בשבע 114: תרצה לדבר על זה, אריק?

גם מותה של לילי השפיע על שרון, אבל המניע העיקרי לשינויים אצלו היה ונשאר הרצון לאחוז בשלטון ולצבור כוח, אומר ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני מקרני שומרון המתמחה במצבי חירום.

עדי גרסיאל , כ"א בחשון תשמ"ח

מוזס מזהיר על סמך תקדים ימית כי עקירת היישובים תהיה טראומתית ביותר, לא רק לתושבים אלא גם למפנים. הפלשתינים יהפכו נחושים הרבה יותר, ולא יעצרו גם בקו הירוק. ועל מנהלת ההתנתקות הוא אומר: אסור להם לקחת חלק במלחמה הפסיכולוגית של שרון

צבי מוזס מדבר בעדינות, כיאה לפסיכולוג. לפעמים הוא דבריו נאמרים בחרישיות כזו שמאלצת את המאזין להטות אוזנו כדי לשמוע. אך מי שמצפה לאמירות רכות או קלות לעיכול, יתאכזב. וכשאריק שרון שוכב על ספת הפסיכולוג הווירטואלית של מוזס – על הממשית עדיין מבצעים בדיקות עומס – התוצאה לא מרנינה.

בשבועת האחרונים סייר ד"ר צבי מוזס בניסנית, נוה דקלים ושדרות כדי לעמוד על הלכי הרוח של התושבים בעקבות הפיגועים הקטלניים שאירעו באזור, כשברקע מרחף צילה המאיים של תכנית ההתנתקות.

המצב הנוכחי, אומר מוזס, דומה למה שקרה בימית, אם כי לא זהה לחלוטין. "בימית כמעט לא היתה היערכות פסיכולוגית לטיפול בטראומה. היתה שם בערך פסיכולוגית אחת שטיפלה למעשה בהכל, וקיבלה קצת ייעוץ מקצועי חיצוני, זה הכל.

"צריך גם לזכור שפינוי ימית היה במסגרת הסכם שלום שקיבל תמיכה גורפת בכנסת ובעם. גם לאנשים שהתנגדו לנסיגה היה ברור שנקבל משהו בתמורה – הסכם שלום עם המדינה הערבית הכי גדולה.

"בנוסף, מספר התושבים היה יותר קטן וההתיישבות בסיני היתה צעירה יחסית. בגוש קטיף, לעומת את, יש משפחות שהן כבר דור שני ושלישי במקום".
אבל את הבעיה העיקרית הוא מאבחן כתחושת חוסר המשמעות של הפינוי: התושבים מרגישים שנטשו אותם סתם, בלי שום סיבה או תועלת, ושהפינוי רק יוביל לאסונות נוספים.

עדיף ראש גלוי ראש

מוזס היה מעורב בוועדה של המועצה לביטחון לאומי שקיימה דיונים בנושא ההתנתקות. מלכתחילה, הוא מספר, חשבו למנות למינהלת אדם דתי. המועמד הראשון לתפקיד היה עתניאל שנלר, שדחה את ההצעה. מוזס התנגד לרעיון. "הזהרתי אותם שזה קו מסוכן. גם רבין ז"ל אימץ לחיקו את הרב עמיטל ואת יואל בן נון. חיבוק הדב הממסדי הזה לא הועיל לאף אחד. אתה רוצה להקים מינהלת? תיקח מישהו נייטרלי, הגון, לא איש ימין ולא איש שמאל, פשוט אחד שיודע לעשות את העבודה".
החשיבה היתה שצריך מישהו שמכיר את הציבור הדתי ויודע לדבר בשפתו.

"מנהל המינהל יכול להיוועץ באנשי מקצוע שמכירים את המגזר, אבל העובדה שהוא עצמו חובש כיפה מהווה בעצם התגרות. המסר הוא: הנה, יש דתיים שחושבים אחרת. יש כאן תרגיל של הפרד ומשול שבאמת הצליח, בשיא ספג התקפות חריפות והיו גם מי שיצאו להגנתו. מבחינתו של שרון המינוי יצר בלבול ומחלוקת בתוך הציבור הדתי.

"המינהלת היא חשובה, אך עליה לשמור על פרופיל נמוך. היא צריכה למצב את עצמה כגוף נייטרלי שתפקידו לסייע לתושבים, אם וכאשר יתרחש פינוי. אלא שללשכת ראש הממשלה היה דחוף להשתמש בה ככלי בלוחמה הפסיכולוגית נגד המתיישבים. לכאורה, אם הקימו גוף ממלכתי לטיפול במפונים, אז המהלך הוא כבר עובדה קיימת. לא המינהלת היא זו שצריכה לעשות את מלאכת השכנוע של שרון".

