בשבע 116: מדרשה משפחתית

הרב עוזי ביננפלד ואשתו מנהלים משפחה עם 13 ילדים וגם מדרשה לבנות עם כחמישים תלמידות. בראיון משותף הם מסבירים למה בעצם צריך מדרשות לבנות, האם בנות צריכות ללמוד גמרא

חגית רוטנברג , כ' בחשון תשס"ה

כיצד משפיעים לימודים במדרשה על הבית שמקימים אחר-כך, איך אם ל-13 מצליחה גם ללמד, ולכמה מטר סוכה שקוקה משפחה בת 15 נפשות

בבוקר יום שישי אחד החליטה משפחת ביננפלד לצאת לטיול. זה קרה לפני מספר שנים, כשהתגוררו בכפר ניצנים, והיו להם רק תשעה ילדים. הם נדחסו לטרנזיט, ולא שכחו לקחת את תיקי, הכלבה המשפחתית, ושמונת גוריה שזה אך נולדו. בגבעת התורמוסים, שם התכוונו לטייל, חיכו להם מטיילים נוספים: "למקום הזה מגיעים הרבה ´צפונים´ תל- אביביים עם הילד והכלב, ומצטלמים עם התורמוסים. כשאנחנו הגענו לשם", מספר הרב עוזי ביננפלד וצוחק, "הם לקו בהלם קל: הם ראו את דלת הטרנזיט נפתחת, ודרכה יוצאים ילד ועוד ילד ועוד אחד, ובעקבות כל אחד מהם יוצא גור כלבים. הם הפסיקו לצלם את התורמוסים והתחילו לצלם אותנו". מאז אותו מקרה הפכה משפחת ביננפלד ל´תופעת טבע´ מרשימה אף יותר: היום מגדלים הרב עוזי וברוריה ביננפלד את שלושה עשר ילדיהם בביתם הצנוע בגבעת וושינגטון, כולל פינת החי המפותחת. מלבד חינוך ילדיהם הפרטיים, עמלים בני הזוג על עיצוב אישיותן ואמונתן של עשרות בנות- תלמידות מדרשת ´אורות עציון´, אותה הקימו יחד, ובראשה הם עומדים זה עשר שנים.

הכל תלוי באישה
הרב עוזי ביננפלד נולד בבני דרום, והתחנך בקיבוץ הדתי יבנה. למד בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר ´אור עציון´, ושירת כקצין בשריון. הוא נישא לברוריה, ביתו של ראש הישיבה, הרב דרוקמן, והם עברו לגור בירושלים. ברוריה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, והוא למד במכון ´אריאל´ ובכולל של הרב קלכהיים זצ"ל. בהמשך החליט לעבור ללמוד בכולל ´ארץ חמדה´ בראשו עמד הרב ישראלי זצ"ל, והשקיע מספר שנים בלימודי דיינות. "בתקופת לימודיי שם, התקבלה אצלי ההחלטה שאני מעדיף לעסוק בהקמת משפחות, ולא לעזור בפרוק משפחות". הוא יצא לשדה ההוראה, ואת צעדיו הראשונים בתחום עשה ב´מכון מאיר´. הוא גם היה בצוות המייסד של מדרשת ´הרובע´ שהוקמה אז. שנתיים נוספות שימש כר"מ במכינה הקדם צבאית ´בני דוד´ בעלי. המעבר החד לחינוך בנות, חל בעקבות בקשתו של החותן:"הרב דרוקמן ביקש מאיתנו להקים מדרשה לבנות. זה פרוייקט שהוא חשב עליו מרגע שהקים את ישיבת ´אור עציון´. החלום שלו היה שתוקם מסגרת מקבילה לבנות. הוא זה שיזם את הקמת מכללת ´אורות ישראל´, שעשתה את ימיה הראשונים בסלון ביתו". הרב ביננפלד אהב את העבודה בעלי, ונוצר קשר חזק בינו לבין הרב אלי סדן, ראש המכינה. "למדתי ממנו הרבה על ניהול מוסד, ודרך חינוכית. לפני העזיבה היה לי דיון מעמיק איתו, דיברנו על הצורך בהקמת מדרשה. שאלתי אותו: "על איזה מהבוגרים שלך אתה יכול להצביע, שהמשיכו בדרך שהתווית להם?". הוא חשב, וענה לי: "אתה צודק". שנינו הבנו שכדי להשפיע חזק על הדור הבא, צריך לעבוד דווקא עם הנשים: בוגרים שנשואים לבנות רציניות שהתורה עומדת בראש מעייניהן, ישבו ללמוד תורה ויקימו בתים טובים. את המהפכה בציבור התורני אי אפשר לעשות בלי הנשים, הן קטליזטור ראשי מעורר".

