בשבע 116: על דעת עצמי

אבי סגל , כ' בחשון תשס"ה

יאסר טוב ליהודים
נכון לרגע זה, עדיין לא ברור אם נותרה ליאסר ערפאת עוד נשמה או שתיים בסטוק. אבל כמו שזה נראה בימים האחרונים, אנו עומדים לשלם מחיר לא פשוט על ההתעסקות הנרחבת שלנו בעניין גירושו של רב-הטרוריסטים הפלשתיני. התחושה של רבים כי ערפאת הוא המכשול הגדול ביותר לשלום, עלולה אחרי מותו להחזיר לממשלת ישראל את רוח הנדיבות המוגזמת שאפיינה את קודמותיה. במילים אחרות: אוסלו זה כאן, שוב.

במשך שנים, כמה אירוני, ערפאת הציל עבורנו את יש"ע מידיהם של ראשי ממשלות ישראל. ההתנהלות שלו בקמפ-דיוויד מנעה מהפלשתינים כל שליטה אפילו בשטחי האוטונומיה שלהם, ולא קידמה במילימטר את חזון המדינה הפלשתינית. זאת אולי לא סיבה להזיל דמעה על לכתו הצפוי, אבל גם לא מומלץ לצאת ולחגוג ברחובות.

וגם אם נניח שמותו ללא עת של יו"ר הרשות יקדם סוג של שלום ישראלי-פלשתיני, עדיין סביר יותר להניח ששלום כזה יקדם את מותו ללא עת של יו"ר הרשות הבא.

אנטי-מנהיג חזק לעתיד ישראל

"מדוע ערפאת לא ממנה לו יורש?" שואלים מדינאים ואנשי תקשורת בארץ ובעולם. ובאמת, אם ערפאת לא יכריז על הראיס הבא, קשה לראות את הפלשתינים מתאחדים מאחורי אבו-עלא, אבו-מאזן או כל אבו אחר שייבחר לתפקיד.

אבל השבוע האחרון הוכיח, שגם בהנהגה הישראלית אין עדיין מישהו שיכול למלא את מקומו של הראיס המקומי, כשזה יפנה את הבמה הציבורית ויחזור לחוות השקמים. בנימין נתניהו ממשיך להתעסק בטריקים ושטיקים, שאול מופז עדיין חושב שהוא רמטכ"ל (מעניין לאיזו מפלגה הוא יצטרף אחרי פרישתו מהתפקיד), וסילבן שלום הוא סילבן שלום. מפלגת העבודה? אהוד ברק נראה הכי מתאים שם להנהיג את המדינה. איי רסט מיי קייס.

ומכיוון שאיש מהמועמדים להנהיג את ישראל אינו ראוי להנהגה, אפשר כבר להתחיל להאמין בעוזי לנדאו. כשנתניהו ומופז היו פופולריים יותר, איש לא התייחס ברצינות לאפשרות שלנדאו יהפוך לראש ממשלה, אבל כיום המצב שונה. לנדאו כבר מיצב עצמו כראש 'המורדים' בתוך הליכוד, דבר שעשוי לעזור לו בדרך למעלה. הוא אולי לא מנהיג טבעי, אבל אם כבר מנהיג שהוא אנטי-מנהיג, עדיף שיהיה זה אדם ישר, נעים הליכות, צנוע ואידיאולוג אמיתי.

הבעיה היחידה היא, שלנדאו עצמו עדיין לא הכריז על מועמדותו, ונראה כאילו היה מעדיף לבלוע לימון שלם על קליפתו מאשר לרוץ בבחירות כמספר אחת. כאן צריכים להיכנס לתמונה ראשי המתנחלים וכלי התקשורת של הימין, להתחיל לבנות את עוזי לנדאו כמועמד לגיטימי, עד שאפילו הוא ישתכנע שזה כדאי.

מבין נאמני ארץ ישראל שבכנסת (סליחה רובי), עוזי לנדאו נראה כתקוותו האחרונה של הימין הישראלי. וכמה זקוק היום הימין למישהו שאפשר להתייצב מאחוריו במלוא העוצמה. אז למה בדיוק אנחנו מחכים? בניית מועמד היא עניין שלוקח זמן - זה לא משהו שיכול לחכות עד הפריימריס. את הקמפיין שיסחף את הציבור להצביע לנדאו היה צריך להתחיל כבר אתמול.

משיחיות לא באה

"יש לכם חולשה אחת", ציטט אריאל שרון את מנחם בגין בנאומו בכנסת, "פיתחתם בקרבכם איזה תסביך של משיחיאויות... מישיחויות..." שרון התכוון להאשים את אנשי הימין במשיחיות, אבל לא יצא לו. מילא, ממשיכים הלאה.
"היו ימים, שבהם אנשים אחרים סיכנו נפשותיהם ועשו את מלאכתם בלי שמץ של תסביך משיחואויות... " שוב נתקע ראש הממשלה במלה הבעייתית. זה כבר היה מכמיר לב: נראה היה כי כותב הנאומים של שרון רצה לספק לתקשורת עוד כותרת שמאלנית מפי ראש הממשלה, אבל בחר בציטוט שסיבך את שרון אפילו יותר מכפי שעשתה זאת מלחמת לבנון.