כאן אנחנו מגיעים למה שאני מכנה 'שאלת ראש הממשלה', מה גרם ליקיר ההתיישבות להפוך את עורו?
"אני מעריך שמרכז האישיות של שרון לא השתנה. האג'נדה האישית שלו היא צבירת כוח ושלטון. האידיאולוגיה תמיד היתה משנית. היות שהוא מעריך כרגע שפינוי יעזור לו לשרוד, הוא מנסה לקדם את המהלך.

"אני מאמין שגם מותה של לילי השפיע עליו. לא פעם הפסיכולוגים נתקלים בתופעה שדווקא לאנשים חזקים יש נקודות חולשה מפתיעות, וכנראה שאריק התרגל להישען עליה. אחרי מותה הוא מסתמך על הבנים, בעיקר על עמרי, שהנטיות השמאלניות שלו ידועות. אבל לא הייתי מייחס לכך חשיבות קרדינלית. עיקר העניין מבחינתו של שרון הוא השלטון, והוא יעשה מה שהוא יכול כדי להיאחז בו, כולל שינוי מדיניות ב-180 מעלות. גם ההתנהלות שלו בפגישה בתחילת השבוע מוכיחה זאת. אין לו יכולת לנמק את התכנית שלו בצורה רציונלית. כל מה שהוא מסוגל לומר הוא 'החלטתי וזהו'".

אבל מוזס לא מתרשם מהבולדוזריות של שרון, "כשהוא דפק על השולחן ואמר, 'תהיה התנתקות, נקודה', שפת הגוף שלו לא שידרה נחישות, אלא חולשה".

מכאן גוזר מוזס עוד חזית במאבק: צריך להבהיר לראש הממשלה שתכניתו מנתקת אותו מהכיסא ושאם יחזור בו, יקבל תמיכה מהימין.

כולה מעבר דירה

א"ב יהושע טוען, שאין בעצם הבדל – אדם עבור מחדרה לתל אביב, אז אנשי גוש קטיף יעברו לפתח תקוה או ליישובי השומרון. למה לעשות מזה עניין כל כך גדול?

"נכון שמעבר דירה הוא מהלך שגרתי יחסית. אבל זה כשמדובר על מעבר מתוך בחירה. במקרה של גוש קטיף וצפון השומרון הרי לא מדובר על אנשים שמוכרים את דירתם לאזרחים אחרים. השטחים הללו אמורים לעבור לידי אויבינו. כל המוטיבציה של המתיישבים היתה שהם שומרים על אדמות ארץ ישראל, בעידוד הממשלה, ועכשיו רוצים לפנות אותם ולמסור את אותן אדמות לאויב. אי אפשר להתעלם מהמשמעות הזו של הפינוי על המתיישבים.

"גם תושבי ניסנית, שרובם לא דתיים, ולא כולם הגיעו למקום מתוך אידיאולוגיה, מתוסכלים. העובדה שמישהו מקבל את ההחלטות על גורלם בשבילם בלי שתהיה להם יכולת להשפיע יוצרת אצלם תחושה פסיכולוגית קשה מאוד. זה מוביל לתחושת חוסר אונים ונטישה. כאילו שהמדינה מתעלמת מהם. כשנופל טיל בשדרות כל המדינה מזדהה ומגיעים פוליטיקאים ומפורסמים מכל הארץ כדי לחזק את ידם. אבל אף אחד מהם לא טורח לקפוץ גם לגוש קטיף, שסופר יותר מ-4,000 פצמ"רים".
בביקורו בשדרות שמע מוזס תושבים ששאלו את עצמם למה היו צריכים לחכות עד עכשיו כדי לצאת במבצע כמו 'ימי תשובה', הרי אפשר היה לעשות זאת לפני שנתיים. אנשי העיר מרגישים שהם פיונים במשחק שמתנהל מעל ראשם.

גם סכומי הפיצויים שהודלפו לתקשורת, אומר מוזס, מוסיפים לתחושת ההשפלה. מעבר לרצון להראות כאליו הכל כבר גמור, הסכומים הנמוכים, בסביבות 150אלף דולר, לא יאפשרו לתושבים לשקם את עצמם, אם וכאשר. בעצם משדרים לאנשי הגוש שמפעל חייהם לא שווה הרבה אפילו במונחים כספיים.

