שנימרוד להבי יכול לנפץ את המיתוס. להבי, בחור ג'ינג'י גבוה וחסון, הגיע למפגש שלנו בגופיה ומכנסיים קצרים. שורת העגילים שהוא עונד והקעקועים על זרועו, לא מפריעים לו להצהיר ש"בשבילי כ"ך זה שמאל".

להבי, יוצא המושבה כנרת, וכיום נשוי ואב לבן ומתגורר במושב עין שריד, הצליח לגרום למפקדיו הלם של ממש. הוא היה מט"ק בשריון בתקופת הסכמי אוסלו, והגדוד שלו הגיע למשימות באיזור חברון.

"באחת משיחות הפלוגה אמרו לנו שצפויות עליות קטנות של אזרחים על הקרקע, ושכנראה נישלח לפנות אותם. הלכתי למ"פ אחרי השיחה ואמרתי לו:"תשמע, אני מבקש שתשחרר אותי מהתפקיד, תן לי משימות אחרות. המפקד צעק והשתולל. הלכתי למ"מ, ואמרתי לו:"אני מבקש לא להישלח למשימה הזו". המ"מ סירב, ונשלחתי למשימה עם קצין נוסף ושני חיילים שלי". הם שמרו באזור במשך יומיים, על ארבעה מתנחלים ופחונים, שעלו לקרקע במסגרת מבצע מאחזים גדול שאורגן אז.

"בלילה העירו אותי ללכת לפנות את המקום. היו עוד מט"קים שניתן היה לשלוח, אך הם שלחו דווקא אותי. הלך הרוחות בפלוגה תמך בדעה שלי, למרות שלא הבעתי אותה בפומבי. חייל אחד אמר לי שהוא מסכים אתית, אך הוא לא מוכן ללכת לכלא בשביל אף אחד. הוא יסתום את הפה ויבצע את הפקודה. ניגשתי למ"מ, והזכרתי לו את שיחתנו. הוא אמר לי:"אל תפריע, שב בצד", ושלח הצידה אותי, וחייל נוסף שלי שביקש גם להשתחרר. בסיום הפינוי חזרנו לפלוגה והלכנו לישון. בבוקר מעירים אותי:"קום, יש לך משפט אצל המג"ד". התייצבתי אצלו, והוא התחיל לצעוק עלי:"מי אתה חושב שאתה? יש לך זכויות יתר כאן?". הכל התנהל בצורה מאוד לא אובייקטיבית. במשפט כזה הנוהל הוא שמקריאים את הסיפור שארע, והחייל נשאל האם הוא מודה בעובדות, והאם הוא מודה באשמה. המג"ד הקריא את הסיפור:"אתה לא רצית לעזור. אתה פשוט עצלן, רצית לנוח כשכולם עובדים. אני מאשים אותך בסירוב פקודה". אמרתי לו שאני לא מודה בעובדות ולא באשמה". מאוחר יותר, נפל הטופס שמילא המג"ד לידיו של להבי, והוא גילה כי המג"ד סימן שהוא הודה בעובדות, דוגמא נוספת לשיבוש ההליכים. "דנו אותי ל28 יום בכלא, וכ'בונוס' נשלחתי לכלא 4 במקום לכלא 6". כששוחרר להבי מהכלא, נקבעה לו פגישה עם המח"ט. בפגישה נאמר לו כי הצבא לא סומך עליו עוד. "אמרתי לו:"הייתי חייל טוב, ולא עשיתי משהו לא בסדר. אני רוצה לחזור לפלוגה". המח"ט אמר שהוא לא סומך עלי ולא רוצה אותי יותר בחטיבה". להבי הועבר עד תום שירותו הסדיר לתפקיד פקידותי באוגדה. "מעט המוטיבציה שעוד היתה לי לשרת בצבא, מוצתה עד תום בתפקיד הזה". כשהוא מנתח לאחור את המקרה, הוא סבור שזכה ליחס 'מועדף' דוקא בגלל אי היותו חובש כיפה:"המעשה שלי הכניס את המערכת להלם מסוים. לדעתי ההוראות היו מגבוה. ידעו שסירוב כזה יצוץ, אך לא ציפו שזה יהיה אני. חשבו בטח על איזה מתנחל ממעלה אדומים". הוא מוסיף ומספר על הסובייקטיביות בטיפול בסירובי פקודה:" באותו לילה של הפינוי, חייל סירב לי פקודה: הערתי אותו כדי שיחליף חבר שלו בשמירה, והוא סירב לקום. אמרתי לו:'ברור לך שאתה מסרב פקודה עכשיו ותיענש'. הוא השיב בחיוב והמשיך לישון. בבוקר רציתי לדווח על המעשה, אבל כבר שלחו אותי לכלא על סירוב הפקודה שלי".

