בשבע 114: שדה אליהו, מדבר בית שאן

דו"ח חמור מטעם נציבות המים קובע כי תוכנית ההתנתקות תביא לפגיעה קשה במשק המים הישראלי ובערכי טבע ונוף ● הנסיגה החד-צדדית מצפון השומרון תפקיר בידי הפלשתינים את האגן הצפוני של אקוויפר ההר

חגי הוברמן , כ"א בחשון תשמ"ח

* התוצאה הצפויה: גירעון של למעלה ממאה מיליון קוב מים בשנה, ייבוש המעיינות למרגלות הגלבוע, והפיכת עמק יזרעאל ובקעת בית שאן למדבר * עוד תוצאה מסוכנת של תוכנית החורבן, שאריאל שרון שכח לספר לנו עליה

בעוד כשנה, בסוף שנת 2005, עתידה להסתיים בחוף אשקלון השלמתו של מתקן התפלת המים הראשון בתולדות מדינת ישראל. בנייתו של המתקן החדיש החלה לפני שנתיים, בעלות של מיליארד ש"ח. המתקן עתיד להנפיק מאה מיליון קוב מי שתייה בשנה.

מאה מיליון קוב בעלות של כחצי דולר (55 סנט) למטר קוב. יקר, אבל יחסית למים מותפלים במדינות אחרות, המחיר זול. שלושה יזמים שותפים להקמת המתקן המהפכני: חברת 'ויולה' – חברה בינלאומית להתפלת מים, חברת הנדסת התפלה של 'כימיקלים לישראל' וחברת 'אלרן', בבעלות דנקנר.

מדינת ישראל התחייבה לרכוש את כל כמות המים המותפלים. כבר באמצע שנת 2005 יתחיל המתקן לספק את כמויות המים הראשונות, אבל למלוא תפוקתו יגיע, כאמור, בדצמבר 2005. אין ספק שמדובר בצעד ראשון בדרך לפתרון משבר המים המתמשך של מדינת ישראל.
או שלא. כי בעוד כשנה, בסוף שנת 2005, בערך במקביל להפעלת מתקן ההתפלה החיוני הזה, ישראל אמורה, על פי תוכניתו של שרון, להשלים את נסיגתה המלאה מחבל עזה. וכאן טמונה אחת הסכנות הגדולות: מזה מספר שנים מנסה הרשות הפלשתינית להניח צינור ביוב, שינקז את כל הביוב של עזה לים התיכון בצפון הרצועה, באזור בית-להייה. מדינת ישראל, בזכות נוכחותה בצפון הרצועה, מנעה את המעשה.

משק המים הישראלי בסכנה
(באש ובמים)

בנוהג שבעולם, מי ביוב עוברים סינון במתקן טיהור לפני שהם מוזרמים לים. הפלשתינים קיבלו מספיק שטרות יורו מהמדינות התורמות כדי להקים מתקני טיהור כאלה. הכסף, זהו ניחוש הגיוני, שימש מן הסתם למימון אי אלו קסאמים וררנ"טים, שהיו שימושיים ביותר בארבע השנים האחרונות. כיום זורם ביוב עזה לאגם שנוצר בשנים האחרונות ליד בית-חנון. זה יוצר מפגע אקולוגי קשה גם ליישובי צפון הנגב, כמו הקיבוצים מפלסים, סעד וכפר-עזה.

למה מדינת ישראל לא מאפשרת הזרמת הביוב לים? כי מלבד עצם זיהום מי הים, הביוב העזתי יישפך סמוך מאוד למערכת היניקה של מתקן ההתפלה החדיש. במקרה כזה, לא רק שמערכת היניקה עלולה להיפגע, אלא גם המים המותפלים לא יהיו ממש מותפלים. המתקן בנוי לטהר את המים ממלחים, לא מכל מיני אורגניזמים (חומרים אורגניים) כמו אצות וחיידקים. יניקת מי ביוב תסתום את כל המסננים ואת שאר מערכות מתקן ההתפלה החדש.

