בשבע 118: על דעת עצמי

אבי סגל , ה' בכסלו תשס"ה

מחוות של רצון טוב

יום א' השבוע. ברמאללה נערך מפגש חירום של ראשי הפלשתינים. על סדר היום: חלון ההזדמנויות שנפתח לשלום מלא ואמיתי עם ישראל.

רווחי פתוח': יא אבו מאזן, מהן הדמעות האלו על פניך, כשפורים מאחוריך?
אבו מאזן: יא פתוח', אני עוד בוכה מההלוויה של הראיס.
פתוח': אבל יא אבו מאזן, כבר עברו יומיים מאז. אתה רוצה להגיד לי שעוד לא התאוששת?
אבו עלא: הוא לא בוכה על הראיס, יא לא-אבו-של-אף-אחד. ידידנו מחמוד בסך הכול מתרגש מהמחווה של הישות הציונית.

אבו מאזן: בדיוק. לא הייתי מאמין שישראל תיתן לנו לקבור אותו ברמאללה.
אבו עלא: הם בסדר, הישראלים האלה. כבר שבועיים לא היה לנו שום סיכול ממוקד.
פתוח': ושמעת על זה שהם מתכוננים לשחרר אסירים שלנו? איזו מחווה נאצלת. (גם הוא מתחיל לייבב)

אבו מאזן: ועכשיו אולמרט תומך בכך שערביי אל-קודס יוכלו להשתתף בבחירות.
אבו עלא ופתוח' (יחד): התכוונת למזרח ירושלים.
(צלצול טלפון. מרוואן ברגותי על הקו)
ברגותי: נו, מתי משחררים אותי?
אבו מאזן: אנחנו עובדים על זה, אחינו מרוואן. השרים של שינוי כבר בעד.
ברגותי (בבוז): עזוב אותם, שמאלנים עוכרי ישראל. מה עם ראש הממשלה?
פתוח': זה שהודיע על המשך הנסיגה הישראלית? ברכה תבוא על ראשו.
ברגותי: מה זה, שמתם אותי על דיבורית?
אבו מאזן: תגיד, יא מרוואן, ככה נותנים לך להתקשר חופשי?
ברגותי: זה בזכות ערפאת. פתאום היהודים נותנים לנו כל מה שאנחנו רוצים. עם כזה רצון טוב, אין ספק שנפתח כאן חלון הזדמנויות לשלום.
פתוח': תחי ממשלת ישראל.
אבו מאזן: תחי מדינת ישראל. (כולם קמים ושרים 'התקווה')

שר בלי מורל

את התחום הזה כולנו מכירים. שרים בכירים עוסקים בו, אנשי תקשורת מתפרנסים ממנו, אמנים ישראלים הופכים אותו לחלק מרכזי ביצירתם, ואילו הציבור – הבה נאמר שהציבור בישראל נושם אותו יותר מאוויר. מדובר בתחום כה חשוב, כה מרכזי בחיינו, שקשה להבין מדוע אין עדיין משרד ממשלתי המטפל אך ורק בו. ובאמת, הגיע הזמן שראש הממשלה ימנה שר חדש לממשלתו, השר הממונה על תיק הורדת המורל.

במסגרת תפקידו, יפרסם השר להורדת המורל הודעות שונות ומשונות שידכאו את האזרח הקטן. הוא יאזן וימתן כל גילוי של שמחה על חדשות טובות, ויחזק תחושות קשות בעקבות ידיעות עצובות. כבוד השר ישבית את שמחתנו על מותם של צוררים, יפחיד אותנו מחיסול של טרוריסטים, יזלזל בנתונים כלכליים מעודדים, יביע צער על נצחונו של ג'ורג' בוש בבחירות, ירכין ראש בפני שרים אירופיים ופקידים מהאו"ם, ישפוך אש וגופרית על הישגים ספורטיביים, יתנגד לכל צעד של בנייה וצמיחה, ובעיקר יקפיד להאיר להדגיש כל חולי וכל מדווה בחברה הישראלית.

למה לנו התבטאויות של שרים? את מי מעניינים הכלכלנים? מי צריך פרשנים מדיניים? הורדת המורל דורשת שר במשרה מלאה, אדם שנוכל לסמוך עליו, לדעת שבכל רגע קסום ונפלא תמיד יהיה מישהו שיוריד אותנו לקרקע בקול חבטה. אם לא שמחה, לפחות שתהיה מעט יציבות בחיינו - זה כל מה שאנו צריכים.

