בשבע 118: פינוי ביזוי

בדיקת חוק 'פינוי-פיצוי' מעלה שהמדינה לא מתכוננת לעשות אפילו את המינימום הנדרש, כדי לשקם את אלו שהיא מתכננת לעקור מבתיהם

חגי הוברמן , ה' בכסלו תשס"ה

ראובן בן שמעון (שני החבר´ה מהמשלים הקבועים של המורים בבתי-הספר), הוא תושב גוש-קטיף, אזרח שומר חוק. ממשלת ישראל החליטה שעליו לעזוב את ביתו למען התהליך המדיני, והוא מציית. אם הממשלה אומרת היא בטח יודעת מה היא עושה. בשביל זה בחרנו אותה. כל השנים הסבירו לו כל מנהיגי ישראל כמה חשוב למדינה שהוא בנה בית בגוש-קטיף, שזה מעשה ציוני אמיתי, שהמדינה לעולם לא תפקיר אותו והוא יישאר שם לנצח, כי אין דבר יותר נכון מכך. אז עכשיו אותו אריק, שתמיד סיפר לכולם שמדינת ישראל צריכה להתגאות בחממות שהוא הקים בגוש-קטיף, מסביר שזאת היתה טעות והוא צריך ללכת. וראובן בן שמעון הוא אזרח ממושמע. רק לפני שלוש שנים, כששרון עלה לשלטון, ראובן בן שמעון הקים את ביתו בגוש-קטיף אחרי שאריק הכריז במפורש ששום יישוב לא ייעקר. בטח הוא לא יזרוק אותי עכשיו לרחוב - חשב ראובן - הוא היה אז כל כך נחמד...

ואכן, במינהלת פגש את יונתן, חבוש כיפה הסרוגה, שמונה בידי הממשלה לעזור לו להתפנות בקלות. יונתן, שופע חביבות, הסביר לראובן שכדאי לו לפנות מיד למינהלת כדי לקבל פיצויים, כי "כל הקודם זוכה". ראובן גם זכר איך לפני 22 שנה, כשפינו מימית את אבא שלו שמעון בן לוי והסבירו לו כמה חשוב שיבנה בית חדש דווקא בגוש-קטיף, האבא ניהל מו"מ על גובה הפיצויים וקיבל בסוף פיצוי סביר.
אבל עכשיו, הסביר לו יונתן, לא יהיה מו"מ. אנחנו מדינת חוק, והחוק אומר שהמדינה תקבע כמה כסף תקבל. גם לא תהיה לך שום יכולת להתנגד. הרי בינינו - קרץ יונתן - אתה יודע שאין ביקוש גדול לבית שלך. תגיד תודה שמישהו מפצה אותך.

חוץ מזה, אמר לו יונתן, אם אתה רוצה את הכסף, תחתום לי בבקשה כאן וכאן וכאן. על מה חתמתי? - תמה ראובן בן שמעון. חתמת - השיב יונתן - שאין לך מרגע זה שום זכות לתבוע אותי, או את המינהלת, או את המדינה ועובדיה, גם אם אתה חושב שנעשה לך עוול.

ראובן, קצת מופתע, ביקש לדעת מה יהיה היקף הפיצוי על הבית שלו, סוף כל סוף מדובר במבנה של 200 מטר מרובע, שהוא השקיע בו את כל נשמתו. "תקבל פיצוי על 160 מ"ר" - השיב לו יונתן. למה? תמה ראובן. "כי החוק קובע שמעבר ל-160 מ"ר לא ישולמו פיצויים" השיב יונתן בחביבות. "אבל היה לי בבית ארון קיר ענק, שאני לא יכול להעביר אותו, והיו לי חרסינות מובחרות, ובדיוק הרכבתי שיש חדש, יפה כזה, מי ישלם לי על כל אלו?" התפלא ראובן. "אה, זה" - השיב יונתן - "זו כבר בעיה שלך. אנחנו משלמים רק לפי מטר מרובע, בתנאי שהבית היה שלך ולא גרת בשכירות. בכסף הזה" - חייך יונתן במתיקות - "תוכל לבנות לך בית חדש..."

אבל לבנות בית זו טירחה רבה? - התלונן ראובן הנודניק - מי ישלם לי על הזמן של הריצות אחרי קבלן, של חיפוש אחרי חשמלאי והאינסטלטור, של חיפוש אחרי נגר שיבנה לי ארון קיר חדש גם בבית החדש? יונתן התחיל לאבד את סבלנותו: "גם זו בעיה שלך. על זה לא תקבל פיצויים".