טראומות מאוחרות

איך מתמודדים עם יישוב שנפגע מחדירת מחבלים או מפצמ"ר?
"אנחנו מגיעים למקום ומבצעים פעולת דיבוב – מאפשרים להם לדבר על מה קרה. משתדלים לעשות זאת סמוך לאירוע על מנת שהתושבים לא יצברו חרדות, אלא יוכלו לשחרר אותן בצורה מבוקרת יחד עם אנשי המקצוע.

"יש הבדל בין חדירה ליישוב לבין נחיתת פצמ"ר. כשנכנסים מחבלים ליישוב נוצרת תחושה של פגיעות רבה יותר, כאילו מישהו דקר אותם בבטן. אנשים מפתחים חרדות, תגובות שנקראות בלשון המקצועית פוסט-טראומטיות: סגירת דלתות, פחד לצאת מהיישוב וכדומה".

מוזס מותח ביקורת על המדינה שלא מתגברת את שירותי הרווחה באזור על מנת שיוכלו להתמודד עם עומס הפניות. "אנשים אינם נוטים לגשת לייעוץ, הם מסתגרים בתוך עצמם. צריך להגיע אליהם ולעזור. לשם כך נחוצה עזרה למערכת הקיימת".

גם בשדרות מאפיין מוזס סימפטומים פוסט-טראומטיים: התושבים נבהלים מכל רעש, הולכים בצורה לא חופשית – כאילו הם ב'היכון' כל הזמן. מורות התגוררות בעיר מדווחות שהן לא יודעות למי לדאוג קודם, לילדים שלהן או לתלמידים. "זה מצב לחץ מתמשך ששורר 24 שעות ביממה. כשישבנו שם בהשתלמות ההרצאה התחילה בשאלה האם האולם ממוגן או לא?

"בנוסף, לא ברור בדיוק מה צריך לעשות בעת התרעה על קסאמים: האם לרוץ למקלט, או להיצמד לקיר או להתחבא מתחת לשולחן. זה קצת מזכיר את ימי מלחמת המפרץ הראשונה שגם אז, חוץ מההוראה האלמותית לשתות מים, שאר ההנחיות היו מעורפלות.
גם הפינוי מוליך לחרדות דומות. מה אמורים המתיישבים לעשות: לחפש מקום אחר, להתחיל לשלוח קורות חיים? זה מצב של חוסר שליטה".

בשדרות מוצבת מערכת שנותנת התרעה של 20 שניות. האם זה משפר את תחושות התושבים?
"יש כאן שני צדדים. מצד אחד האזעקה פועלת ברחבי העיר ומכניסה את כולם ללחץ, כמו ה'נחש צפע' במלחמת המפרץ. מצד שני, בכל זאת נוצרת תחושה מסוימת של שליטה במצב. בנוסף, עצם הצבת המערכת משדרת לתושבים שיש מי שחושב עליהם ושאכפת לו מהם והוא עושה משהו למענם. לכן, בסופו של דבר התועלת יותר גדולה מהנזק".

צריבה תודעתית

הקסאם באמת הפך לנשק אסטרטגי, הרי יעילותו הצבאית נמוכה, כמעט אפסית?
"האפקט הפסיכולוגי של הקסאם הופך אותו בהחלט לאיום אסטרטגי. אלמלא זה היה עצוב כל כך הייתי אומר שזה מצחיק שנשק כל כך פרימיטיבי, כמו הטילים של סאדם בזמנו, יוצר אפקט כל כך דרמטי.
"בכלל, למלחמה שאנחנו נתונים בה כבר ארבע שנים יש היבטים פסיכולוגיים שיש להם השלכות אסטרטגיות. אם למשל, שדרן הטלוויזיה אומר, 'צה"ל פעול בצפון הרצועה, אבל לכולם ברור שירי הקסאמים לא ייפסק', הוא בעצם משדר תבוסתנות שמזמינה את הקסאם הבא. הצד השני יפסיק את הירי כאשר הוא ישתכנע שזה כבר לא משתלם לו, לאו דווקא בגלל שאין לו יכולת שיגור".

ומתי זה יקרה?
"אנחנו צריכים לנתח את החשיבה של הצד השני, שהיא שונה משלנו ולהבין מה נחשב אצלם לתבוסה, כדי שנוכל לצרוב אותה בתודעה שלהם. למשל, התפישה כאילו אצל הערבים אין ערך לחיי אדם אינה נכונה. ההגדרות שלהם שונות: מבחינתם אם יחס ההרוגים הוא אחד לשלושה, זו הצלחה. אבל מאסה מסוימת של הרוגים פלשתינים, במיוחד אם זה נעשה תוך זמן קצר, יוצרת אצלם הלם פסיכולוגי שיכול להחזיק זמן רב. 'ימי תשובה' אולי מלמד שהפנמנו את התובנה הזו – לא עוד מלחמת התשה אלא מכות כואבות".

