בשבע 119: על דעת עצמי

אבי סגל , י"ב בכסלו תשס"ה

כבישים קטלניים
אני לא יודע אם יצחק הרשקוביץ, הבכיר במע"צ שהתאבד בעקבות כתבת התחקיר של ערוץ 2, היה או לא היה אחראי לתאונות דרכים בצפון. מטעמי דת ומצפון נמנעתי מלצפות בכתבה המדוברת ששודרה ב'אולפן שישי'. אבל עם כל הכבוד לכתב כרמל לוצאטי (שהוא אחד הכתבים הפחות מעצבנים באולפני החדשות של הערוצים המרכזיים), אני לא זקוק לו כדי להכיר את ההתנהלות הבעייתית של מע"צ בכבישי הארץ.

השבוע שמעתי לא מעט דוברים, כולל עיתונאים, המדברים על חשבון הנפש שצריכה התקשורת לעשות בעקבות ההתאבדות. הרוח הכללית של הדברים גרסה, כי אף שהתחקירים חייבים להימשך, צריכים העיתונאים לזכור כי חיי אדם מונחים על כף המאזניים. יש בדברים אלה צדק רב, אלא שהם נכונים עוד יותר אצל אנשי מע"צ. כל ליקוי בכביש, כל סימון גרוע או מחסור בשילוט, עלול לקפד חיי אדם. ובמקרים רבים, אולי מרוב עיסוק בפרטים טכניים ומקצועיים יבשים, ואולי סתם מתוך קהות לב ואובדן ערכים, מתעלמים אנשי מע"צ מכך שעבודתם קובעת גורלות של בני אדם.

נדמה לי שרוב הקוראים בעלי רשיון נהיגה יודעים בדיוק על מה אני מדבר. לעתים קרובות מדי אנו מוצאים את עצמנו בכבישים ובצמתים מסוכנים, מגייסים את ניסיוננו ותושייתנו כדי להתגבר על בעיות התשתית. פעמים רבות זקוקה מע"צ ללא יותר מרצון טוב ומעט סיד לבן כדי לתקן את הליקויים, שאגב קיימים בכל הארץ ולא רק בצפון. אלא שבמקרים רבים, למרות ההתרעות והכמעט-תאונות, הרצון הטוב מגיע דקות אחדות אחרי התאונה הקטלנית הראשונה, ולעתים גם זה לא.

באופן אירוני, מה שלא עשה מותם של מאות ואלפי נהגים בישראל, עשויה לעשות התאבדותו של אדם אחד – להעלות את נושא הרשלנות בתחזוקת כבישי הארץ אל ראש סדר היום. אני די פסימי גם בעניין הזה. מעשהו הקיצוני של יצחק הרשקוביץ ז"ל הוא בדיוק מסוג האייטמים השורדים במהדורות החדשות במשך לא יותר מיום ורבע ואז דוהרים להם לעבר השקיעה. הציבור הרחב ימשיך לדבר על ההתנתקות, הסרבנות, המצב הכלכלי והשסע החברתי, בעוד העיסוק בפאשלות של מע"צ יישאר כנראה נחלתן של משפחות הנפגעים בלבד. גילוי נאות: בדיוק הערב לפני שנה וחצי הצטרפה גם משפחתי לרשימת המשפחות העצובה הזאת.

בלבוסטע, לא קלפטע

בדיליי מחפיר, זכיתי סוף סוף לצפות בסרטם של גידי דר ושולי רנד 'האושפיזין'. מדגדג לי באצבעות לנתח את הסרט המהנה הזה מכל מיני כיוונים – קולנועיים, דתיים, היסטוריים וחברתיים. אפשר היה לכתוב טור שלם על החיבור של התסריט לעולם הסיפור החסידי; על הדרך שבה משרתת העלילה את אפיון הדמויות (בדרך כלל זה הפוך); על כניסת המשפט "ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני" לפנתאון משפטי הקולנוע האהובים ביותר; על הפעם הראשונה שבה הרע הקולנועי המוחלט הוא יצר הכעס; ואפילו על הפרסומות הלא כל כך צנועות שקדמו להקרנת 'האושפיזין'. (כך מעודדים חרדים לבוא לקולנוע? הלו? מישהו?)

אבל מכל הדברים, אני מעדיף להתמקד בשחקנית אחת די אלמונית, שמשום מה מוכרת בציבור כ"אשתו של שולי רנד". תזכורת: במהלך נאום הזכייה שלו בפרס אופיר, הוא האוסקר הישראלי, הודה רנד לאשתו "שבגלל טעות לא היתה מועמדת הערב". באותו רגע זה נשמע כמו פרגון טבעי של בעל אוהב, אבל רנד אמר את האמת. אם הוא היה ראוי לזכות בפרס כשחקן ראשי (והוא היה ראוי), מיכל בת שבע רנד היתה ראויה לפחות למועמדות כשחקנית משנה, אם לא למעלה מזה.