ומה עם הכסף ששילמתי עבור הקרקע עליה בניתי את הבית? - הוסיף ראובן להטריד. מצטער, השיב יונתן, רק אם היית גר שמונה שנים היית מקבל את מלוא ערך הקרקע. תגיד תודה שאתה גר שם יותר משנתיים, וזכאי לקבל שביעית מערך הקרקע. אם היית גר פחות משנתיים, היית מקבל רק את ערך הבניה, לפי התעריף שאנחנו קבענו לך.

אתה יודע מה? - החציף ראובן פנים - אני רוצה להביא שמאי שיבדוק בדיוק כמה הבית שלי שווה.
בסדר - התרצה יונתן - תקבל שמאי, אבל לא שמאי שאתה תבחר. השמאי הממשלתי הוא שיקבע כמה הבית שלך שווה. אתה תשלם לו כמובן 3000 ש"ח על עבודתו, למרות שהוא מקבל משכורת מהמדינה. זה עונש שהעזת לדרוש הערכה של שמאי. רצית שמאי? תשלם.

ראובן גרד בראשו. הטיעון הזה נשמע לו מוכר מאיזשהו מקום. כן, בשבוע שעבר, בשיעור היומי, סיפר הרב על תושבי סדום. בסדום, אמרו חז"ל, "מי שפצעו חברו אמרו לו: תן לו שכרו שהקיז לך דם..."

הדו-שיח הזה כמובן לא התקיים במציאות, אבל הוא גם לא דמיוני. כולו מבוסס על "הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות", הקרוי בלשון העם "חוק פינוי-פיצוי". תומכי העקירה מנסים להציג את החוק הזה כמי שבא להבטיח את זכויות המגורשים. כשקוראים אותו לעומק מבינים שמדובר בחוק דרקוני, אכזרי ודיקטטורי, שמנהיגים כמו סטאלין או צ´אושסקו היו מתגאים באחד כמוהו.

בתחילת השבוע התכנסה ועדת החוקה לדיון ראשון בהצעת החוק לקראת העברתה לקריאה שניה ושלישית. יו"ר הוועדה, ח"כ מיכאל איתן, התומך בעיקרון בתוכנית הנסיגה, אמר בדיון כי מהלך כזה מוביל להתנגשות בלתי נמנעת בין זכויות אדם בסיסיות לבין צרכי המדינה ובמיוחד כשמדובר בבני אדם שנולדו במקום, המוכנים לוותר על אזרחותם וליטול סיכונים ע"מ להמשיך לחיות בבית בו נולדו. פרופ´ אליאב שוחטמן, מומחה למשפט בינלאומי, אמר בדיון כי גם על-פי המשפט הישראלי, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מגביל את זכותה של ממשלה לעקור תושבים ממקום מושבם, מתוקף היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. לדבריו, החוק הישראלי תואם לאמנה הבינלאומית האוסרת גירוש.

אחד המשתתפים בדיון היה עו"ד יצחק מירון, עורך דין העוסק בתחום האזרחי והמסחרי מזה 30 שנה. הדו-שיח הדמיוני דלעיל מבוסס על הסבריו על הצעת החוק. בימים אלו שותף עו"ד מירון בצוות מתנדבים שכולל כמה עשרות משפטנים, שמאים ואנשי מקצוע נוספים, במגמה לספק הגנה משפטית לתושבי גוש-קטיף. הצוות הוקם בעידודו של ח"כ צבי הנדל, תושב הגוש, לקראת מסע התלאות החוקתי הצפוי להם, מעבר לעצם הכוונה לעקרם מביתם.

ביום ראשון, אחרי הדיון בוועדת החוקה, נסע עו"ד מירון לפגישה עם תושבי גוש-קטיף, שהתכנסו לדון במצב שנוצר. עו"ד מירון ניסה להרגיע את התושבים ולהסביר להם כי בניגוד לכל האיומים, אין מה למהר להגיע ולדבר עם אנשי מינהלת הגירוש היושבת בירושלים. מינהלת הגירוש, כזכור, מפזרת ידיעות בתקשורת שאנשים רבים חותמים ומי שלא יגיע לחתום יפסיד וכו´, "כל ההודעות הללו הם מגמתיות כדי להחליש אתכם" - אמר עו"ד מירון - "אין לכם סיבה לרוץ אל המינהלת או לעורכי דין פרטיים, תמיד הראשונים יוצאים נפסדים".