גם השמאל צריך להתנגד

מה עלולה להיות השפעת הפינוי?
"לא צריך להיות איש ארץ ישראל השלמה כדי להבין את האפקט הפסיכולוגי הנורא של הפינוי. גם אנשי שמאל, שמאמינים בחזרה לקו הירוק צריכים להבין שההתנתקות תמנע הסכם מהסוג שהם חולמים עליו. כי מבחינת הפלשתינים גם חזרה לקו הירוק היא עוד שלב בהתקפלות. כמה פצמ"רים על תל אביב ונתב"ג והיאהוד יברחו לים, זה רק עניין של זמן ונחישות. אני חושב שהטיעון הזה הוא כלי הסברתי חשוב לציבור שלנו במאבק על דעת הקהל.

"המחשבה של שרון כאילו הפעלת הכוח של 'ימי תשובה' מקהה את הניצחון הפלשתיני, לא עובדת. הוא כבר בעניין הזה הפסיד מרגע שהצהיר על כוונה לפנות את היישובים תחת אש".

איך אפשר לצמצם את הנזק למפונים?
"הליכה למשאל עם או בחירות יכולות להקטין את התחושות הקשות של המפונים. אם אכן יהיה רוב ברור למהלך, התושבים יוכלו לומר לעצמם שאמנם היישובים נמסרו, אבל לפחות שלמות העם נשמרה. כלומר, גורשנו בשביל שרוב העם יהיה מרוצה ולא בשביל גחמה של ראש הממשלה, או כמה שמאלנים שמחככים ידיים בהנאה. זה יהיה אקמול פלוס - לא הרבה, אבל בכל זאת משהו.

"למשאל עם יש כוח – אדם משקיע מחשבה בהחלטה, יוצא מהבית, הולך לקלפי ומטיל פתק. זה לא סתם סקר טלפוני של 'מדגם מייצג' בן 500 איש. הציבור שלנו צריך ללכת על הדרישה הזו לא רק כטקטיקה שתדחוק את הקץ, אלא כאסטרטגיה".

ואם נפסיד?
"נעשה זאת בכבוד. במקרה כזה הציבור שלנו צריך להתארגן כדי לבנות מנגנוני תמיכה בכל הרמות למתיישבים שיפונו. לא כדאי שנסמוך יותר מדי על המנגנון של בשיא.
אם חלילה נפסיד הייתי מציע להתפנות בראש אמוני מורם. לא יהיה טעם להיאבק במפנים. משאל עם נותן אפשרות להעביר את המאבק למגרש הפוליטי. אם נפסיד, עלינו לעשות זאת בכבוד, כולל טקסי פינוי שמועצת יש"ע תארגן. זה רק יוסיף כבוד להתיישבות".

לשמור על כללי המשחק

ואם שרון לא יסכים ללכת למשאל, איך צריך לנהל את המאבק: האם להצהיר על סרבנות פינוי, למשל?
"אני נגד סרבנות. עדיף לפעול בתוך המערכת. אפשר, לדוגמה, להגיש טופס 55 (בקשה להעברת יחידה). בצורה כזו אנחנו לא שוברים את הכלים, כמו הצד השני שבעצם הובס בכל התמודדות דמוקרטית".

אולי דווקא הצהרה מראש שחיילים רבים יסרבו תרתיע את המערכת מביצוע הפינוי?
"ברמה הפסיכולוגית צריך לזכור שגם בניהול מאבק קשה צריכה להיות הדרגתיות. עם כל הסכנה הנוראה הנשקפת מהפינוי, עדיין לא מדובר על חורבן בית שלישי או על קץ ההתיישבות ביש"ע. לכן אסור לנו להשתמש בסרבנות, שהיא נשק יום הדין. גוש קטיף הוא המעוז הקדמי של ההתיישבות, וכשמתקיפים את המעוז הקדמי שלך אתה מגיב בכוח, אבל לא זורק מיד פצצת אטום על עיר הבירה של האויב".

