בשבע 114: בלי כיבודים

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

"האם המתנחלים מבטיחים לכבד כל תוצאה של משאל-העם על תוכנית ההתנתקות?" תוהים עיתונאים ופוליטיקאים מבוקר עד ערב ולהפך. "כי אם לא", הם מוסיפים, חלקם במפורש וחלקם בלב, "לשם מה אנו צריכים לצ'פר את המתנחלים במשאל-עם שהם לא מתכוונים לכבד?"
זאת האווירה הרווחת כיום בעיתונות הישראלית: משאל-עם הוא צ'ופר למתנחלים, מין טובה גדולה שראשי מועצת יש"ע מבקשים מראש הממשלה, והוא בחסדו יחליט אם להעניק להם אותה או לא. האמת היא, כמובן, אחרת. משאל-עם טוב לשרון לא פחות מאשר למתיישבים. זוהי פשרה בעייתית, אבל היא עשויה לעזור לכולם – לשרון, לממשלה, למדינה, אפילו לאנשי התקשורת. הסיבה פשוטה: אם תוכנית שרון תצא לפועל ללא משאל או בחירות מוקדמות, הפיצוץ בחברה הישראלית יהיה כה גדול, שכולם יחטפו את הרסיסים.

ולכן, אין שום חשיבות לשאלה המציקנית אם אנשי יש"ע יכבדו את תוצאות המשאל או לא. אם יש צורך בקיום משאל-עם, זהו צורך של כל הצדדים, כולל אלה התומכים בתוכנית שרון. חלק מאנשי השמאל בכנסת כבר מבינים את זה. השר טומי לפיד לא מנסה לקדם את רעיון משאל העם בגלל עיניהם היפות של המתנחלים. רק ראש הממשלה, נכון לרגע זה, מעדיף לקרוע את העם מאשר לשאול לדעתו. אולי לא התנהגותם של המתנחלים אחרי המשאל מדאיגה אותו, אלא התנהגותו שלו. אולי ראש הממשלה לא מוצא טעם למשאל עם, כי הוא עצמו לא מתכוון לכבד את תוצאותיו.

רציתי שתדע 2004

אלוקים שלי, רציתי שתדע
חלום שהלם בי בלילה במיטה
ובחלום ראיתי מלאך
הוא היה צעיר מאוד, ופתאום הלך
"ארץ ושמיים" - כתב הלחין ושר
האיש פשוט היה נחמד כמו פרפר
האיש פשוט היה נחמד כמו פרפר

וכשהתעוררתי הוא לא הגשים חלום
ואף ילד לא נולד אל השלום
אדון עולם נתן, אדון עולם לקח,
כאן כל אלף ידידיו של איש בלתי נשכח.

תעודות עניות

עם כל הכבוד לשרון ולתוכנית ההתנתקות, המגה-אייטם של התקופה האחרונה היה כנראה שאלת עתידו המקצועי של עודד קטש - האם יינתן לכדורסלן-העבר לאמן בארץ בלי תעודת מאמן או לא. בפרשת קטש יכולנו לצפות בלא מעט חוליים המוכרים לנו מתחום העיתונאות המדינית: קמפיין תקשורתי מסיבי לטובת אחד הצדדים, טיפוח תקוות חסרות בסיס באדם אחד, נכונות עקרונית לכופף את החוק כשזה נוח, ודה-לגיטימציה לכל מי שמעז לחשוב הפוך.

אבל ראוי לציין - לשם האיזון - כי הטיעון המשעשע מכולם הגיע דווקא מן הצד האחר, מצד אלה הדורשים תעודת מאמן כתנאי לעיסוק במקצוע. "כשהורים שולחים את ילדיהם לקבוצת כדורסל", אמרו אותם גורמים, "הם צריכים לדעת שהילדים נמצאים בידיים טובות, שהם מתאמנים אצל אנשים שסיימו קורס מאמנים וקיבלו הסמכה, ולא אצל אנשים מהרחוב".

טענה מעניינת, בעיקר כשאנו נזכרים בשמות המאמנים הבכירים שלנו, אלה שסיימו קורס מאמנים והוכשרו לגדל את דור העתיד של הכדורסל הישראלי: צביקה 'התרבותי' שרף, ארז 'הרגוע' אדלשטיין, מולי 'החברותי' קצורין, אפי 'השקט' בירנבוים, וכמובן פיני 'הצנוע' גרשון. כולם מאמנים ותיקים, כולם נושאי תעודות מאמן, וברור כי כל הורה טוב היה שמח לשלוח אליהם את ילדיו הרכים. עם חבורה מכובדת כזאת, באמת לא מובן באיזו זכות רוצה טיפוס מפוקפק כמו עודד קטש להצטרף אליהם, כשאפילו תעודה מסכנה אחת אין לו.

חמסה עלינו

א. לטענת יועצו של שרון, עו"ד דב וייסגלס, משמעות תוכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני, והקפאת התהליך תמנע הקמת מדינה פלשתינית. יש לי קשיי תפיסה עם הלוגיקה המסובכת הזאת, ולפיכך אודה מאוד למי שיסביר לי - כיצד הפקרת שטחי ארץ לפלשתינים תמנע הקמת מדינה פלשתינית.