ח"כ יולי אדלשטיין סיפר בכינוס כי ראש הממשלה קיווה כי החוק יטופל בוועדה אחת, וכך יועבר בזריזות. אולם בפועל החוק היום מטופל בשתי וועדות שונות. סעיפי החוק הנוגעים להיבטיו החוקתיים נדונים בוועדת החוקה, בראשות ח"כ מיכאל איתן. בסיום עבודת הוועדה, ב-30 לדצמבר, יועבר המשך הדיון בסעיפי החוק לוועדת הכספים, בראשות ח"כ אברהם הירשזון, אשר תדון בסעיפים הנוגעים לנושאים הכספיים.

החוק הזה, למשל, נועד למנוע אפשרות של מו"מ על גובה הפיצויים עם המתיישבים, כפי שניתן היה לצפות באופן הכי אנושי, כפי שנהוג לקיים במקרה הפיטורים הקטן ביותר. הממשלה החליטה, הכנסת אישרה - וזהו. "מה שנקרא ´פיצוי נדיב´" - אומר עו"ד מירון - "הוא בעצם שלילת כל הזכויות הנוהליות, או שלילה של כל עילה משפטית מצד המתיישבים". תשלום פיצויים, מסביר עו"ד מירון, נדון על פי דיני חוזים או דיני נזקים. על פי דיני נזקים, יש בחוק דבר הקרוי "פיצוי קיום". אדם הגורם נזק לציוד של חברו ששווה אלף ש"ח, אבל בציוד הזה היה הניזוק אמור לבצע עיסקה שתכניס לו מיליון ש"ח, ואין לו אפשרות להשיג ציוד חלופי, המזיק יחוייב לא באלף ש"ח אלא במיליון ש"ח, בהתאם לכסף שהפסיד הנפגע. בחוקי נזיקין יש דבר שנקרא "נזק עקיף". אם פגעתי לך ברכב, וזהו רכב נדיר שחלקי חילוף שלו עבורו צריך לייבא מחו"ל, הפוגע יפצה גם את הזמן והתשלום עבור הזמנת החלפים מחו"ל. אם המדינה סוללת כביש חדש ופוגעת עקב כך באיכות החיים של תושבי היישוב ליד הכביש, והללו מחליטים לעקור ממקומם, המדינה לא תשלם רק על הבית אלא על כל ההוצאות מסביב של בניית בית חדש.

גם כאן, כיוון שהממשלה כופה על האדם לעזוב את ביתו, היא חייבת ב"פיצוי קיום" - פיצוי על כל מה שהיה לאדם אלמלא היתה מגרשת אותו מביתו. על ימי עבודה, התרוצצות, על עגמת נפש וגם על נזק פסיכולוגי לילדים. על כל אלו המדינה מתחמקת ממתן פיצויים. מנגד יש בחוק סעיף "ייחוד העילה" - מניעת הזכות לתבוע את המדינה או את עובדיה, או את המינהלת למי שלוקח את הפיצויים המובטחים לו.

גוש-קטיף, חשוב לזכור, הוא איזור התיישבות מורכב שיש בו מכל הבא ליד: ישנם בעלי בתים, ישנם שוכרי בתים, ישנם בעלי עסקים ויש חקלאים בעלי שדות או חקלאים בעלי חממות. יש מי שהשטחים החקלאיים שלהם ליד הבית, ויש מי שיש להם שטחים חקלאיים בנגב. גם הבתים לא דומים. ישנם מבנים טרומיים, ויש בתים שאנשים בנו בעצמם. יש מוסדות כמו "מכון התורה והארץ" ויש מפעלים כלכליים רבים. החוק מתעלם מהמורכבות הזו, וקובע פיצויים שרירותיים. "ערך הבתים" - אומר עו"ד מירון - "נקבע מראש על פי ערך נמוך, מחישוב שערך היישובים הוא נמוך".

מי שבנה תוספת לבית, ואין לו קבלות על כך, לא יפוצה על התוספת. "אפילו עם מדובר בתוספת לא חוקית, חייבים לפצות אותו" - מסביר עו"ד מירון - "הרי במקרה אחר אותו אדם היה יכול לפנות לרשות המקומית, ולקבל גם בדיעבד היתר בניה על החריגה. החוק מתעלם מכך".