עד כה הצליחה ישראל למנוע את הנחת צינור הביוב של עזה בצפון הרצועה. אבל בעוד שנה, כזכור, שרון מתעתד בנחישות לסלק כל נוכחות יהודית מחבל עזה. לפלשתינים תהיה חגיגה נוספת: הם יניחו סוף-סוף את צינור הביוב המיוחל. השלמת הפעלת מתקן ההתפלה באשקלון תהיה גם סופו.

פרשת המתקן מופיעה בדו"ח מיוחד שהכין לפני כשלושה חודשים ד"ר יוסף דרייזין, מנהל האגף לתכנון בנציבות המים. המסמך, שהוגש לנציב המים שמעון טל, נדון בנציבות המים. הוא הונח גם על שולחנותיהם של ראש הממשלה שרון ושל ראש המכללה לביטחון לאומי, אלוף גיורא איילנד, הממונה על ביצוע תוכנית ההתנתקות. אלה לא ערכו דיון מקיף כלשהו למציאת פתרונות לבעיות שהמסמך מצביע עליהן.

הנושא נדון דווקא במשרד לאיכות הסביבה, בידי השרה הפורשת יהודית נאות, במסגרת אחריות המשרד לאיכות המים לציבור. גם עמיתה לשעבר לממשלה ולמפלגה שר התשתיות יוסף פריצקי, הממונה על נציבות המים, קיים מספר דיונים בנושא, ללא תכלית.

הבעיות שתוכנית הנסיגה תגרום למשק המים בישראל, מסתבר, אינן פחותות מהסכנות הביטחוניות של התוכנית. הדו"ח של דרייזין מזהיר מפני השלכות דרמטיות של התוכנית על משק המים בישראל ועל המשק בכלל. יישום ההתנתקות, קובע הדו"ח, יחייב הקצאת מיליארדי ש"ח להשקעות חדשות בפיתוח מקורות מים חלופיים והקמת מתקני התפלה נוספים. דבר זה לא נלקח בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות לביצוע ההתנתקות.

המדבר החדש: עמק יזרעאל
(באו מים עד נפש)

הסכנה קיימת בשני אזורי הנסיגה, הן ברצועה והן בצפון השומרון. אולם בכל אחד מהאזורים מדובר על אופי אחר של סכנה. ברצועה, כפי שצוין, הבעיה היא הביוב המזהם את מי התהום. בעיית המים היא של הפלשתינים, לא שלנו. ברצועת עזה קיימת בעשור האחרון, מאז נסיגת צה"ל במסגרת הסכמי אוסלו, מצוקת מים קשה. זו נובעת מהחפירות הפראיות של הפלשתינים, שנעשו ללא כל בקרה וגרמו לפגיעה קשה באיכות מי השתייה ברצועה.

שאיבת יתר ברצועת עזה גורמת למפלס הנמוך של מי התהום, הרובד המלוח, לעלות למעלה ולהגדיל בצורה ניכרת את מליחות המים, עד שהם כמעט הופכים למי ים. מליחות הבארות באזור רפיח הגיעה לאחרונה למאה אחוזים. אולם כיוון שלמזלה של מדינת ישראל המים זורמים מלמעלה למטה, הרי ברצועה הפגיעה היא רק בפלשתינים.

פגיעה במקורות המים ביהודה ושומרון, לעומת זאת, תשפיע על כל משק המים הישראלי. היישובים היהודיים מקבלים מים מצינור של 'מקורות' מצפון הנגב. למזלם של הפלשתינים, חברת 'מקורות' מעבירה עד היום לא מעט מים מתוך הקו הירוק לערביי הרצועה, שלושה מיליון קוב לשנה במחיר של 2.2 ש"ח לקוב. בכך היא מצילה אותם מצמא ודאי. הרשות הפלשתינית, אגב, לא משלמת עבור המים. חברת 'מקורות' גובה את התשלום באמצעות קיזוז כספי המע"מ שישראל אמורה לגבות עבור הפלשתינים ולהעביר להם.