ב. "משאל עם הוא חרב פיפיות. היום אנחנו בשלטון, ומחר מפלגת העבודה יהיו בשלטון, ויעשו משאל עם על החזרת כל השטחים עד גבולות 67'. זה יהיה בסדר?" (השר מאיר שטרית מנסה להפחיד אותנו עם תרחיש אופטימי יחסית: מפלגת העבודה מוכנה למשאל עם על עתיד יש"ע)

ג. תמיד אמרו לי, ששעון החורף חשוב לשומרי מצוות בגלל ימי הסליחות וימי הצומות. רק השנה אני קולט כי תרומתו הגדולה ביותר של שעון החורף היא בימי השבת, בעיקר במשפחות דתיות עם תינוקות משועממים.

ד. הסופרת ג'יי קיי רולינג הודיעה כי היא מתכוונת 'להרוג' את אחד מחבריו של הארי פוטר בספר השישי בסדרה. אני יודע איך היא תעשה את זה – היא תזרוק עליו את הספר החמישי.

ה. עוד קצת עוזי חיטמן: במעריב ציינו בטעות, כי השיר 'רציתי שתדע' נכתב לפסטיבל הזמר החסידי. איש בעיתון לא העלה על הדעת אפשרות, ששיר הפונה לאלוקים ייכתב דווקא לפסטיבל שירי הילדים.

יודע את מקומי

בתי הכנסת בשכונת מגוריי משרתים קהל מתפללים צעיר, נמרץ, מלא שאר רוח – וגם מאוד צפוף. אמנם, אצלנו לעולם לא יאמר אדם "צר לי המקום בבית הכנסת", אבל זה רק מפני שממילא אף אחד לא ישמע אותו בגלל הרעש והדוחק. בהכללה דקה, אפשר לומר כי בתי התפילה הקטנים שלנו מלאים עד אפס מקום, כולל שלושה כיסאות המונחים בקביעות מול המזגן ומחייבים את היושבים עליהם להגיע לבית הכנסת עם חרמונית.

משום כך, היה זה שינוי מבורך מבחינתי להתפלל פעם אחת בבית כנסת אחר – חדש, רחוק ובעיקר גדול. זה קרה לפני מספר שבועות, בליל שבת קודש, כשהזדמנתי למבנה מושקע ומפואר באזור המרכז. עזרת הגברים בו הכילה לא פחות מ-400 מקומות ישיבה, וביניהם היה די אוויר להנשים את כל תושבי גוש דן ביום של דליפה מהרידינג. בתחילה לא הפסקתי להסתכל סביב, נהנה מן היופי הוויזואלי של המקום. לאט ובהדרגה החל בית הכנסת גם להתמלא במתפללים, רובם מבוגרים, ועד לסיום קבלת השבת זכיתי גם לשמוע תפילה ערבה מפי חזן צעיר ומוכשר במיוחד.

הגיע הזמן לדברי תורה. מובן, שבאותו בית תפילה לא הסתפקו בדרשה מפי אחד הבעלבתים המקומיים, אלא הזמינו את אחד הרבנים היותר חשובים של העולם הדתי. האורח החשוב והקשיש עלה אל הבמה שליד ארון הקודש, הביט בקהל, סידר את משקפיו מעל חוטמו והחל לדבר.

בשניות הראשונות, איש לא פצה פה. לאחר זמן קצר, החלו כמה מתפללים סביבי לנוע באי נוחות, ומעט לאחר מכן החלו הלחישות. מתברר כי האיש הוא אכן רב גדול, אבל יש לו - אם להשתמש בשמו של המחזה הידוע - קול קטן. לא אגזים אם אומר, שיושבי הספסל הראשון הטו את ראשיהם קדימה, רק כדי לבדוק שהרב נושא את דרשתו בעברית. שאר המתפללים לא יכלו לקבוע גם את המעט הזה.

ככל שחלפו השניות, הפכו לחישות הרטינה של המתפללים לזמזום בלתי נעים, ואחר כך לשיחות רמות, עם לא מעט הערות נבזיות כלפי הרב, שבאותו זמן המשיך לשאת את דבריו השקטים. השיחות בין המתפללים נמשכו גם הלאה, בתוך תפילת ערבית, וכללו גם ירידות אישיות על החזן, הגבאים, ומי לא. בית הכנסת כבר לא נראה לי כה מפואר כבתחילה. יצאתי מן התפילה מדוכדך למדי.

עבר שבוע, ובליל השבת הבא שבתי והתפללתי בבית הכנסת הקבוע שלי. התפילה היתה נאה, דבר התורה נשמע היטב, המתפללים שמרו על שקט יחסי, ואפילו המקום נראה לי פתאום פחות צפוף מבעבר. זה היה יכול להיות מושלם, אם לא הייתי מתיישב בדיוק באחד הכיסאות שמול המזגן וחוטף את דלקת הגרון של חיי.