בשבע 118: הוי ארצי:

חגי סגל , ה' בכסלו תשס"ה

יש תקדים

בצהרי יום שני, כמה שעות לפני הקטיושות בשלומי, שוחחתי בערוץ 7 עם ראש עירית אשקלון, רוני מהצרי, בעקבות האיום הפלשתיני להרעיש את עירו בטילים. מהצרי, תומך הינתקות, הכריז שהוא לא מודאג. תראה כמה שקט בצפון מאז הנסיגה, אמר.

מותו של נשיא

הבלגן העצום בהלוויית ערפאת עורר אי נעימות גדולה לא רק ברחוב הפלשתיני אלא גם בסימטת התקשורת העברית. חיים יבין ציין בשידור חי שגם אצלנו היתה פעם פאשלה דומה, בהלוויית הנשיא יצחק בן צבי, ואורחיו באולפן הנהנו בהסכמה. ביום ראשון נלעס אותו תקדים על ידי נחום ברנע ב'ידיעות' וגם בראש העמוד הפובליציסטי של 'הארץ'. עוזי בנזימן נזכר: "ב-1963 מת יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל. הלווייתו דמתה להלוויית יאסר ערפאת במוקטעה שלשום. המוני אזרחים התפרצו אל עבר מיטתו שנישאה ברחובות ירושלים כדי לגעת בה. הפרידה הסופית ממנו, במגע יד, בנשיקה, היתה חלק מפולחן שהיה מקובל עליהם, בעיקר על יוצאי הודו".

ואמנם, על אף שהייתי אז בכיתה א', בסך הכל, אני זוכר את ההלוויה ההיא כמו אתמול: רבבות עולים מהודו התפרצו לעבר ארונו של הראיס המנוח בן-צבי, כדי לבטא את אהבתם למי שחיסל במרוצת חייו אלפי אזרחים חפים מפשע, ופוצץ עשרות אוטובוסים אזרחיים על יושביהם. מאות עולים מרומניה טיפסו בפראות על עמודי חשמל לאורך מסלול ההלוויה, לחרדת לבם של צופי טלוויזיה בכל העולם. פלוגה של גדודי חללי הכותל פתחה באש תופת מרובי סער, ורק בדרך נס לא נפגע איש מהמלווים. קבוצת רעולי פנים מהגדנ"ע התפרצה לחלקת הקבר, כאילו מבקשת לקבור את מנהיגה במו ידיה. "ברוח ובדם נפדה אותך יא בן צבי", זעקו זקני מפא"י בפינת רחוב המלך יפו קינג ג'ורג'. בן גוריון רמז בדברי ההספד שלו, שערבים רעים הרעילו את המנוח.

ואגב, אם זכרוני אינו מטעני, אלמנת הראיס המנוח, רחל ינאית בן צבי, אשר בילתה את רוב תקופת ההעפלה והתקומה בבילויים סוערים בפאריס, לא הגיעה בעצמה להלוויה. בעיתונים סופר אז, שהיא סחטה מבן-גוריון קיצבת אלמנות בסך עשרות מיליוני דולארים תמורת הסכמתה לנתק את בעלה המיליארדר ממכונות ההחיאה. היא גם דאגה לכך, שלעולם לא נדע ממה הוא מת באמת. ואולם, מערכת 'הארץ' ושדרן צעיר ואמיץ מקול ישראל, חיים יבין או משהו כזה, חברו יחדיו כדי להוציא את האמת לאור ללא מורא וללא משוא פנים. חבל על דאבדין.




אוסלו 2004

מסביב יהום הסער, אך הכמיהה לחידוש המו"מ עם הפלשתינים לעולם עומדת. היא חזקה יותר מכל פיגוע או אינתיפאדה, היא כבר מעבר לזמן ולמקום. לא משנה כמה הפלשתינים יורים עלינו, לא חשוב מה הם זוממים, תמיד תונח על השולחן תביעה שמאלנית נחרצת להידברות.

