בשבע 113: איבוד כוח ההתרעה

אבי סגל , ל' בתשרי תשס"ה

אחת המסקנות המתבקשות מהפיגוע מטאבה, היא הצורך הדחוף להשיב את כבודה האבוד של המלה 'התרעה'. יותר מדי התרעות דווחו בתקשורת בשנים האחרונות, רובן ללא שום תועלת מלבד עשיית רייטינג והפחדת הציבור. מדי יום שמענו על עשרות התרעות לפיגועים, חלקן ממוקדות וחלקן מצ'וקמקות, עד שהאדם הממוצע התקשה להבחין בין התרעה להטרדה. גם ההתרעות האחרונות בסיני נשמעו לרבים כמו עוד שליפה מהמותן של מערכת הביטחון, ולא כמו משהו שצריך לוותר בשבילו על טיול מתוכנן וקסום.

קל לבוא בטענות למי שיצאו לסיני, אבל צריך גם לזכור כי הם מייצגים רבים אחרים, שאם רק היו מתכננים לנסוע, שום גנרל במודיעין לא היה עוצר אותם. לחלקם אין אמון בצה"ל, והם לא ישמעו בקולו בשום מקרה. אבל חלק אחר מתוכם אולי יחזור לציית להוראות של גורמי הצבא, אם רק יידעו אלה להשתמש בנשק ההתרעות בתבונה ובצמצום האפשרי.

מטר של חקירות

נדיה מטר כתבה מכתב ליונתן בשיא - ומיד זומנה לחקירה באזהרה. ישראל פאוצ'י הפיץ באינטרנט משחק מונופול נגד תוכנית ההתנתקות - וגם הוא עוכב לחקירה. יפה שמשטרת ישראל לא מחפפת בעבודתה החשובה, ושהיא מקפידה לחקור כל פעיל ימין, זוטר כגדול, שמעז להביע את דעתו נגד התוכנית המדינית של שרון.

במקרים מעין אלה, אותי מטריד עניין אחר - מה בעצם יש לחקור כאן? הרי בשני המקרים, כל העובדות כבר פורסמו והן ידועות לכולם. לשם מה צריך, למשל, לחקור את נדיה מטר במשך למעלה משעתיים? היה מכתב, היה יודנראט, היתה חתימה של הגברת - איזה עוד מידע ביקשו החוקרים לקבל מהאשה בירוק? מה בדיוק הם שאלו? את הדינמיקה שהתפתחה בחקירה המסועפת אפשר רק לדמיין:
"שם?"
"נדיה מטר".
"נ-ד-יה... מטר כותבים עם ט' או ת'?"
"אני לא עונה. זאת חקירה פוליטית". (הפסקה בת עשרים דקות להתייעצות)
"גברת מטר, האם כתבת את המכתב שפורסם נגד בשיא?"
"כן".
"הממ... אני רעב. מה אתכם?" (הפסקת אוכל בת שעה ורבע)
"טוב, אז את מודה שכתבת את המכתב".
"זאת חקירה פוליטית". (הפסקת הדלפה לתקשורת בת רבע שעה)
"אז איפה הפסקנו? אה, כן, מכתב היודנראט. יודנראט זה עם ט' או ת'?" (עשר דקות הפסקה לשירותים)
"טוב, אז שלא תעשי את זה שוב, ו...את יכולה להפקיד ערבות אצל השומר ביציאה. הבא בתור!" (סיום חקירה)

קולנוע יהודי במיטבו

איזו שנה היתה לקולנוע הישראלי, הא? המבקרים משבחים, הקהל נוהר בהמוניו, יש ייצוג לכל המגזרים, והעיקר – האיכות. התסריטים כבר לא נראים כאילו נכתבו באולפן ללימודי עברית, הסרטים כבר לא נראים כאילו צולמו כולם במדבר סהרה, והשחקנים לא נראים כאילו למדו את המקצוע בסדנה של גליה מ'קרובים קרובים'. יש לנו סרטים אמיתיים, קולנוע אמיתי, הידד!

אלא מה? לפני שבועיים צפיתי ב'טרמינל', סרטו החדש של הבמאי היהודי-אמריקני סטיבן ספילברג. לא סרט ענק, צריך לומר - מעט סנטימנטלי מדי, שלא לדבר על הסיום המיותר שלו. (בכלל, מאז 'רשימת שינדלר' – סרטיו של ספילברג תמיד מגיעים לסיומם רבע שעה מאוחר מדי) אבל, וכאן האבל הגדול - ליד 'טרמינל' הווירטואוזי, 'מדורת השבט' של יוסף סידר נראה כמו סרט חובבים בהפקת הערוץ הקהילתי של בית וגן.

אז נכון, אין זה הוגן להשוות סרטים הוליוודיים לסרטים ישראליים דלי-תקציב. אבל הבדלי התקציב והאמצעים עדיין אינם מצדיקים את השבחים חסרי הפרופורציות שחילקו המבקרים לקולנוע הישראלי, לעומת השחיטה הלא כשרה שערכו רובם לסרטו של היהודי העשיר מהתפוצות. למרות מגרעותיו, סרטו של ספילברג עדיין מקסים, מרגש, רומנטי ואפילו צנוע יותר מרוב הסרטים הישראליים של השנה האחרונה.