כך נולדה מדרשת ´אורות עציון´, לפני עשור בדיוק. את השנים הראשונות עשו בנות המדרשה ומשפחת ביננפלד בכפר הנטוש ניצנים. כדי לפתח את המקום מחדש היה צורך במוסד חינוכי במקום, והמיקום התאים בדיוק למדרשה- לא רחוק מדי ולא קרוב מדי לרב דרוקמן במרכז שפירא. "גאלנו את המקום משממונו. הוא היה נטוש לגמרי, ושנתיים אחרי שהגענו התחילו לבנות שם את הישוב ניצן, סביב המוסד שלנו", מספר הרב ביננפלד. הוא נזכר בערגה בימים הראשונים שהשתלבו היטב בנוף הבראשיתי של המקום:"זה היה מקום פראי, בלי גדרות, אווירת חופש וים. ממש כמו על אי בודד. עשינו הרבה טיולים, וחיינו באווירת הפלמ"ח. המקום השרה תחושה של התבודדות בפינה מסוימת, מה שהתאים לבנות בגיל הזה- הן מחפשות מקום זרוק ושמח". לאחר ארבע שנים עברה המדרשה לקמפוס המכללה בגבעת וושינגטון, משיקולים כלכליים. "המקום חיבק אותנו, אך נהיינו יותר בורגניים- יש מים, אין הפסקות חשמל. שירותי הקמפוס עומדים לשירות הבנות- ספריה, בריכת שחיה וכן השתתפות בקורסים אקדמיים בתכנית שילוב עם המדרשה". במדרשת ´אורות עציון´ לומדות מדי שנה כ50 בנות, לפני אחרי או תוך כדי שירות לאומי או צבאי. למעשה, עצם הבחירה בין שירות לאומי או צבאי יכולה לעבור תפנית של 180 מעלות במהלך שנת המדרשה:"היתה לנו תלמידה, בת קיבוץ דתי, שלמדה פה שנה לפני השירות הצבאי", מספרת ברוריה. "כל השנה הסתובבה פה במכנסיים. בעקבות השנה הזו היא החליטה לשרת שנתיים בשירות לאומי, וכיום היא נשואה לבחור שיושב ולומד ומנהלת בית תורני לכל דבר". בני הזוג אומרים כי זהו סיפור אחד מני רבים: "אנחנו רואים איך בנות במדרשה עוברות מהפכה נפשית. הן עוברות ממצב פושר למצב חם". הגיוון באוכלוסיית התלמידות חשוב לדעתם, ולכן למדרשה מתקבלות בנות מכל קצווי הקשת: חילוניות ובנות רבנים, עירוניות וקיבוצניקיות, מתנחלות ובנות עיירות פיתוח. "לכולן רצון משותף ללמוד תורה, והן לומדות הרבה זו מזו".

אתם מקבלים כל מי שפונה? אין תנאי מינימום כדי ללמוד במדרשה?
"הדבר העיקרי הוא הרצון ללמוד, ומי שבאמת רוצה- יש לה מקום אצלנו. אם במהלך השנה מתגלה שמישהי לא משקיעה את עצמה בלימוד, היא עוזבת מעצמה. לעיתים נדירות נשוחח עם בת שלא מתאימה ויוצרת השפעה שלילית. בכלל, אני לא עוסק במשמעת", אומר הרב ביננפלד "גם אם יש הפרעות בשיעור- אני פשוט הולך. זו שנה שלהן, ומבחינתנו- הכל נתון בידיהן". עם זאת, מקפידים בני הזוג לא לקבל יותר מ50-60 בנות בשנה, כיוון שהם רואים חשיבות במתן יחס אישי לכל בת. מאידך, הם בונים קבוצה שתהיה גדולה מספיק על מנת שלכל בת יהיה גם את החופש שלה: "כשהייתי בשיעור א´, היינו רק 12 תלמידים. כל תלמיד שיצא לרגע, כולם בדקו אחריו כי דאגו שלא יהיה מניין", מסביר הרב ביננפלד בחיוך מה קורה כשאין מרחב אישי מספיק לכל אחד.