וזה מוכיח, כי לאמץ דעות שמאלניות כל אחד יכול, אבל כדי להתבטא כאיש שמאל – יש צורך בקורס מיוחד, הכשרה מעשית ואימונים יומיומיים. אם אריאל שרון לא יתאמן על סיסמאות כמו "טוב שלום מארץ ישראל השלמה" ו"אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" - לא משנה באיזו מפלגה הוא יהיה וכמה יישובים הוא יפנה – הוא לא יוכל להיחשב איש שמאל אותנטי לעולם, או לפחות עד שיבוא המשיח.

חמסה עלינו

א. בסוף השבוע שעבר, טענו מקורות פלשתינים כי ערפאת מתקשה לתקשר עם סביבתו ואינו מסוגל לקבל החלטות חשובות. רגע, האם זה לא מוכיח שהאיש בריא?
ב. לדעתי, מה שמקרב את קצו של ערפאת זאת ההסתה הפלשתינית נגדו. במו עיניי ראיתי מפגינים פלשתינים מחזיקים שלטים עם תמונה של ערפאת בכאפייה.
ג. נושא משאל העם כנראה יורד מסדר היום, ומה שאנו נזכור ממנו בעיקר זה את הפחדנות של השמאל, שגם יתרון של חמישים אחוז בסקרים לא שכנע אותו ללכת אל העם ולהוכיח את טענתו כאילו הרוב אתו.
ד. סרט הקולנוע האמריקני "לפני השקיעה", מעבר להיותו סרט מרתק (והמשכו של סרט מצויין מ-1995 בשם "לפני הזריחה"), יכול ללמד את הציבור הדתי איך בונים סרט רומנטי מדיבורים בלבד.
ה. נכון לזמן כתיבת המדור, עדיין לא ידוע מיהו נשיא ארה"ב הנבחר. אני, בכל אופן, לא לוקח סיכונים – כבר בשבוע שעבר התחלתי לקנות את החרדל האהוב (כנראה) על ג'ון קרי, מתוצרת חברת היינץ.

יודע את מקומי

אף שאני מאוד אוהב לקבל מכתבים, שני חשבונות הטלפון שהמתינו לי בתיבת הדואר לא גרמו לי התלהבות גדולה. אלא שמבט קצר בשני המכתבים הבהיר לי כי רק אחד מהם מיועד למשפחתי, בעוד השני אמנם נשלח לכתובת שלנו, אבל יועד לגברת בשם אסתר כהן. בירור משפחתי קצר העלה כי לא לי ולא לרעייתי קוראים אסתר כהן, ולפיכך הנחנו כי החשבון נשלח לדירתנו בטעות.

"צריך להודיע לבזק", אמרתי לאשתי, "אחרת המסכנים לא יידעו לעולם מדוע גברת כהן לא משלמת להם".
התקשרתי למוקדנית בזק, ואז החל בינינו הדיאלוג הסהרורי ביותר שניהלתי מימיי. הנה השיחה לפניכם, כמעט ללא עריכה, ואני מצהיר שהכול אמת:
"בזק שלום. מדברת (...)"
"שלום, קיבלנו מכם חשבון טלפון על שם אסתר כהן, ואני חושב שהוא הגיע אלינו בטעות".
"מה מספר הטלפון, אדוני?"
"המספר הוא (...)"
"והכתובת?"
"הכתובת שלי? רחוב (...)"
"אין מספר כזה בכתובת הזאת".
"אני יודע. כנראה הטעות נובעת מזה שפעם היה לנו מספר טלפון זהה, לפני שעברנו דירה, רק עם קידומת אפס ארבע".
"אני לא יכולה לטפל באפס-ארבע. רק באפס-שלוש".
"לא, אני אומר שהיה לנו פעם מספר כזה עם קידומת אפס-ארבע".
"אתה רוצה שאעביר אותך למי שמטפל באפס-ארבע?"
"לא!"
"אם אתה רוצה לדבר על אפס ארבע, אני אעביר אותך למישהו אחר".
"אני לא רוצה לדבר על אפס ארבע. אני רוצה לדבר על אפס שלוש! תראי, אני אסביר שוב, ועכשיו לאט".
"מי זאת אסתר כהן? מה היא שלך?"
"היא שום דבר שלי. פשוט, החשבון שלה הגיע בטעות לדירה שלי".
"אז מה אתה צריך?"
"אני לא צריך שום דבר – רק רציתי להודיע לכם על הטעות".
"אני לא יודעת מה אתה רוצה, אדוני. החשבון הזה הוא לאסתר כהן, לא לך. כל טוב".