לא לתת את הלחי השנייה
למה בחור כמוך מסכים לשלם מחיר כבד כדי לא לפנות מאחז?
"מדינת ישראל היא בית לעם היהודי ולא לעם אחר. כל אחד אחר מוזמן להיות פה כאורח, בחסד ולא בזכות. למרות שעוד לא הכרעתי ביני לביני אם יש אלוקים, ואני נוסע בשבת, אוכל לא כשר ולא צם ביום כיפור, אני בטוח מאוד בלאומיות וביהדות שלי. אם רוצים לפנות מאחזים לא חוקיים, שיפנו קודם את ואדי ערה, שם יש הרבה כאלה. הם פוגעים במדינה הרבה יותר, גם כמדינת חוק וגם כמדינה יהודית".
היו אתך חיילים דתיים אחרים שסירבו?

"היו שני דתיים, והם לא סירבו. אחד אמר לי:"אם נצטרך לפנות את הגולן, אעשה זאת עם דמעות בעיניים". אמרתי לו :"מה יעזרו הדמעות שלך? הן רק יזרמו לכנרת". אני נגד ציות עיוור. ציות לפקודות הצבא בכל מחיר- נראה לי מטופש. הרי אם מישהו היה בא לפנות אותי בכח מהבית שלי- ברור שאתנגד לו".

במועצת יש"ע חוששים ממהלך של סירוב פקודה, שיביא למלחמת אחים.
"אף אחד לא רוצה כאן מלחמת אחים, אבל אם זה המחיר שצריך יהיה לשלם כדי לשמור על קיום המדינה שלנו, אז זה עדיף מאשר לחדול להתקיים.דיבורי מועצת יש"ע רוויים בגישת הנצרות, הם נותנים את הלחי השניה, וזה גלותי ומנוגד לכל תפיסת הגבורה היהודית. מה זאת אומרת 'צריך לעשות הכל כדי לשמור על המירקם החברתי'? לפני שצריך להתקיים כחברה, צריך להתקיים. או שהם נהנים לחמם את הכסאות, או שהם איבדו את יכולת החשיבה קדימה. לדעתי צריך לנתק את כל העניין הזה מהדת. צריכה להיות קריאה פומבית מוחלטת לכלל הציבור, לסירוב פקודה כולל. לא נראה לי שאפשר לסמוך על הציבור החילוני לאומי, כיוון שלכל המאבק הודבק כבר צביון דתי. אבל אם מאה אלף מתנחלים יגידו שלא מתפנים, וחמישים אלף חיילים יגידו שלא מפנים, מה יעשו? יכניסו מאה וחמישים אלף איש לכלא?"

מה היית עושה אילו נקראת לפנות את גוש קטיף?
"הייתי מסרב פקודה, אבל אני לא חושב שהייתי מארגן מרד כולל. כחייל במדים, לעצור חיילים אחרים מלבצע פקודה, זו התנגשות גדולה מדי עבורי. לציבור הדתי זה יותר פשוט: יש מנהיגים רוחניים, הם יכולים לפסוק לציבור מה לעשות, בלי לבטים. מה, עוד חילוני אפיקורס עם קעקועים ועגילים יצטרך לעשות את זה לבד?"

כיצד אתה מתייחס לסרבני השמאל?
"סובייקטיבית-אני צודק והם לא", פותח להבי בחיוך. "אני מסרב לטובת המדינה והעם שלי. הם מסרבים בתור פציפיסטים ושומרי זכויות אדם לכאורה. בפינוי ימית היו אחלה זכויות אדם, נכון? אם היינו מפנים כך כפר ערבי, מה היה קורה? מבחינה אובייקטיבית- הם עשו מזה קרקס תקשורתי לחלוטין. אני עשיתי מה שעשיתי בשקט, בלי ניסיון להתנגח במערכת. רציתי פשוט לעשות את הדבר הנכון ולהיות שלם עם עצמי. אין לי ספק שמה שהם עשו שרת טוב יותר את המטרות שלהם, אבל אם אני הייתי נוהג כך, הייתי מרגיש לא ישר ומזוהם".