13 ילדים וארבעים בנות
´אורות עציון´ היא מפעל החיים של משפחת ביננפלד. הרב עוזי וברוריה מנהלים אותה ומלמדים בה יחד, כאשר ברוריה נותנת את הדגש בתחום הייעוץ האישי, ומעבירה סדנאות בנושאי עבודת המידות, הכנה לחיים ועולמה של האישה. כמו כן היא מוסרת שיעורים בפרשת השבוע. "חשוב לנו שהבנות יראו שגם לאישה עם 13 ילדים ובית הומה עבודה, יש זמן ללמוד ולקרוא, גם אם זה לא שיעורים ´שפיציים´ של רבנים", הם אומרים. הבית, שנמצא במרחק שתי דקות הליכה מבית המדרש, פתוח וזמין בכל עת לבנות המדרשה בימי חול כבשבתות. חיי המשפחה מתנהלים סביב לוח הזמנים של השיעורים: עכשיו אימא הולכת ואבא חוזר, עוד מעט אימא ואבא ילכו ללמד יחד, ואחר כך אימא תחזור ואבא ילמד, יודעים הילדים ועושים תורנות בשמירה על האחים הקטנים. חלק מהשיעורים מתקיימים אצלם בסלון. כששאלו את אחד הילדים פעם כמה ילדים הם במשפחה, ענה:"אנחנו עשרה אחים ועוד ארבעים בנות". על התפר הזה שבין ניהול פרוייקט חינוכי תובעני, לבין ניהול חיי משפחה תקינים בחומר וברוח, אומרת ברוריה: "גדלתי בבית של אנשים שעסקו בצרכי ציבור באמונה מאז ומעולם. כילדים, שילמנו מחיר על כך, אך לא הפסדנו. קיבלנו הרבה מאוד. ביום ההולדת ה60 לאבא שלי, הרב דרוקמן, אמרה אמי:"חשבתי שאנחנו פוגעים בילדים, אבל כעת רואים שכולם המשיכו באותה דרך שלנו". אני מקווה שגם הילדים שלי יחשבו כך. אישה אחת באה להתייעץ איתי איך משלבים בין הדברים, אמרתי לה:"אם אנשים עושים בישרות מה שצריך, זו הדרך. כמובן שזהו אתגר גדול לראות איך לא מפספסים את העיקר עם הילדים, אך ודאי שיש מחיר שמשלמים. בבוקר יש לי שתי תינוקות בבית, ויש לילות בהם אני מלמדת בין 8-12. השבוע שלי עמוס מאוד". שאלתה של אותה אישה דרבנה את ברוריה לשוחח עם ילדיה שלה על ההפסד והרווח שהם חשים בהתנהלות ההורים. "שאלתי כל ילד בנפרד על הרגשתו. נכון שהם מקטרים מדי פעם, אבל התברר לי שבסך הכל הם שלמים עם זה. בשיחה שלנו שיתפתי אותם בחשיבות של כל העניין בעיניי, הסברתי להם שלא מדובר רק בפרנסה. לדעתי, שיתוף הילדים בערך, עוזר להם לקבל זאת יותר בקלות. הם מעריכים את עבודתנו כעיסוק חשוב, הם מכירים את הבנות ורואים את המהפכים שהמדרשה מחוללת בהן. ברור שהם משלמים מחיר: הבנים הגדולים לא יכולים לחזור הביתה כשיש אצלנו שבת מדרשה. השבת ,למשל, היתה שבת ראשונה מזה כמה שנים שהיינו בלי אורחים. הילדים לא האמינו. אבל בסך הכל חיים עם המחיר בשלום. יש גם רווח- הקטנים נהנים בפעילויות החברתיות של המדרשה. בעיניי יש גם ערך כלפי הבנות- הן רואות דוגמא חיה שאפשר לחיות כך, זה לא רק שיעורים תיאורטיים אלא אמת שמחוברת לחיים".