המצב בצפון השומרון שונה לחלוטין. כאן עלולה להיות פגיעה אנושה במשק המים באחד מהאזורים הפוריים של המדינה – עמק יזרעאל, עמק חרוד ועמק בית-שאן. הדו"ח מדבר בעד עצמו: "בעמקים הצפוניים בלבד, הפחתת פוטנציאל המים ועליית המליחות 'תמדבר' את האזור כולו, תפגע באיכות חיי התושבים, תחסל את החקלאות ואת התיירות ותפרק את המסגרות ההתיישבותיות שמייחדות אזורים אלה". "תמדבר" במשמעות מדבר. הנסיגה מצפון השומרון תיצור לנו מדבר חדש במדינה – מדבר יזרעאל.

נסביר: המאגר הגדול והחשוב של מי תהום בישראל הוא אקוויפר ההר, שמימיו מגיעים מיהודה ומהשומרון. מים אלה, מהאיכות הטובה ביותר, מספקים את הצריכה הביתית בירושלים, תל-אביב, באר-שבע ומרבית הערים במרכז הארץ. הם גם משמשים להשקיית שטחי חקלאות נרחבים במישור החוף, בשפלה, בבקעת באר-שבע, בעמק יזרעאל ובבקעת הירדן.

אקוויפר ההר נחלק לשלושה אזורי משנה. האגן המערבי, הנקרא ירקון-תנינים, האגן הצפוני הנקרא אקוויפר שכם-גלבוע, והאגן המזרחי. לעניינינו, האגן הצפוני הוא החשוב. אגן זה מספק היום בממוצע כ-140 מליון מ"ק (מטר קוב) בשנה, בעיקר עבור השקיה חקלאית בקיבוצים ובמושבים בעמקים הצפוניים. ישראל שואבת מכמות זו בין תשעים למאה מיליון מ"ק, לעומת 115 מלמ"ק לפני כעשור. הסיבה: צריכת המים של הפלשתינים עלתה, על חשבון ההקצבה לישראל.

"פגיעה אנושה בישראל"
(מים גנובים ימתקו)

בהסכם אוסלו הוקמה JWC (Joint Water Committee), ועדת מים משותפת לישראל ולרשות הפלשתינית, בראשות נציב המים הישראלי (כיום שמעון טל) ונציב המים הפלשתיני נביל שריף. הוועדה הזו היא הוועדה היחידה שממשיכה בפעולותיה גם בארבע השנים האחרונות.

ישראל הקציבה לפלשתינים כמות מים מסוימת, הדרושה להם לצריכה ביתית. כמו בכל ההסכמים עם הפלשתינים, ישראל עמדה בהתחייבויותיה, ואף מעבר לכך: כמות המים שישראל מעבירה לפלשתינים גבוהה מהתחייבותה. הפלשתינים, מצדם, הפרו את כל ההבנות. לא רק שלא הקימו מתקני טיהור כפי שהתחייבו, בפועל ישנם כיום באזור ג'נין וצפון השומרון כמאתיים קידוחים פירטיים.

לגבי מידת סכנתם יש מחלוקת בין ההידרולוגים. בנציבות המים אומרים שהנזק מכך אינו גדול, שכן עומק כל קידוח אינו עולה על שלושים מטרים, ולכן השאיבה מתבצעת בשכבה הרדודה של המים. אך מומחי מים אחרים טוענים שההבדל הוא בין סרטן להתקף לב. בסרטן הגסיסה איטית, בהתקף לב המוות מהיר. הפלשתינים, אומר אחד מבכירי ההידרולוגים בישראל, פועלים כמו מחלת הסרטן. הם שואבים הרבה מים, אבל לאט-לאט. הגסיסה איטית.