ערכים מעל הכל
באותה תקופה שבה סירב להבי התרחשו עוד כמה וכמה תופעות דומות. מוטי קרפל מבת עין, למשל, לא הסתפק בסירוב לפקודה ספציפית. בתקופת הסכמי אוסלו הוא החליט שלא להתגייס למילואים כלל:
"בתקופה של שנתיים, סירבתי שלוש פעמים ברצף להתייצב למילואים, וישבתי שלוש פעמים בכלא, בכל פעם לתקופת מאסר של שבועיים. כתוצאה מהיותי סרבן גיוס הורדתי מדרגת רב סרן במיל' לדרגת סרן. טענתי אז, ואני עדיין חושב כך, שהצבא שימש כלי ליישום הסכמי אוסלו. בתור שכזה, לא רציתי ליטול חלק כלשהו בפעילות של הצבא, ולא הסכמתי למלא תפקיד כזה או אחר. לכן העדפתי שלא להתגייס מלכתחילה".

קרפל לא היה הסרבן היחיד בסביבתו, אך האחרים מעדיפים להישאר באלמוניותם. לקרפל יש משנה סדורה בכל הנוגע לסירוב פקודה: "לסירוב הפקודה יש הצדקה משני היבטים: מההיבט התורני, הרמב"ם כותב במפורש שאם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעים בקולו. מעל הרשות הפוליטית ישנם ערכי מוסר שצריכים להניע את האדם, וכל ערכה וחשיבותה של הממלכתיות טמון בהיותה ערכית ומוסרית ולא גחמנית. לכן חובה על האדם לפעול קודם כל על-פי ההסתכלות היהודית-מוסרית.

"גם מההיבט הדמוקרטי, אי ציות בלתי אלים הוא אחד הכלים החשובים במשטר דמוקרטי. בתקופות של משטרים אפלים מצפים מאנשים לשאת באחריות, ולא לנקוט פעולות הנוגדות את המוסר, אף על פי שנתבקשו לעשות כך".

אתה רואה בסירוב פקודה כלי אפקטיבי במערכה הנוכחית על גוש קטיף?
"במצב שהולך ונוצר, זו אחת הדרכים. ברור שהמתנגדים להתנתקות מחפשים דרך לתעל את המאבק כך שיהיה אפקטיבי ומשמעותי, מעבר להפגנות ההמוניות. אני חושב שהדרך הזו עשויה להפנות אנרגיות בצורה בלתי אלימה, ולכן זו דרך שאסור לחסום אותה".

את ההמלצה הזו מפנה קרפל למנהיגי הציבור, למנהיגי המאבק בהתנתקות ולרשויות השלטון למיניהן. "צריך להבין", הוא אומר, "שאם יחסמו את הפתח הזה הדבר יגרום להתפרצות האלימות בדרך שלא ציפו לה. לא יכול להיות שקיימת התנגדות והיא לא תצא לפועל. ההתנגדות קיימת, ולכן עדיף שתבוא לידי ביטוי בדרך זו".

כסרבן, איך אתה רואה את 'עמיתיך', סרבני השמאל?
"אני סבור שסרבנות עקרונית היא דבר מבורך במשטר דמוקרטי. הוויכוח שלי עם השמאל הוא על מערכת הערכים והמוסר שעומדת מאחורי הסרבנות. אם מסרבים על ערכי המוסר המערבי-נוצרי-מודרני של לתת את הלחי השניה, או מסרבים בהתאם למוסר היהודי הקלאסי של 'הקם להרגך השכם להורגו'".

לא לפינוי המוקטעה
שמואל אביטל מהר ברכה היה חייל סדיר בחיל המודיעין בתקופת הסכמי אוסלו. החטיבה שבה שירת ישבה בבנייני הממשל הצבאי ברמאללה, המוקטעה של היום. ב-95' התקבלה החלטה מדינית לפנות את החטיבה ולהעבירה לבה"ד 4, סמוך ליישוב בית אל. אביטל, שהיה חייל דתי יחיד שם, הודיע למפקדו שלא יוכל להיות שותף לפינוי.

"זומנתי לשיחה עם הסמח"ט, שהיה דתי אף הוא. הימים היו ימי פוסט רצח רבין. אז נערך גם ה'עליהום' על הרבנים שקראו לסרב פקודה. הסמח"ט צעק עלי: 'מה אתה חושב לעצמך כשאתה מצהיר הצהרות כאלו? הרבנים יברחו, ואתה תישאר בכלא ואף אחד לא יזכור אותך!' עניתי לו: 'ואף על פי כן, אני לא משתתף בפינוי של חלק מארץ ישראל'.

"הייתי אמור לעמוד למשפט בפני האוגדונר. הסמח"ט אמר לי: 'אני אדאג שתקבל 60 יום בכלא במקום 30', ושוב עניתי: 'זה לא משנה לי. אני לא אתעסק בפינוי חלקים מארץ ישראל. תעשה מה שתחליט לנכון'".