מה עם המחיר שאת משלמת? אין לך שאיפות מקצועיות ואחרות שגנזת לטובת גידול הילדים?
"אני שמחה בעבודתי. יש ברכה בעמלנו, מה צריך יותר מזה? אנחנו מרגישים שיש לנו השפעה משמעותית על אנשים, בשבילי זה מספיק. האתגר שעומד בפניי הוא איך לשלב ולא לפספס את הילדים, למצוא זמן גם בשביל הצרכים שלהם". בשעת צהריים זו, אני רואה הדגמה חיה איך עומדים ההורים באתגר שהציבו לעצמם: בזה אחר זה חוזרים הילדים מבית הספר והגן, ואחרי ארוחת הצהריים הם מתיישבים סביב השולחן בסלון עם אימא ואבא, ומכינים יחד שיעורים. הילדים שואלים, מבקשים ומספרים, וכל אחד זוכה לאוזן קשבת וסבלנית. גם הילדים עצמם נושאים בנטל האחריות לקטנים: הילד שחזר עכשיו מבית הספר, מדווח לאימא שאחותו הקטנה בת השנתיים נרדמה בשלווה על מדרגות הכניסה לבית. כולם מתאספים לראות את הקטנה וצוחקים, והצלם שלנו ממהר להנציח את הרגע...
מעבר לחוש האחריות, ריבוי האחים והאחיות מפתח בילדים תכונות חיוביות נוספות:"כשגרנו בניצנים, רצתה אחת הילדות לקנות פחית קולה. הייתי בטוחה", מספרת ברוריה "שהיא תיקח את הפחית לעצמה, ותשתה את הכל לבד באיזה פינה. הילדה חזרה מהמכולת עם הפחית, חילקה את תכולתה לשבע כוסות, כך שכל אחד מהאחים זכה לשתות 2 ס"מ של קולה. ההתחלקות שלהם זה עם זה היא תכונה מאוד דומיננטית בבית". ההורים מספרים עוד, שהקטנים מעריצים ממש את אחיהם הגדולים:"הם מחפשים אותם, ומחכים כל הזמן שיחזרו הביתה. כשהגדולים חוזרים הם משחקים ולומדים איתם, עוזרים במה שאפשר". ברוריה מתארת את העבודה הרבה שמצריך ניהול בית שכזה:"אנחנו מעמידים כל יום סיר ענק לארוחת צהריים. הסיר נגמר מהר מאוד, והכביסה אף פעם לא נגמרת. ברוך ה´, יש כלים, יש בלגן, אבל משתדלים שהעיקר יישאר". נסיעות משפחתיות הם עושים בטרנזיט, הקטנה ממידתם. הם מעדיפים שלא להרחיב את הדיבור על תגובות השוטרים שפוגשים אותם, שאחד מהם אף נכנס להלם קל ולא האמין למראה עיניו. "מה לעשות, אין לנו כסף להחזיק שני רכבים", הם אומרים, ומתייחסים לזה, כמו לכל הקשיים ברוח טובה ובחיוך. קוריוז מעניין הוא הסוכה של הביננפלדים: כדי שכולם יוכלו לשבת בתוכה, נדרשים ממדים מרשימים, יש לומר, של 11X7 מטרים יריעות לדפנות. הם אוהבים להשקיע בקישוט הסוכה, ואף חגגו בסוכה הזו בת מצווה לאחת הבנות, אליה הוזמנו 150 איש. לטובת הקורא הסקרן, מוקדשות כמה שורות לסקירת הרשימה השמית, המקורית, יש לומר, של בני שבט ביננפלד: אליסף (20) תלמיד בישיבת מצפה יריחו, רננה (19) משרתת שנה שניה בשירות לאומי בבת ים, אלקנה(18) תלמיד י"ב בישיבה הסביבתית בסוסיא.

אלקנה הוא חובב בעלי החיים המושבע במשפחה, וחוות הציפורים והעופות שמקדמת את פני הנכנס לחצר, שייכת לו. אוריה(17) ואצליה(15) לומדות באולפנת הרב בהר"ן, היכליה(13) הוד (12) יהושמה (8) ונחליה (7) לומדים בבית הספר ביד בנימין. יסדיה(5) ונווה(4) הולכים לגן הילדים, ונזר (2) ועיינה (3 חודשים) נשארות בבית.

מיד לאחר שהתחתנו, לקחו אליהם בני הזוג ביננפלד נער לאומנה. היה זה חניך של ברוריה מהשירות הלאומי, והוא היה אצלם ארבע שנים. "אומנה לילד זה דבר שדורש המון,וראינו שאי אפשר לעשות הכל. החלטנו להפסיק". ברוריה עצמה גדלה עם ילדי אומנה שאימצו הוריה.