בדבר אחד אין ויכוח: ברגע שצה"ל ייעלם מהשטח, ואיתו כל נוכחות ישראלית אחרת, הפלשתינים יוכלו לשאוב ללא הפרעה לעומקים של מאתיים ואף 300 מטרים. הדבר יפגע במי התהום הזורמים צפונה, לכיוון עמק יזרעאל.

הדו"ח שהכין ד"ר דרייזין מזהיר, כי על-פי המידע המצוי בנציבות המים, ובהתחשב בעובדה שמדובר בהתנתקות חד-צדדית, ברור שהפלשתינים ינצלו עד תום את מקורות המים שיועברו אליהם, וכמויות אלה ייגרעו ממקורות המים של ישראל.

"תוכניות המים הפלשתיניות מרחיקות לכת בכל מה שקשור לניצול המים הטבעיים, בעיקר מי אגן ההר", נאמר בדו"ח. "הם רואים מקור מים זה – בנוסף לחלקם במקורות הירדן – כפוטנציאל ניצול עד כדי 700 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה, כזכות המוקנית להם עם השליטה הנדרשת בשטח. כלומר, תוכניות ההפקה מאקוויפר ההר, מבחינת הפלשתינים, נותנות מענה לרוב צרכי המים בטווח שני העשורים הבאים".

עוד קובע הדו"ח, "ניצול מקורות המים, כפי שמתכננים הפלשתינים, יפגע אנושות במשק המים הישראלי בתחומי הגלבוע, חרוד ובית-שאן. הפגיעה תתבטא ישירות במחסור חמישים מלמ"ש (מיליון מטר קוב לשנה), לצד עליית מליחות משמעותית בחלק ניכר של הקידוחים והמעיינות בעמקים. אנו מעריכים שתידרש השקעה בסך 1.25 מיליארד ש"ח בפיתוח מים אלטרנטיביים והולכתם לאזור". ד"ר דרייזין גם מזהיר, כי אי העמדת פתרונות חלופיים למשקי המים באזור זה, יגרום להתמוטטות המערך והמרקם ההתיישבותי, חקלאי, תיירותי וכלכלי שמייחד אותו.

המשמעויות למשק המים גדולות אף יותר. בדו"ח מצוינים שלושה תחומים:
"1. המשמעות הישירה של ייצור מים חלופיים, בעיקר התפלת מי ים, והתאמת מערכות המים לקליטתם. ההערכות יכולות לנוע בין 300 ל-500 מיליוני מטרים מעוקבים בשנה, עלות השקעות בסך 3.3 מיליארד עד חמישה מיליארד ש"ח ועלות שנתית 700 עד אלף מיליוני ש"ח;
"2. המשמעות למערכת המים הארצית שתאבד רכיב מרכזי, כמותי ואיכותי. אנו מעריכים שאיבוד אקוויפר ההר יכול להתקזז, מעבר לכמות הישירה החסרה, בעוד 150 עד 300 מלמ"ש מיוצרים בהתפלת מי ים, עם השקעות בסך שניים עד ארבעה מיליארד ש"ח, ועלות שנתית נוספת של 500 עד אלף מיליוני ש"ח (מתקני התפלה לכיסוי שנים שחונות ו/או חודשי צריכת שיא, מחוסר איגום רב-שנתי ועונתי בהיקף מספיק).
"3. הישענות כה מסיבית של משק המים הישראלי על מקורות מלאכותיים מהווה סיכון אסטרטגי משמעותי ביותר, כשמדובר במים. אנו מעריכים שבתנאים הקיימים יידרש פיתוח של עד 500 מלמ"ש מי ים מותפלים למילוי צרכי ישראל עד לשנת 2020. הרחבת ההיקף לכדי הכפלתו, כשהמקורות הטבעיים מכסים פחות מחצי כמות המים השפיעים הזמינה, תחייב תלות ביבוא אנרגיה לצד סיכונים נוספים שכלל לא ברור אם נשקלו בנסיבות הקיימות".