חמסה עלינו

א. כבר שבוע אני מסתובב עם תחושת קישקעס מעיקה: האם ערפאת באמת נקבר ברמאללה? האם יש לפחות אדם אמין אחד שבדק את תכולת הארון?
ב. אני לא מבין את הכותרת: "חמושים ירו לעבר סוכת האבלים לערפאת בעזה". בטוח שהם היו חמושים? זה לא אלונקות, מה שהם החזיקו? איך אפשר לדעת?
ג. בינתיים יש לפלשתינים ארגון טרור בשם 'גדודי יאסר ערפאת' ורקטה בשם 'יאסר 1'. אני מניח שבקרוב ייקראו על שמו של הראיס גם כיכר מרכזית, מחלף, רחובות, בתי ספר, היכלי תרבות, מרכז רפואי, מחנה צבאי, מכינה קדם צבאית, בית הארחה, מבנים אקדמיים, מעבדות, פארק מדע ותחנת כוח של חברת החשמל. הרי ידוע שאין גבול לפולחן האישיות אצל הערבים האלה.
ד. כמי שמתגורר מול בית ספר, אני מתחיל להבין מדוע מערכת החינוך שלנו נראית כפי שהיא נראית. איך יהיה לתלמידים זמן ללמוד, אם פעם ביומיים יש איזה טקס בבית הספר: ימי זיכרון, ימי חג, ראש חודש, תחילת שנה, סוף שנה, אמצע שנה... שלא לדבר על הטקסים הידועים בשם "תרגיל לשעת חירום". מומלץ להתחיל לדלל, ואם אי אפשר – לפחות שיורידו שם את הווליום ברמקולים.
ה. "יש יותר טוב מהשפה שלנו, ה'היברו'? הכי טוב!" (צופה נלהב בבכורה הישראלית של המחזמר 'שיקגו', מתוך כתבה בגל"צ).

יודע את מקומי
א. לפני שנים אחדות, כמבקר טלוויזיה בעיתון אחר, יצאה ממקלדתי בדיחה עם זקן. היו אלה ימי ספירת העומר, ובאותו מדור השתעשעתי על חשבון זקנו המגודל של פרשן הכדורסל הדתי אלי סהר. הדברים נאמרו בקריצה ולא משכו יותר מתגובה ורבע של קוראים נזעמים. ובכל זאת, מתוך תחושה אישית לא נוחה, הבעתי מאוחר יותר מעין חצי התנצלות בשתי הזדמנויות לפחות. (ביחד זה יוצא התנצלות אחת שלמה, לא?)

אלא שאותו ויץ ממשיך לרדוף אותי עד עצם היום הזה. מאז אותו מדור, עדיין ישנם כאלה הבטוחים כי אני עוין את מנהגי היהדות או את אלי סהר באופן אישי, ולא היא. אני מעריך את האיש כמקצוען בתחומו וכאחד המביא כבוד רב למגזר. ובאמת שאין לי דבר וחצי דבר נגד מנהגי ישראל – הרי גם על פניי עולה אותה מוטציה שעירה בימי ספירת העומר, ואין דבר המעיד על אהבתי ליהדות יותר מאשר פרצופי המזכיר את יאסר ערפאת בתקופה שלפני סוהא.

למה אני מטרחן את הקוראים בסיפור זה? משום שמאז אותו מדור עברתי שינויים משפחתיים וטופוגרפיים, וכיום מתפלל לצדי בבית הכנסת לא אחר מאשר אותו אלי סהר. בכל פעם שאני חולף לידו, אני די רועד: האם הוא יודע מי אני? האם הוא יזכור את הבדיחה מלפני שנים? האם הוא יעשה עלי עבירה בלתי ספורטיבית? אני חוזר ואומר: אני מעריך את סהר כאחד הפרשנים הטובים שיש לנו, בלי קשר לכך שהוא נראה הרבה יותר חזק ושרירי ממני.

ב. לפני כשנתיים, באחד הגיליונות הראשונים של עיתון זה, כתבתי קטע קליל על הכדורסלן הדתי תמיר גודמן. השורה התחתונה שם היתה, פחות או יותר,שהצברים הדתיים מסוגלים לאהוב חוצניק בתנאי שהוא יודע לקלוע שלשות. לא היה בקטע ההוא משהו שאמור להעליב מישהו, בוודאי לא את גודמן עצמו. ובכל זאת, בכל פעם שאני יוצא מהבית להוריד את הזבל, אני נזכר בחרדה באותו טור. לא כי אני חושב שהכתיבה שלי היא זבל, אלא מפני שאני יודע כי תמיר גודמן עשוי להמתין לי במעלית.
כן, קוראים המומים, תמיר ואני גרים זה לצד זה בשכנות טובה. כאן המקום לציין כי מדובר באחד הטיפוסים הנחמדים והמקסימים שפגשתי אי פעם, בלי קשר לכך שהוא גבוה ממני בשני ראשים ועלול להזמין אותי יום אחד למשחק אחד-על-אחד.

ג. לבמאי הדתי יוסף סידר: אם אתה שוקל לעבור לשכונה שלי יום אחד, אנא חשוב על כך פעם נוספת. זה כבר עלול להיות יותר מדי בשבילי.