מדרשות בעקבות מכינות
´אורות עציון´ היתה מהחלוצות בתחום המדרשות בשעתה. דווקא כיום, כשמדרשות צצות כפטריות אחרי הגשם תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה גבוהה, מעניין לשמוע מהמייסדים והמחנכים במדרשה, מהו שורש התופעה שהפכה לקונצנזוס ציבורי רחב של לימוד תורה לנשים.

"את שואלת מאיפה נבע הצורך להקים מדרשות. ברוריה, למשל, גדלה בבית שלומד תורה. היא שמעה שיעורים אצל אבא שלה ולמדה במכון ´אורה´. אבל הרגשנו שלא הרבה בנות זוכות היום ללמוד תורה בד´ אמותיהן- בבית או בבית הספר. בעבר המצב היה שונה לחלוטין: לפני שהוקמה ישיבת חכמי לובלין בתרפ"ג, שהיתה הישיבה הפנימייתית הראשונה, למדו תורה בבית הרב, או בבית המשפחה. ההורים היו מזמינים את המלמד שהיה מגיע הביתה ומלמד את הבנים. הבנות יכלו לשבת מאחורי הפרגוד ולהקשיב. סבא שלי, שאומץ אצל רב במאה שערים, מספר שכשלמדו תורה בביתו של אותו רב, היתה אחייניתו יושבת למעלה ומאזינה לשיעורי הגמרא. היא רכשה ידע רב, והיתה לה בקיאות מדהימה בסוגיות. כשהם התקשו לעתים במהלך השיעור בעניין כלשהו, היו שומעים מלמעלה ´בת קול´ שהיתה יודעת לענות להם על הקושיות". השינויים החלו בתקופת ההשכלה, אומר הרב ביננפלד. היה צורך להתחרות בעולם החילוני. העולם הפך סוער יותר, והיה צורך, שאיננו גברי בלבד, לקבל הסברים עמוקים כדי להבין ולהאמין ולשם כך יש צורך בלימוד תורה. הראשונים שפרצו את הדרך בתחום היו "בית יעקב",שם לראשונה יכלה הבת לרכוש השכלה דתית. את הדרך בה לבש הצורך ללמוד תורה את צורתן של המדרשות לבנות בימינו, מסביר הרב ביננפלד:"לדעתי פריחת המדרשות החלה כתוצאה מהקמת המכינות הקדם צבאיות. בזמנו הבנות בחברה הדתית לאומית היו חזקות יותר, הן עברו פחות זעזועים: היה להן מסלול ברור שלא כלל שירות צבאי, ולכן היו יציבות מבחינה דתית. כשקמו ישיבות ההסדר נוצר פער בין בנים לבנות- הבנים שלמדו בישיבות ידעו יותר, יכלו לענות על שאלות, והבנות רצו גם להיות במצב כזה. כשקמו המכינות התהליך התעצם- גם בחורים פשוטים יותר, לאו דוקא כאלה שיהיו גדולי הדור, רכשו ידע רחב בתורה ואמונה שאפשר להם להיות חזקים ולהשפיע על הסביבה. זה עורר רצון אצל הבנות ליותר שלימות. אדם מרגיש עלוב כשאינו יודע לענות על שאלות בסיסיות, והשאלות מנקרות גם בליבן של הבנות".

נשים תורניות רבות בדורנו לא למדו באף מדרשה, והצליחו להגיע לאותו מקום גם אחרי מסלול שגרתי של אולפנא ומכללה. למה פתאום זה לא מספיק?
"במכללות ואולפנות הדגש הוא יותר על השכל והמעשה, יש לימודים ומבחנים. תורה היא עוד מקצוע. מדרשה היא כמו לעמוד שוב בסיני ולקבל רק את התורה, בלי חובות וצרכים נוספים, וזה מה שהבנות היום צריכות". ברוריה מציינת גם כי המדרשות מתייחדות בבחירה החופשית, בלימוד מתוך רצון בניגוד למוסדות החובה. ב´אורות עציון´ למשל, השנה מסתיימת, ואז כולן חייבות לעזוב את המדרשה. לאחר שבוע חופש, מי שרוצה יכולה להגיע ללמוד בימי ´בין המיצרים´. בפועל, כמעט כולן חוזרות ללמוד במדרשה עד תשעה באב, מתוך חופש בחירה מוחלט. ברוריה עצמה לא למדה במדרשה, ועל כך היא אומרת:"לי לא היתה הזדמנות ללמוד ואני מצטערת על כך. בנסיבות החיים של אז, לא היה רלוונטי שאלך למדרשה, אך יש בשנה הזו עומק שיכול להשפיע על החיים. גם מי שגדלה בבית תורני, כמוני, יכולות להופיע אצלה מרידות קטנות. המדרשה עוזרת לה לייצב את מה שקיבלה בבית, מסייעת ביצירת סדר פנימי, נותנת לה גב לחיים. את הבנות שלי, אם ירצו, אשלח בשמחה למדרשה".

