בשבע 116: רמאדן אין מעבר ליהודים

משנה: הרמקולים במסגדים מגבירים ווליום ומעירים לפנות בוקר גם את תושבי הגבעה הצרפתית וארמון הנציב. ירי תותח מבשר את שעת סיום הצום, ולאות שמחה מושלכים חזיזים ונפצים אל בתי היהודים במזרח העיר.

רויטל שנור , כ' בחשון תשס"ה

צירי התנועה מסביב לעיר העתיקה נסגרים ליהודים, ושעות העלייה להר הבית מתקצרות. חודש הרמדאן בירושלים: המוסלמים צמים ביום וחוגגים בלילה, הבלאגן חוגג, המשטרה מתאפקת והיהודים סובלים

דמיינו שאתם ישנים בשכונה ירושלמית, השעה ארבע לפנות בוקר, שלהי אלול. לפתע נשמעת מוזיקה חסידית מחרישת אוזניים שאמורה להעיר מתפללים לסליחות. כולם מתעוררים, נשים, ילדים ואנשים שמעולם לא חשבו ללכת לבית הכנסת בשעה כזו, או שלא חשבו ללכת לבית הכנסת בכלל. לא הגיוני, נכון? אף אחד לא יעז לעשות מעשה כל כך לא מתחשב שגם מפר תקנות עזר עירוניות. עכשיו תפקחו את העיניים ותפסיקו לדמיין. אנשים ישנים בשכונה ירושלמית, ב'ארמון הנציב' למשל, או אולי ב'גבעה הצרפתית'. השעה ארבע לפנות בוקר, סתם יום רגיל בשנה. לפתע נשמעת קריאה קולנית ביותר, ואחריה עוד אחת ועוד. 'אללה הוא אכבר' מודיע המואזין, לכל מי שרוצה לשמוע וגם למי שממש לא. כאן, בארץ ישראל, שנת 2004, עדיין יש כאלה שלא מסתפקים בשירותיו של שעון מעורר אישי, אלא רק ביקיצה קולקטיבית של רבע עיר.

לפני כשלושה שבועות, חלה עליה חדה בעוצמת הרמקולים של המואזין בירושלים, עם פתיחת חגיגות הרמדאן. בכט' בתשרי, החל חג הרמדאן של המוסלמים שנמשך חודש ימים והוא נחוג בירושלים בכל גובה הדציבלים. ההרעשה כוללת, פרט למואזין, גם ניפוצי נפצים, חזיזים וזיקוקים, האסורים על פי חוק וקולות תופים באישון ליל. גם ההפרעה לתנועת התושבים עקב תפילות המוניות בהר הבית מורגשת היטיב ולא רק בימי שישי אלא בכל יום מימות החודש. המשטרה מצידה עושה מאמצים גדולים כדי לשמור על השקט ועל הסדר, ועדיין , נראה שיש עוד הרבה מה לעשות עד שהשקט ישמע. יש איזו התחשבות גדולה מאד וכאילו מובנת מאליה בצרכי המתפללים והחוגגים ובהתפרעויות שלהם. תושב העיר העתיקה שהתקשר בשבוע שעבר כמה פעמים להתלונן על נפצים שמתפוצצים מתחת לחלון ביתו נענה על ידי השוטר התורן: "טוב, זה בגלל החג", כאילו שלחג יש תוקף משפטי מבטל חוק. קשיי התנועה העצומים מוצגים על ידי המשטרה כשוויוניים לגמרי-כפי שצירי תנועה נחסמים בחגי ישראל, הם נחסמים בחודש הרמדאן. מעבר לשאלות המהותיות הנוגעות לכבודו ולמקומו של הר הבית שעולות מעצם הצגת המשוואה הזו, הרי שאפשר גם לערער על ההגיון המתמטי של המשוואה: במועדי ישראל נגרמת הפרעה לתנועה במשך יומיים שלושה, לכל היותר שישה ימי חול המועד רצופים, ואילו כאן נגרמת הפרעה לתנועה ערב ערב במשך חודש ימים. במועדי ישראל, תושבי מזרח ירושלים היהודים מורשים לעבור גם בצירים חסומים המובילים לביתם באמצעות אישורי מעבר ומדבקות. ברמדאן, ישנם איזורים מסוימים שחסומים למעבר, במיוחד בימי שישי, גם לבעלי אישור מעבר, כשהסיבה היא חשש ביטחוני. במועדי ישראל, איש מהערבים תושבי מזרח ירושלים אינו חש איום או אי נעימות כתוצאה מצפיפות האוכלוסין ברחובות הבירה, קל וחומר שהוא אינו קורבן ליריקות, קללות והשלכות נפצים בימי הרמדאן, כל זה מתרחש מדי יום.