ערפאת עוד לא עצם ממש את עיניו, וכבר השמאל תבע לנצל את מותו לחידוש תנופת התהליך המדיני. שמעון פרס, משורר השלום הבלתי נלאה, תבע לנוכח הקבר הפתוח יצירת אופק מדיני.

למה הוא מתכוון, בדיוק? מה עוד אפשר לעשות שטרם עשינו כדי להשיג קצת שלום? האם לא עשינו די במסגרת מאמצינו להתפייס עם הפלשתינים? אבל מי יודע, אולי בכל זאת יש באמתחתו של פרס מגוון רעיונות יצירתיים לסיום הסכסוך בדרכי נועם. מין פתרון שאף אחד לא חשב עליו קודם. אחרי הכל מדובר בפנומן בינלאומי, באחרון המדינאים הישראלים שעדיין מצליח לשאת חן בעיני ז'אק שיראק ולהסתובב חופשי באירופה האנטישמית.

ציפור קטנה לוחשת שפרס מציע לעשות צעד אמיץ ולהכיר באש"ף. כן, להושיט סוף סוף יד לאויב. בשלב ראשון ייפגשו אנשי פרס עם אנשי אבו מאזן באיזשהו מקום חשאי בסקנדינביה, ויסגרו איתם הסכם ביניים. הפלשתינים יכירו בנו, אנחנו נכיר בהם, ושלום על ישראל. הלנצח תאכל חרב?

כדי להוכיח שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, למען אופק מדיני, יתכן שגם נצא מעזה, נפנה את כל ערי יו"ש, נחלק את חברון, נקים אזורי תעשיה משותפים, נעשה מעבר בטוח, נשחרר מחבלים, נספק להם 40 אלף רובים ונעניק תעודת אח"מ לברגותי ולמוסה ערפאת. הם כבר יילחמו במקומנו בחמאס ובתנזים, בלי בג"ץ ובלי בצלם. במקום לסגור אותם במוקטעה ולחסל מבוקשים, במקום שהם יהרגו בנו ואנחנו נהרוג בהם, ישראל תזמין את אבו-מאזן לפסגה משולשת בקמפ-דיוויד. היא תציע לו 97 אחוז מהשטח ואת רוב ההתנחלויות, ובתור בונוס תעניק לו את חולות חלוצה. הרי בסוף ממילא נצטרך לדבר איתם.

ואם גם זה לא יעזור, אולי נסכים לחלק את ירושלים למען השלום, נעלה את הר הבית לקרבן על מזבח ההודנא, ניאות להחזיר ארצה 100 אלף פליטים לפחות, ונתחייב לטרנספר את המתנחלים לשלושה גושי התיישבות צמודי קו-ירוק. רק כך נוכל לשבור את מעגל האלימות.

העיקר לדבר כבר, לדבר. באוסלו, בשארם, בקאהיר, בוואי פלנטיישן, במדריד, בדאבוס, בשטוקהולם, בטאבה, במחסום ארז. והיה אם יגיעו מים עד נפש, גם אז אסור לחדול מהידברות ומצעדים בוני אמון שיפיחו מעט תקווה במחוזות הייאוש הכרוני של הפלשתינים. אם שרון רק ירשה להם, פרס ומתן וילנאי עוד יבנו פה מזרח תיכון חדש. חכו ותראו.

ויצא יעקב

חבר הכנסת הרב יעקב ליצמן מיהדות התורה הבריז השבוע מוועדת הכספים, ואיפשר לאריאל שרון להעביר בוועדה הקצבה משמעותית על חשבון ההינתקות. "הייתי ביום עיון של רשות הדואר", הסביר אחר-כך ליצמן לעיתונאים בלי להניד עפעף. כשיידונו בקרוב באותה ועדה עניינים תקציביים הנוגעים ללבו של ליצמן, אולי כדאי שבני אלון וניסן סלומינסקי ייעדרו מההצבעה לרגל יום עיון של רשות העתיקות.

ציטוט השבוע

"אנחנו הרבה פעמים מתקדמים יותר מהאמריקנים" (מעצב דעת קהל מפרגן להחלטת ביהמ"ש בנצרת להכיר בזוגיות חד מינית, יום ב', גל"ץ).