בשבע 116: כן למשיחיות

יש להחזיר את המשא ומתן למקומו האמיתי, המשיחי – זכות היהודים למולדת בארץ ישראל

עקיבא נוף , כ' בחשון תשס"ה

רה"מ שרון - במלוא אונו הפיזי, בעמדו על דוכן הכנסת, לגלג על "חטא המשיחיות", אשר ייחס למתנחלים הנאחזים באדמות יישוביהם.

אם תרצו, זהו מלוא ההבדל. הצלחתו הנחזית של החלש, כביכול, היא באמונתו ובנחישותו. כישלונו המזדמן של החזק, לכאורה, הוא התוצאה של מה שמכונה פרגמטיזם והעדר חזון.
לכשילך ערפאת, ה'אין פרטנר' המוחלט, ויבוא פרטנר, כמו סאיב עריקאת, יפתח המו"מ אחרי שהצד הפלשתיני כבר קיבל, ללא תמורה, ויתור ישראלי על גוש קטיף וצפון השומרון, והכרה ישראלית רשמית כי מסלול המו"מ הוא במישור בו ישראל הרשמית מכירה, לכאורה, בהיותה "כובש" המחזיק שטחי קרקע, ללא זכות. לאחר הכרה ישראלית רשמית בטבעיות, כביכול, של התופעה לפיה ערבי רשאי, בחותמת בג"צ, לגור בכל יישוב בארץ, אך ליהודים אסור לגור באזורים שלמים, כי באותם אזורים – היהודים מיעוט, ובהיותם מיעוט הם משוללי זכות - עפ"י הגישה הגזענית הזאת – לחיות ביישובים שבנו בשממה.

המתן הזה, שהעניקה עכשיו ישראל, עוד לפני כל מו"מ, מצטרף למתנים נוספים, שממשלות ישראל לדורותיהן כבר נתנו חינם בעבר. כמו למשל: העדר התביעה הישראלית הברורה לראות בפלשתינים ובמדינות ערב את האחראים המוחלטים ליצרית הנושא הפליטים, כאשר יזמו הם מלחמת השמד כנגד מדינת ישראל ויהודיה ומאז משמרים בציניות אכזרית את מצוקתם אחיהם. שש מאות אלף יהודים בארץ ישראל עם קום המדינה קלטו מאז חמישה מיליון פליטים יהודים מרחבי העולם, לרבות פליטים יהודים מארצות ערב, שנמלטו בהשאירם אחריהם רכוש רב, שתביעתו על ידי ישראל נעשית בשפה רפה, אם בכלל. מאידך, מאות מיליוני ערבים ב-22 מדינותיהם עצומות השטח, עם כל הפטרודולרים, שסירבו לקלוט את אחיהם שלהם, כפו את המשך שימור מחנות ומצב הפליטות, ומגלגלים את הבעיה למגרשנו ולאחריותנו.
כאשר ישראל הרשמית מצטופפת בתוך קווי המתאר האלה, של הסכמה בפועל למצג ולמונחים כמוצג ע"י אויבנו הערבי, אין פלא שמדינאים זרים , אפילו ידידותיים, פועלים גם הם בתוך המתחם הזה,
המזמין בהכרח לחץ על ישראל.

את המשא והמתן יש להחזיר למקומו האמיתי, כן, אם תרצו, המשיחי: זכות היהודים על מולדתם האחת, מול זכות הפלשתינים לשיקום ותנאי אנוש במרחב הערבי האדיר, שמעבר לא"י.
במסגרת משא ומתן שאלה גבולותיו, תיתכן גם פרגמטיות, המתחשבת בעובדות שבשטח, ואשר משיבה לחששות, האמיתיים, שבפי מצדדי הנסיגה, בדבר שינוי מהותי בדמוגרפיה בתוך ישראל.
כך לדוגמה – פתרון לפיו תושבים ערבים בתחומי מדינת ישראל יצביעו ויוכלו להיבחר לפרלמנט הירדני, או המצרי, בדיוק כמו שאמריקנים החיים בישראל יכולים היום להצביע בבחירות שבארה"ב.
במחשבה מרחיקת לכת אף יותר, ייתכן ויהיה הכרח במסגרת הסדר סופי כולל, גם לתיקוני גבול, שישאירו את התושבים הערבים במקומם, אך יעתיקו את הגבול המדיני פנימה, כמו למשל בוואדי ערה.

עקירת יישובים יהודיים, נסיגה ישראלית מעצם מהות הציונות וקיומה, המתעלמת ומשאירה בלתי פתורה את הבעיה הדמוגרפית במלוא חריפותה, תהווה רק מתאבן לדרישת נסיגות נוספות עד לשבר המוחלט