"הערבים עושים מה שהם רוצים, וחושבים שאת החגים שלנו אפשר לרמוס", אומר פרופ' רפי ישראלי, מזרחן ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. "מלחמת יום הכיפורים נפתחה בעיצומו של המועד שלנו, שלא מנע מהם להילחם. הם פתחו במתקפת פתע. ולפני מעט יותר מארבע שנים, בתקופת החגים שלנו, הם פתחו ב'אינתיפדה', ומאז אין לנו חגים.

"אותם החגים שלנו לא מעניינים", מסביר פרופ' ישראלי, "אבל אנחנו מכבדים את שלהם. המסקנה שלהם איננה שהעם האחר הוא טוב ומתחשב, אלא שאנחנו כביכול אומרים בעצמנו שהחגים שלנו לא שווים כלום. עובדה: כשהם תוקפים אותנו בחגים שלנו, אנחנו בולעים את זה, ואילו בחגים שלהם כולם ניצבים דום. ואנחנו תורמים לאווירה המזלזלת הזו".

פרופ' ישראלי אומר שהערבים אף מנצלים את חג הרמדאן כדי לסחוט: "מדי שנה, בחג הרמדאן, הם מצפים שכולם יתחשבו בהם כי הם מסכנים, לא אוכלים, ובכלל, כי צריך לכבד כל חג דתי שלהם. ואז המטומטמים שמנהלים את המדינה שלנו משחררים אסירים, כל שנה, ונוהגים כבוד בחג הזה, מבלי לשים לב לנצלנות הערבית".

אי הסימטרייה ביחס לחגים, הוא מזכיר, מתבטא גם ביחס למקומות הקדושים: "הם הרסו את בית-הכנסת ביריחו ושרפו את קבר יוסף, ואין פוצה פה ומצפצף. אבל אנחנו שומרים עבורם את מסגד אל-אקצה, שלא יעלו אליו ושלא יפרו את הסדר. כל זה נכנס אצלם לקו המחשבה שלפיו האיסלאם הוא הדת היחידה שיש לה ערך בעולם".

ההבנות אודות עליה להר הבית משתנות ברמדאן
מוחמד מעולם לא הגיע לירושלים, ולא יכול היה להגיע אליה. האגדה המוסלמית קושרת בין עלייתו לשמים לבין עיר הנצח, פשוט כיוון שמכה היא עיר מדברית עלומה שלא היתה מקדמת את הרייטינג של האיסלאם בהרבה. עלייה לשמים דרך ירושלים משרתת טוב יותר את צרכי הפרסום של האיסלאם. כך הטריחה האגדה המוסלמית את מוחמד, והביאה אותו לירושלים על גבי סוסו המסתורי. זהו הקישור של האיסלם לירושלים.

למרות שאין עוררין על כך שהר הבית שלישי בדרגתו אחרי מכה ומדינה, הרגש הערבי הלאומי כלפיו חזק. נראה שרגש זה רק הולך ומתעצם מאז מלחמת ששת הימים. עד כדי כך הצליחו המוסלמים להעלות את חשיבותו של הר הבית עבורם, עד שלא רק הם, אלא גם העולם החל להאמין בחשיבותו לאיסלאם.

בתוך כך נדחקה מעט העובדה הברורה שעבור עם ישראל היה זה מאז ומעולם המקום הקדוש ביותר והחשוב ביותר. עובדה זו נדחקת עוד יותר בימי הרמדאן.

