בשבע 119: הוי ארצי:

חגי סגל , י"ב בכסלו תשס"ה

שותף לדרך

יומנים סודיים שנחשפו השבוע בדרום אמריקה חשפו אוהד נלהב לעניין הפלשתיני משנות הששים והשבעים: יוזף מנגלה.

ההכנות בעיצומן

פקודת הגירוש הסופית טרם פוקססה מהדרג המדיני לדרג הצבאי, אבל צה"ל כבר עסוק עד מעל לראש בעיצוב תוכניות ובהכנות נפשיות. מומחי פינוי מהאקדמיה, פסיכולוגים וגם ותיקי הקרבות בימית, משני צידי המתרס, מוזמנים לימי עיון שמקיימות הזרועות השונות של הצבא לקראת המבצע הגדול. ביום חמישי שעבר, למשל, התקיים יום עיון כזה בבסיס של חיל הרפואה בדרום. בין השאר השתתפו בו זאב דרורי, ממפקדי הפינוי ההוא (ולימים מפקד גל"צ) ועליזה ויסמן, ממגורשי חבל ימית, שכתבה ספר על קורותיה באותם ימים ('הפינוי', בהוצאת ספריית בית אל).

ויסמן ודרורי דיברו על לב המפקדים לגלות אהדה גדולה ככל האפשר לאנשים שהם עתידים לגרש מבתיהם. "לדעתי, החיילים בכלל לא יודעים לקראת מה הם הולכים", נאנחת ויסמן, ומודה שהתייסרה קשות אם בכלל להשתתף ביום העיון. "כמעט הודעתי שאני לא משתתפת, אבל בסוף החלטתי שחובתי לשכנע את החיילים להיות אנושיים כמה שיותר, אם וכאשר".

היא פסימית מאוד, אולי מפני שבימית היתה אופטימית מאוד עד לרגע האחרון, ורק בסוף ראתה שהגרוע מכל הופך מסיוט לממשות. כשכתבה את הספר, המתעד את חוויותיה אז, לא חשבה שיום יבוא והוא יהיה שוב אקטואלי. צה"ל כבר הודיע לה שהוא מתכוון לרכוש מאות עותקים ממנו כדי להפיץ כספרות מקצועית בין מפקדי הפינוי, אבל בינתיים אין לו תקציב, עובדה שיכולה לעודד משהו את תושבי גוש קטיף. כשאני שואל את עליזה מהי ממליצה להם, היא עונה קצרות: "להילחם!".

5 דקות באוקטובר

יום שני, י"ב בתשרי תשל"ד, 8 באוקטובר 73', היה יום נורא ברמת הגולן. אחרי 48 שעות של קרבות אכזריים הטילו הסורים למערכה את עתודת השריון האחרונה שלהם. מפקדה היה אחיו של נשיא סוריה, חאפז אסד. "אני לא בטוח שנצליח להחזיק מעמד", דיווח אלוף פיקוד הצפון, יצחק חאקה, לרמטכ"ל דדו. מפקד חטיבה 7, יאנוש בן גל, הודיע בשלב מסוים "זהו זה", והתכוון לכך שהסורים מבקיעים את המערך החטיבתי שלו באזור קוניטרה, וממוטטים, בעצם, את כל קו ההגנה הישראלי בגולן.

"תחזיק עוד חמש דקות, לא יותר", ביקש ממנו בשקט מפקד האוגדה, רפול, "עוד חמש דקות". יאנוש החזיק מעמד בקושי, וכעבור חמש דקות התקבל דיווח מתצפיתנים שכלי רכב סוריים בגיזרה מסתובבים אחורה. כלומר, נסוגים. "זה היה סימן ראשון לשבירתה של המתקפה הסורית", כותב זאב שיף בספרו 'רעידת אדמה באוקטובר'. תיאור דומה מופיע בספרים אחרים שנכתבו על המלחמה. גם הם מתייחסים לאותה בקשה של רפול, עוד חמש דקות, כאחד מרגעי ההכרעה של המלחמה.

