בשבע 116: בלי תנ"ך אין אקדח

משנה: פארסת ההתנתקות מוכיחה שמי שמשיל מעליו את מורשתו הרוחנית, יאבד עד מהרה גם את כוחו הפיזי

בעז העצני , כ' בחשון תשס"ה


הנוער היהודי שהחל ליישם את רעיונותיו של הרצל הלכה למעשה בתחילת המאה ה-20, סלד מהגישה היהודית הגלותית הפסיבית, לקח יוזמה ויזם את שיבת ציון. הם יצרו רוח של בנייה, התיישבות ומאבק, רוח ששום כוח לא עמד בפניה. האבות המייסדים שילמו מחיר כבד, אך כך נבנתה הארץ ויושבה, יובשו הביצות, הוכרעו הערבים, וחזון העצמות היבשות ששמו תקומת מדינת ישראל התגשם לנגד עינינו.
אלא שאבות הציונות שקצו בפסיביות הגלותית בעטו חזק מדי. בדחותם בשאט נפש את הגישה הגלותית, דחו גם את המורשת, את היהדות ואת השורשים. הם עצמם גדלו בבתים דתיים ומסורתיים, ולמרות ששינו כיוון, היו טעונים במטען הערכים היהודי, וממנו, אולי אפילו מבלי דעת, שאבו את היסודות שהניעו את פעילותם.

התוצאה של ההתרחקות הזו ניכרת רק אחרי 3-2 דורות, ופרי הבאושים מתגלה במלוא 'תפארתו' בימינו.
משקיף זר אמר על הציונות שמבחנה יהיה בדור השלישי. עמוס, בנו של דוד בן גוריון, האיש שהקים את המדינה, לא חיכה לדור השלישי. הוא עצמו כבר כיכב בפרשיות שחיתות. אותה רוח מופלאה שעקרה הרים והפכה עולמות הלכה ודעכה. מקובל לומר שמלחמת יום כיפור יצרה שבר זה הוא תוצאה של אובדן השורשים שהמלחמה רק חשפה. מאז המצב רק מחמיר. הסיאוב, השחיתות, והתבוסתנות בקרב האליטות הגיעו למימדי ענק.

בעבר הרחוק, כל מי שהגיע לגיל 13 בקיבוץ כפר גלעדי קיבל לבר המצווה את הכלים ההכרחיים להישרדות פיזית ורוחנית – אקדח ותנ"ך.

חוגי האליטה הישראלית השילו מעליהם בתהליך איטי אך קבוע את התנ"ך ואכן איבדו את יכולת ההישרדות הרוחנית שלהם. מכאן ועד הוויתור על ה'אקדח', ששיאו הנוכחי מתבטא בתכנית ההתנתקות המטורפת, הדרך קצרה ומתבקשת.

למי שניסה להתנחם בימין הפרלמנטרי נכונו אכזבות בשרשרת. החל ממנחם בגין וכלה באביגדור ליברמן.
הצהרותיו של רובי ריבלין מצליחות להפתיע אותנו לא רק בגלל תכנן המבטא אהבה ונאמנות לארץ, אלא בשל חריגותן בנוף המתנכר של המערכת הפוליטית הלאומית. הריקבון שסיים מזמן לעכל את הציונות השמאלית, מתקדם היטב גם בקרב המחנה הלאומי. פרט אולי לריבלין, איש בליכוד אינו חולם לשמור על הארץ אם ימצא פרטנר ערבי שיבטיח הסכם כזה או אחר. על 'המחנה הלאומי' עבר בדיוק אותו התהליך והתוצאה ניכרת.

בסופה של ההידרדרות נשארו כמעט רק הדתיים שלא השליכו את התנ"ך ולא איבדו את החוסן הנפשי. קו ברור מפריד בין יישובים מותקפים: הדתיים מתאכלסים וגדלים תחת אש והחילוניים מתרוקנים. אין כמו משפחת לבנת כדי להדגים את אותו תהליך. עזריאל ושולמית לבנת אנשי 'המשפחה הלוחמת' ולח"י, אנשי ארץ ישראל לוהטים עד היום. בנם נעם חזר בתשובה וגר באלון מורה. בתם לימור... הבה נחסוך מילים ונסתפק באנחה.

נוכח זאת אין לצפות שהכנסת היא שתעצור את מזימת העקירה, אנחנו לבד. אך הכוחות העומדים היום לרשות נאמני הארץ אינם מבוטלים. נוכחות המונית ובלתי אלימה של 150 אלף איש שיגיעו לשטח ביום פקודה, ישכבו תחת גלגלי המשאיות ויהיו מוכנים לשלם את המחיר, היא בהישג יד. רק היא תמנע את ביצוע הפשע מבית מדרשו של הריקבון.