בשבע 113: יוסי סידר אותנו

אמציה האיתן , ל' בתשרי תשס"ה

'מדורת השבט', סרטו של יוסי סידר, עשוי במקצועיות, אך מציג את המתיישבים כרודפי בצע ועבריינים. לכו לראות את ה'אושפיזין'

מעל ומעבר למצופה. זה הביטוי המתאים ביותר לסרטו החדש של יוסף סידר – "מדורת השבט".
לאחר סרט הביכורים שלו – "ההסדר" – ציפיתי בחרדה לסרט הבא. למען מי שלא ראה או שכבר הספיק לשכוח, נזכיר, שבסרט "ההסדר" ראש הישיבה משדך את בתו לעילוי שבבחורים. הבת, שאינה מצטיינת בצניעותה, מתחברת דוקא למפקד הפלוגה הדתית, גם הוא תלמיד הישיבה. התוצאה הטרגית היא ניסיונו של העילוי לפוצץ את המסגד בהר הבית, ניסיון שלא עלה יפה בעקבות רמז שהעבירה הבת לשב"כ. כדרך אגב אנחנו לומדים שהרבנית נפטרה ממחלה בגלל שבעלה – ראש הישיבה – לא הסכים לעזוב את היישוב למען בריאותה, למרות תחנוניה הרבים.

לאחר סרט כל כך מלבב, היה זה צפוי שהסרט הבא, העוסק בגרעין של אחד מישובי יש"ע, לא ייטיב עם התושבים ולא יראה לכולם את פרצופה היפה של הציונות הדתית. ואכן הגיע הסרט "מדורת השבט" ועלה על כל ציפיותי – אני מודה שלא תיארתי לעצמי איזו כמות של חילול ה' אפשר לדחוס בתוך שעה וחצי.
למען ההגינות, יש לומר שמבחינה מקצועית הסרט עשוי היטב, ומציג דרמה אנושית בצורה קולנועית, מקצועית ומרגשת, אך דווקא בשל כך הנזק שהוא גורם הרבה יותר משמעותי.
העלילה עוסקת באלמנה ושתי בנותיה, המנסה להתקבל לגרעין של יישוב חדש, מטעמים אידיאולוגים בלבד. היא מצטרפת לתקופת ניסיון, ולאחר שמבינה שלבד יהיה לה קשה להתקבל, היא מחפשת בן זוג שיעזור לה גם בשיקום משפחתה.
ההתמודדות של האלמנה המסכנה עם עריצי ההתנחלות, דמויות שובינסיטיות ורודפות בצע, מציבה את הצופה (בעיקר זה שאינו מכיר את המתיישבים מקרוב) בעמדה ברורה וחד משמעית – יש להתרחק עד כמה שאפשר מהמתנחלים הממוצעים.
גם ההתמודדות של בנותיה עם הנוער של הגרעין מלמד את הצופה התמים, עד כמה מסוכן לחיות בהתנחלות בת ימינו. לאו דוקא בגלל המצב הבטחוני, אלא בגלל העבריינות שבקרב הנוער החלוצי. הבת הצעירה, הופכת קרבן להתעללות של קבוצת בנים (חובשי כיפה, כמובן), והמבוגרים משתיקים את המעשה ו"מסבירים" לאמא המודאגת שלא כדאי להדליף למשטרה את פרטי המקרה.
בסופו של הסרט, האלמנה מוצאת את אהבת חייה ויחד איתו מחליטה לעזוב את הגרעין. בסצינה האחרונה, היא מקפלת את הדגל שהיה תלוי על מרפסת ביתה, ונוסעת אל האופק המבטיח.
קיפול הדגל מסמל יותר מכל את האידיאולוגיה העומדת מאחורי הסרט. זהו סיפור שבז לכל מה שיקר לנו, ומבליט, עד לאימה, את כל הפצעים הקטנים, שאמנם זקוקים לטיפול, אבל ביד אוהבת ולא בגרזן.
מוכרת לי אותה תגובה אופיינית: "שוב אתם מונעים כל ביקורת עצמית, ומטאטאים את הבעיות אל מתחת לשטיח". אשמח להתמודד עם הטענה הזו במסגרת קצת יותר ארוכה, אבל בינתיים אתן תשובה קצרה – לכו לראות את "האושפיזין", הדוגמא ההפוכה בדיוק לסרטיו של יוסי סידר המוכשר.
אם אתם עדיין סומכים על המלצתי, אז אל תלכו לראות את "מדורת השבט", וחיסכו מעצמכם גם את גירסת הוידאו, שודאי תגיע בחודשים הקרובים.
אם יש לכם סרטים חדשים הראויים להיכנס למדור, או סתם הערות מחכימות: amatsya@zahav.net.il