אליקים וויסנשטרן, דובר התנועות למען הר הבית והמקדש, מספר על ההרעות בתנאי העלייה להר הבית בימי הרמדאן. "בכל ימות השנה מורשים יהודים לעלות להר, שלא לתפילה, מ-7:30 עד 10:00 ומ-12:30 עד 13:30. אולם בימי הרמדאן מבוטלת שעת הצהריים. השנה, בניגוד לשנים קודמות, גם זמני העלייה בבוקר הוגבלו עד לשעה 9:00, זאת ללא כל הודעה מסודרת.

"שבוע שעבר באו להר אנשים מצפון הארץ שעשו את כל הההכנות לעלייה להר, היו שם למשל קבלן ועורך דין שלקחו יום חופש במיוחד, הם הגיעו בשעה 9:15, ומצאו שהעלייה ליהודים כבר אסורה. בנוסף, בימי הרמדאן נאסר על יהודים לעלות עם בקבוק מים להר, כיוון שהערבים שעל ההר צמים".

וויסנשטרן טוען, שהעובדה שהאיסור להכניס מים חל על כל ההר, מעידה שההר כולו מוגדר בידי קובעי המדיניות כמסגד וכשטח מוסלמי. שאם לא כך, האיסור היה צריך לחול על שטח מסגד אל-אקצה, ולא על שטח ההר כולו. אגב, גם לשוטרים שמאבטחים את ההר יש הוראה שלא לשתות או לאכול לעיני מוסלמים. השלכה נוספת של הרנדאן הוא ביטול של שני 'סיבובי שערים', בחודש חשוון ובחודש כסלו. סיבוב השערים הוא מעמד מרגש המתקיים מדי ערב ראש חודש ובו משתתפים אלפים מכל רחבי הארץ. כל השנה סיבוב השערים מתקיים תוך שיתוף פעולה מלא של כוחות הביטחון ובתיאום צמוד עם המשטרה, אבל ברמדאן הכל מבוטל. "אמנם היתה מחשבה לבצע סיבוב שערים חלקי, אבל הציבור שמגיע לסיבוב שערים מצפה לחוויה רוחנית ולטיול ארוך, לא לסיבוב קצרצר".

וויסנשטרן מציין, שבאופן כללי היתה בשנים האחרונות התעוררות גדולה של המודעות לאפשרות לעלות להר הבית במקומות המותרים, ויש גם מעט יותר פתיחות לכך מצד מערכת הביטחון. למשל, בעוד שבעבר היה אסור לעלות להר בקבוצות, כיום מאפשרים לקבוצות גדולות של יהודים לעלות. עם זאת, עדיין קיימות הגבלות רבות, והאיסור על תפילה בהר נותר בעינו.

"המשטרה באה לקראתנו, יש התקדמות והשתפרות. אבל עדיין, זה כאילו מובן מאליו שערבים עולים להר הבית ואת צעדי היהודים מצרים. אנחנו היינו רוצים לפחות להשוות את התנאים".

מי שגר במרכז עשוי לחשוב שתפילות הרמדאן נאמרות בימי שישי בלבד. האמת היא שההתכנסות לתפילה נעשית יום-יום במשך חודש, וההתכנסות העיקרית היא לתפילת הערב. זו גורמת להצפת הרחובות בכלי רכב פרטיים עד ליצירת פקקים גדולים. הבעיה מחמירה כשמכוניות חונות בצדי הדרכים, גם במקומות אסורים, תוך חסימת נתיבי תנועה.

דפנה קנדל, תושבת היישוב היהודי המתחדש שברובע המוסלמי, מספרת: "משך שעות רבות בעיקר לפנות ערב או בימי שישי בבוקר יש תנועה המונית של ערבים ברחובות, ואז התנועה משתבשת. בשעות הללו יש גם עומסי תנועה כבדים והסדרי תנועה שונים מהרגיל.

"אפילו קווי האוטובוס 1 ו-2, המסיעים את המבקרים אל הכותל וממנו, משנים את מסלולם בשעות מסוימות. במקום לעבור דרך שער שכם, הם עוברים בכיכר צה"ל(ליד מלון פנינת דן) ועולים לשער האשפות(השער הסמוך לכותל) מכיוון הר ציון. הכביש הזה הוא חד-סטרי, אז כדי שהאוטובוסים יוכלו לעבור בו, השוטרים שמוצבים שם נאלצים לחסום את הכביש לחלוטין, עד שהאוטובוסים עוברים. גם המסלולים הרגליים משתנים לפעמים. למשל, דרך הילדים מן הגן הביתה.