שנת הלימוד במדרשה עלולה לגרום לאיחור גיל הנישואין, עד שהבת תסיים לרכוש מקצוע.
"אפשר לבדוק סטטיסטית כמה מהבנות המבוגרות הלא נשואות למדו במדרשה. אני לא חושב שזה העצים את הקושי", אומר הרב ביננפלד. "מעבר לכך- יש בנות שאני יודע שאלמלא היו לומדות במדרשה, לא היו בשלות לנישואין, או לחילופין- לא היו מתחתנות עם תלמיד חכם. שווה לבת להשקיע את השנה הזו כדי שהחיים שלה יהיו אחרים, מחוברים לאידיאלים". הרב ביננפלד מוסיף כי בת שמבינה את ערך החיבור לתורה, תשקיע יותר כדי לפרנס את בעלה האברך, בניגוד לבחורה תכליתית שתסיים מיד את התואר, אך כשתיתקל בקשיים מיד תבקש מבעלה לסייע בפרנסה. "אני רואה אצל הבנות שככל שיש יותר אידיאלים- יש יותר כוחות. את עיכוב הנישואין אפשר אולי לפרש גם בהתאם למימרה שמשדכים לאדם אישה על פי מעשיו. כשהאישה משנה את הסתכלותה על החיים- ישתנה זיווגה. יתכן שככל שהבנות יעלו את הרף בדרישותיהן מהבחורים- גם הבחורים יצטרכו להעלות את הרמה", אומר הרב ביננפלד. בהקשר זה אני מתעניינת במה מתבטא הקשר בין המדרשה לישיבת ´אור עציון´:"הקשר הוא בעיקר עם הרב דרוקמן. הוא מכיר כל אחת, מייעץ, מגיע לחתונות, ומעביר לבנות שיעור פעם בשבוע. בימים נוראים ובחגים אנחנו מצטרפים לתפילות בישיבה". בני הזוג מחייכים ואומרים כי הם עושים השתדלות כדי שהקשר יהיה מוחשי יותר, אך מדגישים כי הם בהחלט חשים צורך לעשות יותר במציאת זיווגים הגונים לתלמידותיהן.

