בשבע 120: מכתבים למערכת

, י"ט בכסלו תשס"ה

הדילמה של העבודה
מפלגת העבודה ניצבת לפני דילמה מוסרית שהיא כמעט בלתי פתירה .
מה עדיף: לגרש עשרת אלפים מתנחלים מבתיהם או לפעול לשיקום רווחתם של למעלה ממיליון אזרחים הנמצאים מתחת לקו העוני. פעילות לשימור המצב החברתי והכלכלי היא בבסיס המצע של מפלגת העבודה הסוציאליסטית. אך פעילות כזו מחייבת להצביע נגד התקציב ולהפיל את הממשלה. אבל הפלת הממשלה טומנת בחובה סכנה שביצוע ההתנתקות ידחה, ואולי אף לא יתגשם. והלא השאיפה לגרוש מתנחלים בועדת כאש בעצמותיהם של רוב הח"כים של המפלגה. והם מוכנים להקריב למענה כמעט הכל.
אזרחי ישראל מצפים להכרעתה של מפלגת העבודה.
אדוה נוה
שערי תקוה


בנות בצריח?
אני חייל קרבי דתי בחיל התותחנים. התגייסתי לאחר שלמדתי במכינת ´קשת יהודה´. לאחרונה, למרות מחאותיי, הכניסו מפקדת לסוללה שבה אני משרת.

המצב מעורר שאלות נוקבות: האם רק ביניש"ים זכאים לקיים את מצוות הצבא כהלכתה? האם בדבר שהוא כה בסיסי נגזר עלינו להתעמת עם הצבא? האם כאשר חייל דתי מגיע לצבא עליו לפרוק עול תורה ומצוות?
אני ממשיך לשרת על אף המצב הפסול, זועק אך אין שומע.
נראה כי הדברים זקוקים לליבון תקשורתי רחב שיעלה את הבעיה על סדר היום הציבורי. אם נדע לשנות את הלכי הרוחות בצה"ל, נוכל לממש את האידיאל הגדול של צבא יהודי בארץ ישראל.

שהם ליכטרמן, חיפה


שעיר לעזאזאל
מפקד הפלוגה שווידא הריגה בילדה מרפיח הופך לשעיר לעזאזל של מדינת ישראל.
הקצין עשה מעשה פסול. אך עם כל החומרה, הוא ירה בילדה מתה. הוא לא הרג ולא רצח אותה. קשה להבין ולחוש מהצד את המתח מורט העצבים שאינו פוסק לרגע בציר המוות פילדלפי. סביר שהחרדה הקיומית והתשישות הגופנית והנפשית של המשרתים שיחקו תפקיד מרכזי באירוע זה.
מי שאשם באמת במצב הבלתי אפשרי ברפיח הם הפוליטיקאים של הסכמי אוסלו - ביילין, פרס ורבין, שהשאירו נתיב צר ומסוכן ברוחב של עשרות מטרים בלבד בתוך רפיח העזתית לרפיח המצרית.
הם לא יצרו שום מנגנון שיאפשר מניעת הברחת נשק וחומרי נפץ ממצרים לעזה במקרה שהסכם אוסלו ייכשל, וכישלון ההסכם היה ידוע מראש למי שעיניו היו בראשו.
ציפי שנקמן
רמת השרון

בארה"ב בוכים, אצלנו אדישים
לפני כמה חודשים נחתה בארצנו הוועדה האמריקנית לפיקוח על תוכנית ההתנתקות. אם, כפי שחשבנו, מדובר בתוכנית שהגה ויזם ראש הממשלה, למה נשלחה ועדה אמריקנית לפיקוח? אולי יש דברים על התוכנית שלא ידענו. כנראה מדובר במבצע מיוחד: קנה את תוכנית מפת הדרכים ואת תוכנית ההתנתקות, וקבל ועדה אמריקאית לפיקוח חינם.

ביום, שנחתה הוועדה פגעה סופת הוריקן עזה במדינת פלורידה, והרסה שלוש מאות בתים. הטלוויזיה הישראלית שידרה כתבה שצולמה שם. על המרקע הופיעה אזרחית אמריקנית, והסבירה לצופים בדמעות, כמה זה כואב, כשהבית נהרס: זה לא סתם בית, זה מפעל חיים. השקענו בו את אהבתנו, הרבה זמן לקח עד שבנינו אותו, עד שבחרנו כל פריט, כל אריח לבית... ואני שומעת, ומהרהרת: הטענה הזו נשמעת מוכרת ממקום אחר, כאילו יצאה מפיהם של מתושבי גוש קטיף.
מתברר, כי כשרוצים לפנות יהודי מביתו, מסבירים לנו בקול יבש שכך צריך להיות. יהיה פיצוי, והתושבים יקנו בית אחר. אז למה כשנחרב בית בארה"ב, עיני העולם דומעות?
חנה מנדלמן, כפר חסידים

כולל הכל
בימים אלו מלאו שלוש שנים להקמתו של כולל ל´בעלי בתים´, ´באר מרים´ בבית הכנסת הגדול בירושלים. כמי שחובש את ספסלי בית המדרש מיומו הראשון והשתתף בעבר במסגרות דומות, אני חייב להודות שטרם בא כבושם הזה.

בכולל, בראשותו של הרב זלמן דרוק, יש מעל מאה תלמידים המתענגים מדי יום על מגוון מרתק של שיעורים בתלמוד, הלכה, מחשבת ישראל ותנ"ך.
המקום הפך לאבן שואבת לאקדמאים ואנשי מעשה היוצרים יחד חבורה מגובשת ותוססת של לומדים.
אני מזמין את גמלאי ירושלים והסביבה להצטרף.
מרדכי אופיר, ירושלים

צימוקים לשבת
1. נידון למאסר בשל העתקה במבחן תיאוריה
אין מה לומר, ממש בכי תמרורים.
2. ברק: העבודה זוחלת לממשלה
לא חדש: אין זוחלים (כ)שרים.
משה טאו,
רחובות