"אני חושבת שהעובדה שמשנים את המסלולים שלנו במקום להגביר את האבטחה בימים האלה היא משונה. אני מבינה שחלק מהנהלים הם כדי להגן עלינו. אני לא מומחית גדולה לביטחון, אבל בכל זאת אני חושבת שניתן היה למנוע את שיבוש הסדר, ולשדר מסר אחר. הרי אנחנו כובשים את הדרכים בעצם השימוש בהן.

"בנוסף לכל אלה, ערבים שמגיעים לתפילות חונים בכל מקום, ומפריעים לצירי התנועה, לפעמים כמעט חוסמים אותם. צריך להסביר למי שלא מכיר את המקום, שבכל ימות השנה יש קושי גדול לחנות בכל אזור העיר העתיקה, ומי שחונה במקום אסור, מיד חוטף דו"ח. אפילו אם הוא חנה, בלית-ברירה, לכמה דקות. ובחלק מהמקומות מדובר אף בקנס מוכפל של 250 שקלים. והנה, ברמדאן, ערבים חונים בכל מקום, גם לזמן ממושך. בחנייה הם גורמים להצרת מעבר התנועה, והם לא חוטפים דו"חות. יש העלמת עין".

א.ש, מהתושבים הוותיקים בעיר העתיקה מבקש להישאר בעילום. הוא חושש שדבריו יגררו יחס שלילי כלפיו מצד המשטרה: "יש לתושבי העיר העתיקה היהודים אישורי מעבר בכל הדרכים באזור גם בעת חסימה. בסוכות למשל, אני יכול לעבור בדרך חסומה באמצעות האישור שלי. אבל ברמדאן-לא. ביום שישי שעבר ניתנה הוראה נורא מוזרה: אין כניסה ליהודים דרך שער הפרחים או דרך שער שכם. אני שהגעתי ביום שישי עמוס בסלי קניות לשבת, לא הורשתי לעבור דרך שער הפרחים אל הבית שלי. התרוץ הרשמי להנחיות כאלה הוא שמירה על ביטחוננו אבל במקרה הזה, לעבור דרך שער יפו הביתה זה בשבילי אירוך רציני של הדרך בתוך המון ערבי".

האם אי אפשר לשמור על בטחון התושבים בדרכים אחרות? האם הדרך ההגיונית ביותר היא שינוי כל סדרי התנועה היהודית ופתיחה מוחלטת של הצירים לתנועה ערבית? אמנם, תנועת כלי רכב פרטיים מוגבלת מאד ורב ההתנייעות לכיוון הר הבית מתבצעת באוטובוסים ועדיין, סגירת הצירים לרכב פרטי נראית הרמטית פחות מזו שמתבצעת במועדי ישראל.
בנוסף, נראה שאין שמירה על ציר מעבר פנוי בתוך הולכי הרגל.

א.ש. :"אף מארגן הפגנה יהודי לא היה מקבל אישור לתנועת יהודים ברחובות בכמות כזאת, בזמן כזה וללא אמצעי בטיחות.
"יש זמנים שבהם אפילו רכב חילוץ לא יכול לעבור, וגם התושבים הערבים נפגעים מזה. הרב יוסי בן-שחר למשל, שהוא יהודי יקר תושב הרובע שנוהג בטרקטורון של האמבולנס. טס לטפל במקרי חירום, גם בערבים, אבל בשעות תפילה כאלה הוא פשוט לא יכול להגיע".

סיגל טולדו, דוברת המשטרה במחוז ירושלים, מגיבה:
"העיר העתיקה מחולקת לשני חלקים. בחגים היהודיים אנו חוסמים את אזור שער יפו ושער ציון, ברמדאן אנו חוסמים את האזור השני. זה בדיוק חצי, החצי ההפוך של העיר העתיקה.