עיניים נשואות לשמים
ב´אורות עציון´ מתמקדים בשלושה תחומי לימוד עיקריים- הלכה, תנ"ך ואמונה. בלימודי ההלכה יש דגש על השתלשלות ההלכה ודרך יצירתה החל מהמשנה עד להלכה הפסוקה.כמו כן מנתחות הבנות סוגיות אקטואליות לאור ההלכה. את שיעורי התנ"ך מלמד הרב ביננפלד בשיטה ייחודית שפיתח לאור שנות לימודו אצל כמה ממורי התנ"ך הגדולים- הרב יהושע בכרך, נחמה ליבוביץ ופרופ´ אברהם גרוסמן. "הציבור רוצה אותנטיות, לגעת בדבר עצמו. אנחנו קוראים את התנ"ך ושואלים בחופשיות את השאלות, עד שמגיעים לאותן שאלות שהעלו הפרשנים, אלא שזה בא מעצמנו. השיטה הזו נותנת אמון בתנ"ך. לא תנ"ך בגובה העיניים, אלא עיניים נשואות לשמים. מבינים את האמת בתורה. אני מלמד כך לא רק את הבנות. זה נותן כלים ללימוד עצמי ומאפשר ראייה רוחבית של התנ"ך". ביחס ללימוד הגמרא אומר הרב ביננפלד כי הוא לא יוזם לימוד שיטתי, אלא אם מתארגנת קבוצת בנות שמבקשת זאת. גם אז הוא בוחר רק מסכתות שיש בהן מימד של הלכה למעשה. "הבנות שלומדות אצלי גמרא מתעניינות, אך בכל זאת מברכות ´שלא עשני גבר´. לימוד גמרא בשביל ההיכרות, או כדי להכיר את הבסיס להלכה, הוא חשוב. אך לימוד תורה גאוותני, כדי להתפאר, עדיף שלא ללמוד, וזה נכון גם לגברים". הרב טוען כי הצורך הרוחני האמיתי של הבת הוא בלימוד אמונה ותנ"ך:"כשאני מלמד אותן, אני מרגיש את הבינה היתרה שניתנה באישה דווקא בתחומים הללו". הוא מספר, כי בניגוד לנשים שמנופפות היום בדגלים של ידע הלכתי, היתה נחמה ליבוביץ, תלמידת חכמים בפני עצמה ששמע מפיה שיעורים בקביעות, מסרבת לענות על כל בדל שאלה בהלכה:"כשעלה אצלה בשיעור משהו בהלכה, אמרה- ´אינני פוסקת. לכו לשאול את הרב מן-ההר´.עוד היא אמרה- ´אינני עוסקת בקבלה, רק בפשט´. הלכה וקבלה הם שני תחומים שצריך ענווה גדולה כדי לנגוע בהם. נכון שאישה יכולה מנטלית ומבחינת הכישורים לרכוש ידע כדי להיות פוסק, אבל אם זה כדי להראות ´גם אנחנו יכולות´ זה פסול".
ואם זה לא כדי ´להראות למישהו´, אלא באופן אמיתי יכולה האישה להיות פוסקת?
"דבורה הנביאה היתה שופטת את ישראל כי קיבלו אותה עליהם. היא היתה ברמה גבוהה. אם נשים יגיעו למצב שהציבור ינהה אחר פסיקותיהן- מקובל. אבל היום הכל נובע מתוך מאבקים, לכן זה לא שייך. אם חכמי ישראל יקבלו זאת- זה משהו אחר. הרבנים יוכלו לזהות אם תהיה פנומן כזאת, שתגיע לרמות גבוהות של לימוד ודבריה יהיו אמת אלוקית- ויקבלו אותה".

עם זאת, סבור הרב ביננפלד, שחלק ממה שעושות נשות ´קולך´ הוא קול שצריך להישמע: "נשים צריכות לקחת אחריות על עניינים בחברה. ישבתי עם אותן נשים בכמה ישיבות, ויש דברים שבאמת חשוב לקדם. אני מדרבן את הבוגרות שלי לצאת ולפעול בתחום הרוחני ולהפיץ תורה. אבל הכל צריך להיעשות בענייניות, כשכל אחד יודע את מקומו הנכון".

לקראת סיום שולפים הביננפלדים תיק עב כרס גדוש במכתבי בוגרות, ומבטיחים שזה לא הכל. הם יושבים יחד לרגע של נוסטלגיה, מעיינים במכתבים וזוכרים את סיפורה האישי, והכואב לעיתים, של כל אחת ואחת. הקשר עם הבוגרות הוא אחד מעמודי התווך של דרכם החינוכית, ובוגרות רבות באות להתייעץ עם הרב עוזי, ואילו ברוריה מדריכה את חלקן לפני החתונה וגם לאחריה במסגרת תפקידה כמדריכת כלות ומנחת הורים. הרב עוזי מגיע אחת לשבוע לאזור המרכז כדי להעביר שיעור לחילונים במסגרת ´ראש יהודי´, ולאחר מכן הוא מקיים שיעור קבוע באוניברסיטת ´בר אילן´ לבוגרות המתאספות לשמוע אותו שוב. ציטוטים קצרים מהמכתבים הללו, יוכלו להסביר מה שלא יכול לתאר אדם מבחוץ:"ההתחלות קשות. אחר כך מבינים את ההבדל בין לא אמות לכי אחיה. פה אני פשוט קיימת". "הולדתם בי משהו חדש וחי שמתחדש ומתפשט בעזרת ה´. תודה לכם, הוריי". "לא ראיתי טעם לחיי, היו בי מחשבות דיכאון ורצון למות. ברוך בוראי שזיכני להיות כאן ולקבל את העזרה ששיוועתי אליה. הרב, עזרת לי להגיע אל מעיין חיי".