וסיפור השמאי: תושב שסבור שסכום הפיצוי על הבית נמוך, ומבקש שמאי שיעריך את שווי ביתו, המדינה כופה עליו לממן את השמאי הממשלתי בסכום של 3000 ש"ח. זאת כאשר על פי החוק הרגיל, מי שגורם נזק הוא המשלם את השמאי, ואת שכר עורך-הדין, ואת שכר כל יועץ מקצועי אחר. וכאן הרי ברור שמדובר באנשים שהגירוש נכפה עליהם.

נקודה חמורה נוספת, שממעטים לדבר עליה, היא התעלמות החוק החדש מהנזק הפסיכולוגי. אין מי שיחלוק שמהלך כמו גירוש בכפיה מחייב טיפול פסיכולוגי אם לא למבוגרים, בוודאי לילדים. בהליך משפטי רגיל של גרימת נזק היה הניזוק זוכה בתשלום פיצוי על הנזק הנפשי, ועל אובדן הזמן, ועל עוגמת הנפש - כל הדברים שהחוק מתעלם מהם.

"זהו עוול משווע" - אומר עו"ד מירון - "הניסיון של ימית לימד שחלק מהתושבים נקלעו למשברים של גירושין, והרס משפחות, ומשברים נפשיים. וכאן, במכוון, לא עושים דבר כדי לצמצם את הנזק".

אחרי פינוי ימית קבעו הפסיכולוגים, שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הנזק הנפשי של התושבים, הוא להקים את היישובים מחדש בשלמותם, מבחינה חברתית. זה טוב לילדים, זה טוב למבוגרים. בכל מקרה של עזיבת מקום מגורים אדם צריך להתמודד מחדש על מקומו בחברה, והילדים על מקומם בכיתה. למתיישבי ימית, כזכור, ניתנה האפשרות לכל ישוב להקים יישוב חדש, וכך לשמר את החיים הקהילתיים. בשנת 96, כשנושא הנסיגה מהגולן עמד על הפרק, הוכן תיק מפורט שקבע לאן יועברו היישובים בשלמותם, כמובן למי שיהיה מעוניין בכך. ההנחה היתה שרוב התושבים ירצו להמשיך ולשמר את הקהילה שבנו.

ברוב יישובי חבל עזה, הן ביישובים הדתיים והן בחילוניים, נבנו קהילות חברתיות פורחות. בסיור שקיימתי לאחרונה בשלושת יישובי צפון הרצועה, שמעתי בעיקר צער על חורבן החיים החברתיים והקהילתיים.

לפני כשלושה שבועות, במוצאי שבת, נערך במועדון של קיבוץ בית השיטה ערב לציון תשע שנים לרצח יצחק רבין ז"ל. בכנס נכחו רבים מחברי הקיבוץ. הדובר המרכזי בכנס היה יונתן בשיא, חבר קיבוץ שדה-אליהו הסמוך, שהגיע עם רעייתו נעמי ועם מאבטח צמוד של השב"כ. מי שרוצה להבין את שיא המפלצתיות של תוכנית העקירה ושל מבצעיה, מוזמן לעיין בדברים שאמר בשיא בעצרת, כפי שפורסמו באתר האינטרנט מעריב אן.אר.ג´י, ובשבועון התנועה הקיבוצית "הדף הירוק".

בשיא אישר כי האפשרות של מעבר תושבים כקבוצה, כדי להמעיט את הנזק הנפשי, תישלל מתושבי הרצועה. "בלי להזכיר שמות" - סיפר בשיא - "בא אלי יישוב אחד ואמר: ´אנחנו רוצים לעבור למקום אחר כיישוב אחד, ואנחנו רוצים לדעת היכן, מה עושים?´. (אני מוכן לחשוף את שם היישוב: פאת שדה – ח.ה.). תאמרו מקימים יישוב חדש, אבל כל מי שהתנסה פעם בהקמת יישוב חדש בארץ יודע שזה סיפור לשנים. כל משבצת שתסמן תביא עליך את הירוקים, הירוקים הכהים ואת רשות הארכיאולוגיה, וכאן מתוכנן כביש, בקיצור, שנים, ואנחנו צריכים לתת תשובות לעוד כמה חודשים".