"יש הסדרי תנועה שונים בחגים של היהודים ובחגים של הערבים, ומטרתם לשרת את המתפללים, לאפשר גישה נוחה, ולאפשר גם למשטרה לעבוד בצורה נוחה. אם יש צורך במהלך חג של יהודים למנוע גישה של רכבים פרטיים באזור מסוים, אנחנו עושים את זה. כנ"ל לגבי הרמדאן. בסולטן סולימן, בצאלח-א-דין,(אזור שער שכם, התוואי הרגיל של קו 1 ו2) בכל הרחובות האלה – אין כניסה של כלי רכב פרטיים לאזור, מאחר שאותם מתפללים מגיעים לכניסה של הר הבית. עובדה, למה האוטובוסים הישראליים לא משנים תוואי ברמדאן?"
הם כן משנים.

"ברמדאן?"
כן.
"את הציר ממזרח העיר, לא מאזור שער האשפות. קו 1 וקו 2 לא יכולים לעבור בציר הרגיל שלהם בגלל האנשים שמגיעים לתפילה, וגם בתפילות היהודים אנשים לא מגיעים. כל הרעיון הזה בא לטובת המתפללים, הן המוסלמים והן היהודים".

מה לגבי חנייה בדרך העופל (מצומת גת שמנים שאחרי ואדי גוז' ועד לשער האשפות)? חונים שם באופן שחוסם נתיב שלם.
"יכול להיות, אני צריכה לבדוק את הנושא. זה נשמע לי מוזר שהם חונים שם, כי זה רחוק מאוד מהאזור שממנו הם צריכים להיכנס. בימי שישי בתפילות הגדולות, אני אומרת לך חד משמעית, אנחנו לא מאפשרים את זה. יכול להיות שבימי חול בתפילות הערב חונים שם".

מה עם הנפצים שנזרקים?
"שלושה שבועות לפני הרמדאן עשינו מבצעים. כמו שאנחנו עושים לפני פורים, אפרופו. החרמנו אלפי נפצים, זיקוקים, אקדחים, כל הדברים המסוכנים, ואנחנו עדיין ממשיכים להחרים. השנה יש פחות".

טולדו אומרת שיש פחות, אך עדיין יש כמות גדולה של אלה. וגם הם, בנוסף לתנועה, מפרים את שלוות התושבים. קנדל: "כשאנחנו הולכים פה ברחוב ברמדאן אנחנו מרגישים הרבה יותר עוינות מזו שיש בכל תקופה אחרת. הערבים מביטים בעוינות רבה יותר, לעיתים יורקים. זורקים נפצים לעבר עוברי אורח. ממש מתפוצצים לנו נפצים בין הרגליים.

"תופעה נוספת היא הרוכלות, שמתפשטת ללא אישור. פשוט באים רוכלים ומעמידים את הסחורה על קרשי עץ. זה אסור על-פי תקנות העירייה, אבל לא אוכפים את זה. אם בא סוף-סוף פקח, אז הוא מחרים את הקרש עליו הוצגה הסחורה, אבל לא את הסחורה. הוא גם לא מטיל קנס. ברגע שהרוכלים רואים אותו, הם מסתירים את הסחורה. אחר כך הם משיגים קרש אחר, וממשיכים למכור".

א.ש: "יש המון דוכני רוכלים בתוך החומות כיוון שיש העלמת עין מהדוכנים האלה. ברחוב סולטן סולימן(מחוץ לחומות סמוך לשער שכם) דווקא מצליחים לשמור על זה, אבל ברחוב הגיא(בתוך החומות, הרחוב המוליך להר הבית) לא. יצוין לשבח שמוליק מאיר ז"ל, שפעל רבות כדי שגם בשבתות לא יהיו דוכנים ברחוב הגיא. אבל עכשיו אין אכיפה של העניין הזה".

קנדל: "בעיקר לקראת סוף הצום יש כאן מין השכמה. בערך בין 3:00 ל-4:00 לפנות בוקר עוברת קבוצת מתופפים, מתופפת ברחוב ממש מתחת לבית שלנו ומעירה גם את התושבים היהודים שלא מעונינים לקום".