אביטל לא נשפט בסופו של דבר, והועבר למשימה אחרת של שמירות בבסיס. זה אמנם גרם לו אי נעימות מסוימת ביחס לחברים שהיו צריכים לעשות את העבודה, אך הוא מעיד כי בניגוד לחלק מהמפקדים, החיילים הפשוטים דווקא התייחסו אליו באהדה: "בשלב ראשוני, לפני הפינוי שבו סירבתי להשתתף, היינו צריכים להעביר רק את המחסנים, ושלחו אותי עם עוד שני חבר'ה. הם אמרו לי: 'עזוב, אנחנו נסתדר עם זה לבד'. הם תמכו בי והבינו את הקושי".

איך תנהג היום אם יגייסו אותך לפינוי בגוש קטיף?
"אסרב פקודה בתוקף. הייתי גם יוצר חבורה של כל הדתיים בגדוד. מצפונית ארגיש צורך לגרום לכמה שיותר אנשים למשוך את ידם מהמעשה".

אביטל מסביר כי קיים הבדל בין חייל סדיר לחייל מילואים בהקשר זה: "בסדיר זה יותר מאיים. כמילואימניק אני פחות מפחד. מעשה כזה בעיני חייל סדיר נראה אחרת, הפרופורציות לגבי רמות הדירוג בצבא שונות. לכן אז גם לא דרבנתי חיילים נוספים למעשה, כי בכל זאת חשבתי על העתיד. מעבר לזה, לא היה את מי להתסיס לעניין, הייתי חרדי-לאומי יחיד".

החבר'ה בכלא הבינו
רפאל מירון מיצהר גויס למילואים בתקופת הסכמי אוסלו, לקראת פינוי העיר שכם. "התייצבתי למילואים והודעתי בבית הממשל הצבאי בשכם: 'הצבא נמצא כעת במצב שבו הוא בוגד ביעוד שלו. אני לא רוצה לבצע את שירות המילואים'.

"דעתי היתה שהפעילות הזו נוגדת את מדיניות הצבא – כל פעולה במערך ההתפנות משכם היתה למעשה מימוש הסכמי אוסלו, שיתוף פעולה עם הפלשתינים, נסיגה, התקפלות וקיפוח זכויות היהודים. הייתי נגד עצם הכיוון הזה שהצבא אימץ לעצמו, לא נגד פעולה מסוימת".

מירון נשפט על ידי הסמח"ט, שנתן לו מספר ימים בכלא שעלה על המותר. בסופו של דבר ירד מספר הימים ל-21. "החברים בצבא קיבלו אותי בהבנה ובסימפטיה, לא הסתכלו עלי כבוגד. הם מבינים שהסרבנות שלי, בניגוד לסרבנות השמאל, היא בעד המדינה ולא נגדה. סרבני השמאל מסתתרים מאחורי המצפון; הם בעד זכויות האזרח יותר מאשר בעד המדינה, לכן הם יותר בוגדים במדינה מאשר אני כסרבן ימין. לשיטתם, חשוב יותר לדאוג לזכויות האויב מאשר למדינה".

מירון מספר שחבריו לספסלי הכלא קיבלו בהערכה את המוכנות שלו לשלם מחיר למען אמונותיו, אף על פי שחלקו עליהן מכל וכל. "נקודת המוצא שלי ושל סרבן שמאל שונה לגמרי, לכן לא אתפלא אם יסתכלו על סרבן כזה כבוגד ועל סרבן אחר לא, למרות שלא יסכימו עם דעותיו".

לאחר אותו אירוע הפסיקו לקרוא למירון למילואים במשך תקופה מסוימת, אך בשנים האחרונות גייסו אותו לתחום אחר, והוא חזר לשרת: "הכיוון של הצבא השתנה. היום הוא יותר אמביוולנטי. האדיקות הזו להסכמי אוסלו התמוססה. באופן כללי הצבא פחות שמאלני, לכן הסכמתי לחזור לשרת".

הצבא שובר ימינה
בניגוד לתקופת הסכמי אוסלו, שבה נראה שהצבא החמיר עם סירוב מכל סוג שהוא, בפינויי המאחזים בשנים האחרונות התגלו בקיעים בחומת הקשיחות הצבאית. חיילים שביקשו להימנע מהשתתפות בפינוי זכו ברוב הפעמים לאישור בקשתם.

אחד המקרים המיוחדים אירע בפינוי מאחז חזון דוד הסמוך לקרית ארבע. תושבי חברון מעידים כי פלוגה שלמה של חיילי מג"ב, חיל שמיעוט קטן מאוד מחייליו הם חובשי כיפות, הודיעה למפקד שאינה מוכנה להשתתף בפינוי. הם התיישבו בצד ובמקומם הובאה פלוגה אחרת.