מוזס סבור שרמת האיומים שהמתיישבים משמיעים היא סבירה והיא חלק מהלוחמה הפסיכולוגית הנגדית. אך הוא מזהיר לא לקרוע את החבל תוך כדי מתיחתו.
האם יכולה להיות השפעה טראומטית גם על החיילים המפנים?
"בהחלט, ונדמה לי שהצבא ער לכך. אם וכאשר, יהיה צורך להכין את החיילים נפשית ולעקוב אחריהם תוך כדי המהלך. מדובר בחיילים צעירים לא לגמרי בשלים, חלקם דתיים, שנכנסים לתוך קונפליקט עוצמתי כל כך והם זקוקים לליווי פסיכולוגי. יכולים להיות מצבים שיגרמו לפוסט-טראומות חריפות למפנים לא פחות מאשר למפונים".

אולי כדאי ששוטרים יבצעו את המשימה?
"זה נכון שהם יותר 'מותאמים למשימה', אבל גם הם בני אדם ויש ביניהם חובשי כיפות רבים, שיהיו להם קונפליקטים קשים. הטראומה לשוטרים אמנם תהיה במידת מה קלה יותר, אך גם היא תהיה לא מבוטלת".

מעגלי הנפגעים

טרור לא משפיע רק על הנפגעים עצמם אלא יוצר מעגלי פגיעה נרחבים. במעגל הראשון נמצאים בני משפחה של ההרוגים והפצועים ואנשים שהיו בסמוך לאירוע. אבל לכל אירוע יש מעגלים נוספים, מתריע מוזס, וחייבים לטפל גם בהם. גם יישובים שנתפשים כבאים בתור לפינוי נחשבים כחלק ממעגלי הפגיעה, או יישובים שייחשפו לקסאמים בגלל הפינוי. מוזס: "פגשתי בסיורי בשדרות מורה שמתגוררת באשקלון. היא אמרה לי: 'אנחנו בינתיים לא במשחק, אבל לא להרבה זמן'.

"החוויות הללו חזקות כל כך שהן מלוות את הנפגעים לאורך שנים. מחקרים שבחנו את השפעת הפינוי על תושבי ימית מצאו שכיחות מעל לממוצע של מעורבות בתאונות דרכים, גירושין, משברים אישיים ואפילו סרטן".

סרטן?
"יש מרכיב פסיכו-סומטי מסוים בסרטן. ברור שיש גורמים נוספים, אולי חשובים יותר, אבל כשהמערכת הגופנית-נפשית כולה נחלשת בגלל טראומה כזו, גם המערכת החיסונית הטבעית פועלת פחות טוב".
איך מושפעים המעגלים הרחוקים יותר, כמו בני המשפחה, שלא עברו את הטראומה?

אנחנו יודעים כיום שהחוויות הללו מוקרנות גם לאלה שלא נכחו במקום. הבעיות שינשן לדור השני של ניצולי השואה - למרות שהוא נולד בארץ ולכאורה לא אמור להיות מושפע מהזוועות שהוריו חוו – מוכיחות זאת.

טיפול תפור לפי מידה

מוזס, בן 51, יליד נהריה, מתגורר בקרני שומרון, הוא בוגר המדרשיה. את התארים הראשון והשני בפסיכולוגיה קלינית עשה בבר אילן ואת הדוקטורט - בארה"ב. אב לשני בנים ושתי בנות: הגדולה נשואה, גם היא בוגרת פסיכולוגיה; בן אחד לומד במכללת אריאל והשני בישיבה תיכונית ביישוב ובת בשירות לאומי. אשתו נירית עובדת ב-IBM. נירית היא גם בתו של יוסקה שפירא, שהיה מראשי בני עקיבא והאגף הניצי במפד"ל.

בשנת תש"ן (1990), לאחר כמה שנות עבודה בעליית הנוער, הקים מוזס מרכז לטיפול במצבי לחץ במועצה האזורית שומרון. אחר כך היה פסיכולוג ראשי של פרויקט נעל"ה – נוער עולה לפני הורים.

מוזס הוא כיום בעל החברה לשירותים פסיכולוגיים, 'קונטקט', שהוקמה לפני כחמש שנים ועסקה בטיפול בעולים חדשים. לאחרונה הרחיבה החברה את פעילותה גם למגזרים הדתי (תחת הכותרת 'שילה' – שירות ייעוץ לציבור הדתי) והחרדי ('שילת' – שירות ייעוץ לבני תורה). "אמנם הפסיכולוגיה היא כללית, אבל לכל אוכלוסייה יש רגישויות ואפיונים משלה", אומר מוזס. ייעוץ לעולים, למשל, חשוב שייעשה בשפת האם שלהם, גם אם הם שולטים בעברית, כך מקבלים הבנה מעמיקה יותר של הבעיות. באופן דומה, טיפול בציבור דתי וחרדי צריך שיבוצע על ידי אנשי מקצוע מהמגזר.