"יש פה המון עיוותים שאני לא יודע אם כתבה אחת על עונת הרמדאן תפתור אותם", אומר א.ש, "אבל אין בנו טיפת ייאוש. הדברים מתקדמים".
מה תעני למי שיאמר שאתם בחרתם לחיות בתוכם במקום שבו הערבים הם עדיין רוב, ולכן עליכם לספוג את התרבות שלהם?
קנדל: "ראשית, הממשלה אישרה לי לשבת פה, אז היא אמורה לאפשר לי לחיות פה באופן נורמלי. שנית, זה נכון שכשגרים במקום, צריך לקבל חלק מאורחותיו, ואני מקבלת. אני לא אוהבת פה הרבה דברים שאינני מתלוננת עליהם. אבל כאן מדובר במעשים שמנוגדים לחוק ולתקנות, חלקם מסוכנים לציבור. את הסלחנות כלפי זה אני לא מבינה, ולא אמורה לקבל".

הבעיה מתחילה, כמובן, בהפרות הסדר של הערבים, שמנצלים את ימי חגיהם ואת ההתחשבות הכללית שהם זוכים לה. אחר כך מתגלגלות התלונות על הטיפול בבעיות לפתחה של המשטרה, שלא תמיד עושה מספיק כדי לשמור על הסדר הטוב.

תושב מעלה הזיתים אריה קינג מסכם: "משנה לשנה זה משתפר. זו עובדה שבאה לידי ביטוי קודם כל בזה שהשוטרים הפנימו את העניין שיש תושבים יהודים שגרים ממזרח להר הבית. בעבר היו שניים-שלושה שמבקשים לעבור, והיום כל שעה יש כמה יהודים שעוברים בכביש.
"מה שמאוד עזר לעניין, אלה מדבקות מיוחדות שהיום השוטרים כבר מכירים. היום יש רחובות שנשמרים פנויים, למרות שבעבר גם הם היו מוצפים. זה עדיין לא כמו שזה רצוי שיהיה וכמו שקורה בחול המועד, אבל יותר טוב מבעבר. גם מצב החנייה הבלתי חוקית עדיין גרוע, אבל הרבה יותר טוב משהיה. מה שרחוק מלהשתפר זה עניין הנפצים.

"בעיה נוספת היא הבנייה הבלתי חוקית, שתופסת תאוצה בימים אלה, כיוון שהם יודעים שהפיקוח מתרופף. האמת שקצת קשה למצוא דברים טובים כי עדיין המצב גרוע. מעל לכל חשוב לזכור שמה שקורה ברמדאן זו רק מוגלה שפורצת מתוך דלקת, אבל הדלקת קיימת כל ימות השנה".

הרעשה דתית כבדה
הצום מסתיים ביריית פגז ללא חומר נפץ, שנורה מתותח מימי הטורקים המוצב ברחוב צאלח- א-דין. הדי הירייה, שנשמעים למרחוק, נועדו לבשר על שעת סיום הצום. דרך קצת משונה להודיע על סיום צום בזמן שהעולם הפך לכפר גלובלי של תקשורת האלקטרונית.

אחרי יריית הפגז נשמעים קולות הנפץ של הזיקוקים ושאר קולות הנפץ, החוקיים והלא חוקיים. בו-זמנית מתחילות התפילות במסגדים, לקראת סוף הרמדאן מתחילים קולות התופים, שנשמעים בכל מיני שעות, בעיקר בשעות הערב המוקדמות ולפעמים לפנות בוקר. ועל הנפצים כבר דיברנו.

פרופ' ישראלי, האם צריך לאפשר כל כך הרבה רעש בשל חג?
"הם משתמשים בזה בכל מקום. הקריאה לתפילה מפריעה להרצאות שלי בהר הצופים. אם יהודי היה עושה את זה בארצות ערב, היו הורגים אותו, מגרשים אותו, אני לא יודע מה. אנחנו סופגים הכל ושותקים. מה, זו קריאה לתפילה? איך אפשר לעשות משהו? ומי שגר בגבעה הצרפתית הוא אומלל. בארצות מוסלמיות אסור היה ליהודי להודיע על תפילה, כי זה מפריע למוסלמים. להם מותר להפריע לאחרים".