י' מקרית ארבע שירת כמ"מ בשריון במהלך שירותו הסדיר. כאשר הוחלט על הפינוי הראשון של מצפה יצהר הוקפצה הפלוגה שלו למקום. בערב שקדם לפינוי קרא המג"ד לי' ולסמ"פ, אף הוא חובש כיפה ותושב שילה, והודיע להם כי הוא לא מעוניין לראות אותם משתתפים בפינוי. "אני לא רוצה לראות אתכם שם, זה לא מתאים לכם", אמר.

למחרת הגיעו י' וחייליו לאזור מצפה יצהר, והמ"פ פקד עליו להוביל את פקודיו למעלה, למצפה. "החלטתי שזה לא בשבילי, הקטע הזה. חוץ מזה, אח שלי היה למעלה, עם המתנחלים שהתנגדו לפינוי, וכל האנשים שם הכירו אותי. אמרתי למ"פ: 'בסדר', אבל הלכתי משם הצדה ולא הובלתי את החיילים שלי למקום. אמרתי לעצמי שבאירוע כזה צריך גם לאבטח את הציבור שנמצא פה מפני הערבים בסביבה. עליתי לטרסה גבוהה ועמדתי בתצפית על השטח. ראיתי מראות קשים מאוד".
המג"ד הוסיף ואמר לקציני הפלוגה בתדריך שהוא לא מעוניין לעמוד בפני סירובי פקודה, ולכן: "אם תזהו חייל שקשה לו, תאמרו לו לעמוד בצד". למעשה, מספר י', היתה קבוצה לא מבוטלת של חיילים שזזו הצדה ונמנעו מלהשתתף באופן אקטיבי בפינוי. בקרב נושאי דרגות הקצונה, שניים מתוך שלושה – י' והסמ"פ – לא השתתפו בפינוי. החיילים שפינו גילו אמפתיה והבנה לאלו שלא, מעיד י'. מאז חזר י' לאזרחות. סירובו להשתתף בפינוי לא פגע כהוא זה בתפקודו הצבאי, נהפוך הוא: הוא ממשיך לשרת במילואים ככל אזרח אחר, וככל הנראה יקודם לדרגת מ"פ. בחייו האזרחיים הוא עובד במשרד הביטחון.

מה תעשה אם יקראו לך לפנות את גוש קטיף?
"לא אתייצב למילואים. אני יודע שלא פשוט לסרב פקודה, זה יהרוס את הצבא, אבל יש גבול למחיר שנוכל לשלם. אם ראש הישיבה שלי היה אומר לסרב פקודה, זה מה שהייתי עושה".

לדעתך, סירוב פקודה יוכל לנטרל את פקודת הפינוי?
"אם הרבנים יורו לסרב פקודה, הצבא לא יוכל לעמוד במשימה. בדרג הקצינים הזוטרים יש המון חבר'ה דתיים בוגרי ישיבות ומכינות, והם ישמעו בקול הרבנים".

החיילים עם המתנחלים
במהלך פינוי מצפה יצהר נרשמו עוד כמה מקרים מעניינים. יהודה ליבמן מיצהר מספר על חיילי גדוד 'חרוב' שהודיעו למפקד שהם לא משתתפים בפינוי, ונשלחו הצדה. "חלק מהם אפילו עזרו לנו לסכל את הפינוי, ואני מדבר על חיילים שאינם חובשי כיפה", אומר ליבמן.

הוא מעיד כי חיילים רבים התחמקו או סירבו לפנות, אך לדברים לא ניתנה בשעתו במה. עוד מספרים ביצהר כי פלוגה של מג"ב מבית לחם הסתובבה חצי שעה בכפר הסמוך, חווארה, אמרו שהם לא מוצאים את יצהר וחזרו. מחלקה אחרת הגיעה למצפה וישבה בצד.

סיפור על קצין מצטיין מפורסם יותר הקשור למצפה יצהר הוא סיפורו של סגן ידידיה בר ניצן, המשרת בצנחנים: בר ניצן ביקש שלא להשתתף בפינוי מצפה יצהר, ולאחר מכן אף סירב להשתתף בפינוי מאחז בעדי עד. כעונש על סירובו זה הוא נשפט ונכלא ל-28 יום בכלא צבאי. אחיו של בר ניצן מתגוררים ביש"ע, והוא עצמו מתגורר עם רעייתו בנצרים. בהוראת רבנים הוא סירב להתראיין לכתבה זו.