לפני שנה, בעיצומה של מתקפת היסטוריונים עזה על גנזכי המלחמה ההיא, הזדמן לי סוף סוף לשאול את רפול על סמך מה הוא האמין אז שעוד חמש דקות יהיה בסדר. האם ידעת על תגבורת שאמורה להגיע, תהיתי בראיון עימו ערוץ 7. רפול השיב בשלילה: "שום תגבורת לא היתה אמורה להגיע, כי לא היה מאיפה, אבל כשאתה אומר לחיילים עוד 5 דקות, ההרהור שלהם על הפסד נמוג, ועובדה שזה עבד. כשסיפרו לי שהמשאיות הסוריות מסתובבות, הבנתי שניצחנו".

"וככה הצלתם את הגולן", אמרתי לו בלשון רבים, והתכוונתי בעצם בלשון יחיד.

"לא רק את הגולן, אלא כל ישראל", ענה רפול, "אי אפשר לחיות בעפולה אם הסורים בגולן".


בעקבות הזקן

מול חלקת הקבר של בן-גוריון בשדה בוקר נשמרה השבוע מסורת חדשה יחסית של ריהביליטציה ימנית למעללי המנוח. אשתקד הצדיק שם אהוד אולמרט את מדיניות הפשרות הטריטוריאליות של הזקן, והשבוע הכריז אריאל שרון כי הצדק היה עימו גם בפרשת אלטלנה. הדברים אמנם לא נאמרו במפורש, אך לכל מי שהכיר את הטרמינולוגיה הבן-גוריונית, ושרון הכיר, לא יכולה להיות ספק למה התכוון הנואם. הוא השתמש בדיוק באותו צמד מלים ציניות ששימש את בן-גוריון ועמיתיו כדי להצדיק פגיעה פיסית ביריבים פוליטיים – 'מרות לאומית'.

הטלת 'מרות לאומית' היתה טענת האליבי של מנהיג מפא"י לכל מעלליו הכוחניים נגד יריביו מימין. הוא היה מנוע מלחסל אותם סתם כך, כמקובל במשטרים יותר טוטליטריים אך פחות צבועים, ולכן חיסל אותם באמתלת הצורך בציות להנהגה הלאומית. מה שנהוג לכנות היום 'שמירה על הדמוקרטיה'. מי שלא קיבל עליו את המרות הלאומית נענש בנידוי, בהשמצה, בפיטורין מהעבודה, בחטיפה, במאסר, ולפעמים גם בגזר דין מוות.

בהרצאה מקפת על הסזון במכון ואן ליר, לפני שנים אחדות, העיר היסטוריון המחתרות, יהודה לפידות: "כל הפעולות של ההגנה נגד האצ"ל או לח"י נעשו בשם 'המרות הלאומית'. הממשלה בדרך נתנה הוראות לצבא בדרך לכפות בכוח הזרוע את רצונה על קבוצות שאינן מכירות במרות הלאומית".

לבן-גוריון, טען לפידות, לא היתה סמכות מוסרית לתבוע מרות לאומית, מפני שבארץ שלטה אז ממשלה אחרת, זרה אמנם, אבל שרון אינו כפוף לדקויות היסטוריות כאלה בבואו לעשות שפטים בהתנחלויות תוך היתלות באילן הגבוה משדה-בוקר. ברחבת הקבר שם הוא הקים השבוע לתחיה את סיסמת המרות הקדם-פוגרומית של הזקן: "בן- גוריון ידע כי העם המוכשר והחכם הזה, לוקה לעיתים בנטיה לפלגנות, כיתתיות וריב אחים. על כן לא היה מנהיג כבן גוריון אשר הדגיש את חשיבותה של המרות הלאומית, מרות החוק ומרות הכרעת מוסדותיה המוסמכים של המדינה".

מי שקורא 'הארץ' בחודשים האחרונים, לא צריך להתפלא. בכירי הכותבים שם דוחקים בשרון ללכת בדרכי בן-גוריון ולעשות מעשה אלטלנה במתנחלים. תוכנית ההינתקות שלו מוכיחה שהוא סר למרותם.

ציטוט השבוע

"היו לי ציפיות שווא מחבריי למפלגה" (זבולון אורלב, 'הצופה').