קולות הנפץ ברחובות מעוררים את השאלה אם ידוע על קשר בין חודש הרמדאן לפיגועים או להתפרצויות לאומנויות.
"זה עניין אמפירי. לא צריכים מחקר כדי להוכיח זאת. בחודשים בהם אדם מרגיש שהוא טהור נפש, הוא מוכן ללכת 'בדרכי אללה'. ידוע שברמדאן, בגלל אווירת ההקרבה והצום, אדם מוכן לעשות דברים כאלה במסגדים נאמרות תפילות ודרשות מסיתות בעניין הזה".

אז זה לא חג כל כך תמים וטהור כמו שמנסים לצייר.
"תמים? מה תמים? אני בדיוק טורח על זה עכשיו, אני כותב ספר שייקרא 'לחיות עם האיסלאם' ושיהיה בו פרק בעניין הזה של מצוות האיסלאם. אם היית קוראת מה שהם כותבים, היית רואה, אין שם שום דבר תמים".

קול רוכלים מכריז על כל מיני המתיקה

פרופסור ישראלי מספר שהמקור הקדום של הרמדאן הוא ביום הכיפורים שלנו. בתחילת האיסלאם, מוחמד אימץ את יום הכיפורים כיום של היטהרות הנפש וצום. הבחירה ביום הכיפורים נבעה מרצון למשוך אל דתו חלקים מתושבי עירו, מדינה, שהיו יהודים.

כשהמהלך נכשל, ויהודים לא הצטרפו אליו, הוא גרש אותם, הרג בהם וגם שינה את התאריך ואת אופי הצום. מצום ארוך בן יממה אחת לחודש של צומות קצרים: בכל יום צמים מזריחה עד שקיעה, צום שאורך תשע עד 12 שעות, תלוי בעונה שבה חל הרמדאן.

הרמדאן נקבע על-פי לוח השנה המוסלמי, שמתחשב בשנת הירח ולא בשנת החמה ואין בו עיבור של השנים. לכן מועד חג הרמדאן זז מדי שנה. חובת הצום היא ביום בלבד, לא בלילה. התוצאה של התרת אכילה בלילה היא 'חאפלות' לילה שנמשכות לאורך כל החודש.

"הם יכולים לאכול כל הלילה והם גם אוכלים כל הלילה. אז החודש שהיה מיועד לצום ולהיטהרות הנפש, כמו שהוא אצלנו, הפך אצלם לחודש הזלילה הגדול ביותר. כל שווקי האוכל, הממתקים והמטעמים מתעוררים לתחייה ברמדאן, למרות שהיה צריך להיות ההפך.
"במשך הימים אסור להם לאכול או לשתות, מה שיכול להיות קשה במיוחד כשהרמדאן חל בחודשי קיץ. בנוסף, הם אמורים להתנזר מכל מה שגורם הנאה, אבל בלילה הכל מותר ובלילות הם באמת משתוללים בכל המובנים".

על רקע זה אי אפשר שלא להיזכר בסיפור על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שנכנס לבית-הכנסת בליל 'כל נדרי', והחל לחפש משהו בכל פינות בית-הכנסת ומתחת לספסלים. שאלו אותו: "מה אתה מחפש?". הוא השיב: "אני מחפש שיכורים", והסביר: "יום אחד בשנה חלה עלינו מצווה לאכול ולשתות. אילו היה יום כזה לאומות העולם, כיצד היו נראים חלקם בסופו? זוללים וסובאים, שתויים ושיכורים. ואילו בני ישראל, שניתן להם יום של אכילה ושתייה, מגיעים בערבו של יום לבית-הכנסת, להתפלל ולהיטהר, ואין בהם שיכור אחד!".

בסוף החודש יש למוסלמים חג בן שלושה ימים שנקרא עיד אל-פיטר ושחותם את הרמדאן, וכן לילה חגיגי שנקרא אל-קאדר, הלילה שבו נחרצים הגורלות. אם זה מזכיר לכם את יום הכיפורים ואת גורל השעירים, זה לא במקרה. עם חג היטהרות הנפש וחריצת הגורלות, נחוג גם חג מתן הקוראן, שגם הוא שואב את השראתו מחג מתן תורה היהודי. אגב, חג הקורבן, עיד אל-אדחה, אינו קשור לחגיגות הרמדאן. הוא נחוג לפני הרמדאן, ומציין את סיום העלייה לרגל לעיר מכה.