לקרוא שוב ולא להאמין. לוח הזמנים השרירותי שקבע ראש הממשלה הפך לקדוש, לתורה מסיני. כשמדובר על עקירת יישובים, ראש הממשלה יודע איך לרמוס את כל הכללים הממלכתיים והדמוקרטיים כי יש לוח זמנים שהוא עצמו קבע, וממנו אסור לסטות. אבל כשמדובר על הקמת יישובים חדשים למגורשים, פתאום יש בעיות: יש ירוקים, יש תיכנון. כאן הממשלה עומדת אובדת עצות וחדלת אישים.

"כששאלתי את עצמי מה אני יכול להציע לאנשים שירצו להתיישב במקומות אחרים" - הוסיף וסיפר בשיא - "התבררה לי התמונה הבאה: מי שרוצה יישוב קהילתי או עיר, אין בעיה. יש הרבה הרחבות קהילתיות בערים, ביישובים קהילתיים. מי שמחפש הרחבה קהילתית דתית זה יותר מסובך. בנגב יש מעט מאוד מושבים דתיים ולחלקם אין הרחבות קהילתיות, ויש בכך קושי למצוא מקום למי שירצה לעבור לגור ביחד". בקיצור, מבטיח בשיא למגורשים, תשכחו מהשכנים שלכם, גם אם היה לכם מאד נעים איתם והייתם רוצים להישאר ביחד עד מאה ועשרים. אנחנו מפרידים ביניכם בכוח, בכל מקרה. מה אנחנו, בני אדם?

"הבעיה הגדולה מתחילה ב-400 המשפחות החקלאיות" - הסביר בשיא - "מתברר כי אין כמעט בכל רחבי הנגב נחלות מושביות לא מאויישות. גם אם אנשים מאוד ירצו פשוט אין מספיק נחלות, ולהרחיב נחלות במושב זה עניין מאוד מסובך: צריך להקצות מים וקרקע, תכנון, מה שלוקח הרבה מאוד זמן. הבעיה הכי קשה היא בעיית המושבים הדתיים - מתוך 400 המשפחות החקלאיות 350 הן דתיות, ואין בכלל בנגב נחלה לא מאוישת ביישוב דתי, פשוט אין". זו הבשורה של בשיא למושבניקים הדתיים: לא רק שנגרש אתכם מהבית בכוח, גם לא בטוח שתוכלו להמשיך ולהתפרנס מאהבת חייכם. לא אתם תקבעו במה תעסקו. הפריץ יחליט בשבילכם.

בשיא התייחס גם לנושא הפיצויים. "הפיצויים" - גילה בשיא בהרצאתו - "יהיו הרבה יותר נמוכים מהפיצויים בימית. מדובר בסכומים בסדר גודל אחר לגמרי". נזכיר רק כי התושב הוותיק ביותר בימית לא גר שם יותר מתשע שנים. בגוש-קטיף ישנם תושבים המתגוררים במקום כמעט 30 שנה. את מיטב שנותיהם הקדישו אותם אנשים לגוש-קטיף. למה מגיע להם פחות משניתן לתושבי ימית, שכולם, בניגוד לתושבי חבל עזה, היו בגיל ובמצב בו ניתן היה לפתוח פרק שני בחיים?

וההבטחה החגיגית האחרונה של בשיא למגורשים הפוטנציאלים: "השאלה אם נעמוד ברמת הציפיות שלנו מבחינת הכנת המקומות לאנשים עד הקיץ עדיין פתוחה. ברור שלא יהיו בתים מוכנים. אנחנו כבר קונים קרוואנים כדי שאנשים יוכלו להציב בקצה המגרש שלהם ובמקביל יבנו את הבית בכספי הפיצויים שיקבלו. אני סבור שזה פתרון סביר". זו אם כן תוכנית הממשלה: לעקור את המתיישבים בכוח מהבתים בהם התגוררו שנים רבות, ולשכן אותם ב...קראוונים.

בדברים אלו חשף בשיא את כל הדרכים הנכלוליים בהן מתכננת הממשלה להשפיל ולפגוע במפוני גוש-קטיף, במסגרת החוק הקרוי "פיצוי-פינוי". הוא מאשר כי גם מתיישבים מגוש-קטיף שיתפתו לא להיאבק ולהתפנות מרצון, יעברו מבתיהם האהובים לקראוונים, יופרדו סופית מהשכנים, יאבדו את פרנסתם ובתמורה יקבלו כמה פרוטות כפיצויים, בלי שום יכולת לערער על כך.