בחוות דעתו מזהיר דרייזין, כי הדבר מצריך דיון בהשלכות המהלך כולו.
בכיר בנציבות המים, המכיר היטב את הדו"ח של ד"ר דרייזין מתוקף תפקידו, מחזק את אזהרות הדו"ח ואומר כי הפגיעה במשק המים תורגש היטב במעיינות המיוחדים של עמק יזרעאל. "הסחנה, עין-יזרעאל, מעיין חרוד, מעיין הקיבוצים, כל שכיות הטבע למרגלות הגלבוע וגם בריכות הדגים – כל אלו ייפגעו מהיעדר מים. כל המעיינות של עמק יזרעאל ועמק בית-שאן ניזונים מהמים המגיעים מצפון השומרון. כל האזור, הן החלק המשקי והן החלק התיירותי, נשען על המים הללו. לא קשה לנחש מה יקרה כשיגיעו מטיילים ויראו שהסחנה או מעיין חרוד התייבשו...". את מדבר יזרעאל כבר הזכרנו?
אפשר לפתור את הבעיה, לפחות את בעיית הכמות, אבל כפי שאומר הבכיר בנציבות המים: אולי נפתור את בעיית הכמות "אבל את האופי המיוחד של המים – חמים ומלוחים – לא נוכל לפתור. להחזיר את הטבע, את זה לא נוכל".@

טוחנים מים
כבר בעבר הזהירו בממשלות השמאל מפני סכנת מסירת המים לערבים. ולשמעון פרס היה פתרון יצירתי: במקום לריב, נמסור להם את המים שלנו

החשש מפני שליטה ערבית על מקורות המים ביו"ש אינו חדש. הוא צץ מאז החלו המחשבות על הסדר מדיני שיהיה כרוך בנסיגה משטחים אלו.

 כבר בט"ז באב תשל"ד (4.8.74), חודשיים אחרי הקמת ממשלת רבין הראשונה ששר החוץ שלה היה שמעון פרס, הגיש נציב המים דאז, מנחם קנטור, תזכיר מפורט לשר-החקלאות אהרון אוזן. הנושא שלו היה 'פתרון אפשרי ביהודה ושומרון, והשפעתו על משק המים'. מדיניותה הרשמית של ממשלת רבין, להזכיר, היתה אז 'תוכנית אלון', שדיברה על מסירת חלקים בלבד מיו"ש ושליטה ישראלית על החלקים האחרים.

התזכיר ארוך ולא נביא כאן את כולו (הוא מופיע ברובו בספרו של יחיאל אדמוני 'עשור של שיקול דעת', הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', עמ' 132). אביא כאן מספר סעיפים, שאינם בבחינת הוצאת דבר מהקשרו.
"חובה לבדוק פתרונות מדיניים ביו"ש גם מנקודת ראות נושא המים", קובע בעל התזכיר, נציב המים, "כדי למנוע סכנה לשיבוש המערך המשקי של המדינה". והוא מפרט את הבעיות העלולות להתעורר במצב של מסירת יהודה ושומרון:

"1. שליטה על מקורות המים ביו"ש. לשולט על מקורות המים ביו"ש יכולת גישה וניצול מקורות מי-התהום החשובים ביותר של המדינה. למרגלות ההרים, מבאר-שבע עד הרי השומרון, מצויים האקוויפרים המכילים שליש ממקורות המים של ישראל. יש צורך בפיקוח ישראלי למניעת התדלדלותם של מקורות אלה, עקב ניצול יתר.

"2. פיתוח השימוש והצריכה של מים ביו"ש. פיתוח מואץ ביו"ש עלול להביא לצריכה של כ-500 מיליון מ"ק בשנה בתוך דור אחד. מיקומן הגיאוגרפי של יהודה ושומרון מאפשר השתתת הפיתוח על המקורות המשותפים של ישראל.