חמסה עלינו

א. "המתנחלים יוצאים לא טוב בסרט שלך", טען רזי ברקאי (גל"צ) באוזני יוסף סידר, והאחרון ענה לו: "יש בסרט מתנחלים שנראים מצוין". אני מתחיל לחשוב, שאולי 'מדורת השבט' שראיתי לא היה הסרט שסידר ביים.

ב. הטענות שהושמעו על ביזת גופות בטאבה עוררו אצלי זיכרון אישי מריר: לפני יותר מעשור התהפכתי עם הפיאט שלי זצ"ל בכביש איילון. אני יצאתי שלם, הרכב הפך לגרסה משוכללת של הקובייה ההונגרית. מאוחר יותר, כשחזרתי עם משאית גרר לפנות אותו מצדי הדרך, גיליתי דבר מפתיע... (רגע, יש המשך!)

ג. הטייפ הישן של הרכב, שמאז ומתמיד חשבתיו לבלתי שליף בעליל, לא רק שנשלף ממקומו באמצעות מברג, אלא גם הועלם יחד עם קלטת האוסף האדירה של ג'ון ויליאמס. האם גנב הטייפ ידע שבעליו החוקי עדיין בחיים? לפי מצב הרכב, אני בספק.

ד. סתם שאלה: כיצד מצפים מאתנו להתייחס ברצינות להתרעות גורמי ביטחון מפני טיולים בסיני, אם ראש ממשלת ישראל אינו מתייחס ברצינות להתרעות גורמי ביטחון מפני יציאה מעזה?

ה. מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, אברהם גרנט, החליט לוותר על שירותיו של אייל ברקוביץ'. אלא שזה מסרב להבין את הרמז הדק ועושה כמעט הכול על מנת לחזור ולהוביל את הנבחרת. נדמה לי שפעם הביע ברקוביץ' תמיכה פוליטית בשמעון פרס. כיום הוא הפך בעצמו לשמעון פרס.


יודע את מקומי

הנה משהו שרבים לא יודעים עלי: אני מאוד אוהב לקרוא. בלי להיכנס לנתונים סטטיסטיים, אפשר בהחלט לומר שאני אדם המרבה בקריאה. בעיקר אני מרבה לקרוא כותרות תרגום של סרטי וידאו. ספרים? שמעתי על זה. משהו עם כריכה ודפים, לא?

איך לומר את זה בעדינות? אני צורך ספרים בערך בקצב שבו אברהם פורז מזהה רעבים. למזלי, תקופת החגים העניקה לי הזדמנות טובה לתקן מעט מהחסכים הספרותיים שלי, ואכן החלטתי להשקיע את זמני הפנוי בסוכות לקריאה מסיבית של ספרים, רעים כטובים.

לצורך המשימה, לא הייתי צריך לקנות שום ספר חדש. עם כמות הספרים הלא-משומשים שהעלו אבק במדפי ביתי, אפשר היה לפתוח סניף נוסף של סטימצקי. היו שם ספרים מכל תקופה: ספר ששאלתי מחבר לפני שנתיים, שני ספרים שקניתי לפני חמש שנים, ואפילו ספר אחד שקיבלתי במתנה ליום הולדתי ה-17, ומאז שכחתי מקיומו. (את יתר הספרים שקיבלתי במתנה בגיל 17 החלפתי בקלטות וידאו) מיינתי את הספרים לפי סדר העדיפויות שלי – "1001 טיפים לבריאות טובה" נשאר למטה – התיישבתי על כורסה נוחה והתחלתי לקרוא.

כבר באמצע המלה הראשונה שמעתי צלצול. אני חייב לנתק את הטלפון הזה מהקיר... הלו, מי זה? לא, אתה לא מפריע... סקר של מי? האמת היא שאני קצת עסוק. נכון שאמרתי שאתה לא מפריע. התחרטתי. באמת תודה רבה גם לך, שלום.

בחזרה לספר. אני מצליח לסיים שתי שורות שלמות. נדמה לי שכבר מתחיל להיבנות איזה מתח בנפשו של הגיבור. פאפ! צפירת הרברס של משאית בטון מגיעה מאתר הבנייה שממולנו. מתי כבר יסיימו לבנות שם? אני קם, עושה סיבוב בבית, פותח את המקרר, סוגר אותו, חוזר לכורסה. רעש המשאית נמשך. אני מתעלם ופותח שוב את הספר, מדלג על השורה השלישית וממשיך לרביעית. אני אספיק לסיים את הספר הזה ויהי מה!

עוד רעש של צפירה מגיע לאוזניי, הפעם מהחדר של היורש. מה פתאום הוא מתעורר עכשיו? מה, כבר שעה אני יושב כאן? אני מעיף מבט בספר – אני עדיין בשורה 4 של העמוד הראשון. בסדר, בסדר, אני בא! אני מוציא את בני ממיטתו, והוא נרגע מיד. אין בעיה, מתוק, אני אטפל בך. חשבתי לקרוא איזה ספר, אבל בשבילך תמיד יש לי זמן. אולי אמשיך לקרוא אותו בחג הסוכות הבא. היי, שאני אשים לנו משהו בווידאו?