ב'האושפיזין' נמנעת רנד מנפילה לקלישאת הבלבוסטע הקלפטע, ומצליחה לגלם דמות מורכבת, מקסימה ומעוררת הזדהות, תוך שהיא מציגה משחק שניתן להגדיר אותו כעוד אחד מהנסים של הסרט. אם שולי רנד מסוגל לכבוש את המסך בנוכחותו בלבד, מיכל זקוקה יותר לכשרון המשחק, אבל מתברר שיש לה ממנו בשפע.

אז מדוע בכל זאת נעדרה מיכל רנד מרשימת המועמדים לפרסי אופיר? האם אמן דתי יכול לזכות באהדת האקדמיה רק אם הוא בצד הפוליטי 'הנכון' (יוסף סידר) או שהוא מיוצאי הברנז'ה (שולי רנד)? האם השמחה על הצלחת הקולנוע הדתי בקרב אנשי המקצוע החילונים היתה מוקדמת מדי? האם יש סיכוי לסרט פרו-התנחלותי של יוצר אלמוני לזכות בפרסים? ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?! אני מבקש ממך, אני לא רוצה לכעוס!

חמסה עלינו

א. "אין בליבי שום רגש של שנאה כלפיו ובעיקר לא שמחה לאיד", אמר אחמד טיבי על רפאל איתן ז"ל. בסדר, ד"ר טיבי, נפסיק לחגוג על מות ערפאת. העיקר שתפסיק לחנך אותנו.

ב. היוצר אולי הכי גדול היום במוסיקה הישראלית, ארקדי דוכין, הוציא לאחרונה דיסק אוסף כפול, שכולל את מיטב להיטיו כסולן, שירים שכתב לאחרים, פסקולים, סקיצות ישנות (ומשונות) וביצועים מהופעות חיות. אוסף ענק, שבהחלט שווה כל שקל שלא השקעתי בו. (איזה מזל שיש ימי הולדת)

ג. ובאותו עניין ממש, אחד הקטעים באוסף של דוכין נקרא 'אלוקיי'... זאת אומרת, בדיסק מופיע השם המפורש, ומסיבות מובנות החלפתי את האות ה' ב-ק'. אבל מילא אני - גם באתר האינטרנט של המגזין רייטינג, בטורו של מבקר המוסיקה דודו כהן, הוחלף שמו המקורי של השיר ל'אלוקיי' בק'.

ד. השנה, בפעם הראשונה, עומדת לבנון להשתתף בתחרות האירוויזיון. זאת כנראה הפעם הראשונה בתולדות התחרות, שמדינות שכנות לא יעניקו זו לזו את מלוא הנקודות.

ה. כמי שהתחתן בגיל לא מאוד צעיר, אני מבקש להוסיף את עצתי לשלל העצות לרווקים המופיעות בכתבה 'הצתה מאוחרת' מהגיליון הקודם. ובכן, העצה שלי פשוטה: הקשיבו לחושים שלכם במקום לעצות. לכל רווק יש סיפור משלו, כל דייט הוא עולם אחר, ומה שנכון לאדם אחד יכול להתגלות כטעות קריטית אצל האחר. כמובן, גם לעצה שלי אתם לא חייבים להקשיב.

יודע את מקומי

יום ג' השבוע – קטעים נבחרים:
1. "יקירי, איך אתה מרגיש הבוקר?"
"אני מרגיש עייף וחלש, ויש לי כאבים בגב ובפרקים".
"אני יודעת. יום הולדת שמח!"
2. "תגידי את האמת, אני נראה לך בן שלושים וחמש?"
"מה? הרבה יותר צעיר. לא הייתי נותנת לך יותר משלושים וארבע".
3. "לכבוד היומולדת, היום אני מכינה לך קפה".
"תודה, אבל... אפשר תה עם לימון?"
4. "יש משהו שאתה רוצה כמתנת יום הולדת?"
"כן, ציוד סנפלינג".
"מצחיק מאוד. מה באמת לקנות לך?"
5. "אולי תפסיק להסתכל בראי?"
"תסתכלי עלי – לעולם לא אהיה צעיר ויפה יותר".
"אם זה מנחם אותך, לא התחתנתי אתך בגלל היופי".
6. "אני כבר חטייאר, קשיש, לא רלוונטי".
"לא רלוונטי?"
"זה לא פייר, אצל טרוריסטים זה קורה רק בגיל 75".
7. "אני חושב שאנחנו נותנים לילד יותר מדי אוכל".
"מה פתאום?!"
"אז למה אני לא מצליח להרים אותו?"
8. "אני הולכת לקניות. מה אנחנו צריכים בבית?"
"אולי עוד טיטולים".
"השתגעת? יש לנו מלא טיטולים".
"לא בגודל שלי".
9. "מזל טוב, זה בשבילך!"
"מד לחץ דם! איזה יופי, בדיוק מה שאני צריך".
10. "איפה היית?"
"התפללתי ערבית, למה?"
"כי אתה נראה מאושר".
"בטח, יום ההולדת נגמר".