"3. זיהום מקורות המים בגלל טיפול גרוע בביוב הביתי והתעשייתי. המבנה הגיאולוגי של הרי יו"ש מאפשר חדירת מי ביוב למקורות המים (ועל כן זיהום מקורות מי שתייה עיקריים של ישראל)".
קנטור, שמתזכירו ניכר שלא שלל אפשרות של הסדר טריטוריאלי ביהודה ושומרון, ליווה את תזכירו בהצעות ובמסקנות שלא כאן המקום לפרטן, זולת אחת: זו הדורשת "הבטחת בקרה ישראלית על פיתוח מקורות המים ביו"ש ודרכי השימוש בהם, בגלל הסיכון החד-צדדי". מסקנה נוספת שלו היתה: "בכל הסדר מדיני יש להבטיח האינטרסים הישראליים לגבי מערכת המים לבקעה וליו"ש".

 הסכנה שבשליטה ערבית על מי השומרון המשיכה ללוות את ממשלות ישראל הבאות. בט' באייר תשמ"ט (14.5.89), בימי ממשלת האחדות השנייה, שעה שהחלה להתגלגל יוזמת השלום של רבין-שמיר-ארנס, שלח שר-החקלאות דאז אברהם כץ-עוז תזכיר לראש-הממשלה יצחק שמיר. כותרתו היתה 'ביטחון המים למדינת ישראל כיום ובעתיד'.

בתזכיר הציע כץ-עוז "למנוע הגברת השאיבה מהמקורות הנוכחיים או ממקורות חדשים באזור יו"ש ועזה, ולהכין בסיס משפטי ומדיני שיבטיח שליטה וניהול ישראליים של מקורות המים ביו"ש, בכל מצב מדיני ופוליטי בעתיד". הציטוט הזה לקוח ממסמך שהוכן במשרד החקלאות בתקופת כהונתו של רפול, ובו מצוטט, כתנא-דמסייע, התזכיר של כץ-עוז.

גם נציב המים בימיו של כץ-עוז, צמח ישי, הכין בחודש מאי 1989 דו"ח תחת הכותרת 'הסדרים מדיניים ביו"ש ובחבל עזה, והשפעתם על ביטחון המים של מדינת ישראל'. ישי כותב: "מקורות המים של יו"ש משולבים במקורות המים העיקריים של ישראל... הכמות המגיעה לתחומי מדינת ישראל מנוצלת במלואה כמי תהום באיכות גבוהה, ומהווה כמחצית מכמות המים המופקת כיום בישראל באיכות מי שתייה... קיימות אפשרויות פיזיות להגברת הפקה ביו"ש, באגנים המערביים והצפוניים, בהיקף שיביא להפסקת ההפקה בישראל מאותם אגנים.

"סיכון נוסף למי התהום הנקווים בתחומי יו"ש נובע ממי ביוב וממקורות זיהום אחרים שיגרמו לזיהום מקורות המים באגנים המערביים. סכנה זו אפשר יהיה למנוע רק אם יוסדר סילוק הביוב והפסולת לסוגיה באמצעות טכנולוגיות חדישות".

 בתקופת ממשלת רבין ז"ל, בשנות אוסלו העליזות, גרס שר-החוץ שמעון פרס שכיוון שממילא כמות המים לא תספיק בתוך כמה שנים גם לישראל וגם למדינה הפלשתינית העתידית, אין טעם במריבות ואפשר לוותר לאש"ף לחלוטין על המים.

במקום מים, אנחנו צריכים כסף. חצי מיליארד קוב מים מכילים מאגרי ההר. כדי להתפיל כמות כזו של מים מהים התיכון, אנו צריכים חצי מיליארד דולר, על יסוד החשבון של דולר עלות להתפלת כל קוב מים. הבו לנו חצי מיליארד דולר שיגויסו מהון בינלאומי, גרס פרס, ונמסור לאש"ף את כל המים בחדווה.@