בשבע 120: היתקלות מבצעית עם רפול

אבי סגל , י"ט בכסלו תשס"ה

מסיבות מובנות, ועם כל הרצון הטוב, אין לי יותר מדי סיפורי גבורה אישיים על שירותי הצבאי לצד רפאל איתן ז"ל. לא אכלנו מאותו מסטינג, לא נלחמנו יחד בשוחות, ומעולם לא נאלצתי לברוח ממנו בגלל אי חבישת כומתה. למעשה, רפול כבר לא היה במדים בעת שהגיע אליי הצו הראשון. ובכל זאת נתקלתי בו פעם אחת ויחידה, והוא אמר לי משפט אחד ויחיד, משפט שמעיד אולי יותר מאלף סיפורי לוחמים על אופיו של האיש.

הייתי אז אידיאליסט בן 15 או 16, חבר שקט, ביישן וחריג בכיפתו בנוער מפלגת התחייה, שבאותם ימים נקראה 'התחייה-צומת'. מדי שבוע, אחרי שעות הלימודים, היינו מתכנסים במשרדי התנועה בשדרות רוטשילד ומשחקים להנאתנו בפוליטיקה של המבוגרים: מארגנים עצומות, מציירים שלטי הפגנות, משתתפים בעימותים עם נוער רצ או סתם יושבים ומקשיבים להרצאות של אנשי המפלגה ולהדרכה של גיורא, היו"ר הכריזמטי שלנו (ואחיו של יו"ר הקואליציה הנוכחי גדעון סער).

במהלך אחת מאותן פעילויות, נכנסתי לחדר הישיבות במשרדי התחייה-צומת כדי לקחת משם את ילקוטי. להפתעתי, מצאתי שם את רפול ואדם נוסף יושבים ליד שולחן גדול ומשוחחים ביניהם, מן הסתם בעניינים שברומה של פוליטיקה. "סליחה על ההפרעה", פלטתי בבהלה, מצפה לנזיפה חמורה ולהערה בתיקי האישי מהרמטכ"ל הקשוח במיל.

רפול לא נזף בי. הוא רק חייך לעברי בהשתאות, כאילו כבר שנים לא ראה אדם מסתובב עם חולצה מחוץ למכנסיים, ואז אמר לי משפט, שאולי בגיל אחר הייתי שוכח אותו אחרי שניה. אבל בשביל נער בן טיפש-עשרה, היה זה משפט ששווה נצח.
"אתה לא מפריע", אמר יו"ר צומת בטון ידידותי, ואז הוסיף: "סליחה שאנחנו מפריעים לכם".

הבית של היודונאצים
במסגרת ההסתה התקשורתית נגד חיילי צה"ל – סליחה, נגד הכיבוש – מתחילים כעת אנשי שמאל להעלות מהאוב את זכרו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אברי גלעד עשה זאת השבוע ברדיו, ואילו גיא בניוביץ' הקדיש לו טור באתר ynet, תחת הכותרת "אבד צלם אנוש".

"אני מבקש בזאת להתנצל באופן רשמי בפני ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, אדם שאמר לנו את האמת בפרצוף - ולא רצינו לשמוע", כותב בניוביץ', "יהודו-נאצים, הוא אמר, זה מה שייצא מהצבא שלכם עוד כמה שנים בשטחים. יהודו-נאצים. וזה בדיוק מה שקורה, מר ליבוביץ', לאט אבל בטוח".

העילה למתקפה של בניוביץ' על צה"ל – כלומר על הכיבוש – היא צירוף של מספר אירועים חריגים שהתרחשו במהלך החודשים האחרונים, בהם חיילים שהצטלמו עם גופות פלשתינים, וקצין שווידא הריגת נערה. לבניוביץ' זה הספיק כדי לקבוע: הכיבוש משחית, הצבא רקוב והחיילים הפכו ליודונאצים. העיתונאי עשה אחד ועוד אחד וקיבל שישה מיליון.

במוצ"ש האחרון הדלקתי את הרדיו ברכב והאזנתי לגל"צ. את התוכנית לסיכום השבוע הגיש לא אחר מאשר אותו גיא בניוביץ', זה שהצדיק את ההשוואה של מאזיניו החיילים – סליחה, של הכיבוש – לפעולותיו של צבא הרייך השלישי. נראה כי בעוד זמן לא רב יעודכן הג'ינגל של התחנה, והוא יישמע כך: הבית של היודונאצים – גלי צה"ל.

חמסה עלינו

א. הטראנד החדש בעולם התקשורת הוא לחבוט ביאיר לפיד, לטעון שהוא עשיר, מתנשא, מנותק, מצביע שינוי ועושה פרסומות לבנק שמפטר עובדים. כמי שבעבר העביר ביקורת על לפיד, ולא ממש מבסוט מזה שאחרים גונבים לו את התענוג, אני חש צורך להתחיל להגן על האיש.

ב. אז ככה: זכותו של לפיד להיות עשיר, לתמוך באבא שלו ולהרוויח הון עתק על פרסומת לבנק. הוא לא חייב להיות רעב ללחם או לתמוך בעמיר פרץ כדי להביע הזדהות עם העניים. ליאיר לפיד יש מספיק מגרעות (הפוזה, הקיטש, האתיקה, השמאלנות, המונולוגים), ולא צריך להוסיף עליהן גם את הבון-טון הברנז'אי העכשווי של שנאת העשירים.

ג. מי אמר שעודד קטש לא צריך לאמן כדורסל? כבר בעונתו הראשונה על הקווים עומד קטש להשיג את תואר האליפות – בעבירות טכניות ובהרחקות. נכון לעכשיו, יש למאמן הצעיר יותר עבירות טכניות מאשר ניצחונות, מה שמוכיח כי לפחות בתחום זה הוא לא פחות מוכשר מכל מאמן ישראלי אחר.

ד. הזמר דניאל סלומון, שהוא חביב המדור עוד מהתקופה שגם לכותבו קראו דניאל, הוציא סינגל חדש בשם 'אהבה'. כמו בדיסק הבכורה של סלומון, גם הפעם המילים הם ככה וככה, אבל הלחן, העיבוד והביצוע נותרו ללא דופי. אם יש משהו עקום בתעשיית המוסיקה שלנו, זאת העובדה שסלומון הוא הקלידן של אביב גפן ולא להפך.

ה. רשמו לפניכם: זה רק עניין של זמן עד שהימין הישראלי ידביק על מכוניותיו את הסטיקר "גם אני סרטן ממאיר".

יודע את מקומי

פגשתי מכרה שלא ראיתי שמונה שנים. שלב א': מה נשמע? ומה העניינים? ואיך הולך? שלב ב': איפה את/ה גר/ה? מה את/ה עושה בחיים? שמעתי שהתחתנת, נכון? מה בן/ת זוגך עושה בחיים? שלב ג': שתיקה רועמת.

בינינו, הרבה יותר קל להחליף חוויות עם מישהו שפגשת רק לפני יומיים: "אתה יודע, שלשום היו לי כאבי בטן, ואתמול בדקו אותי וגילו שיש לי אולקוס". אבל דו"ח מפורט כזה לא עובד בפגישה ראשונה אחרי שמונה שנים. אחרי נתק כה ממושך, אפשר רק לספר לצד השני מי חי, מי מת, ופחות או יותר השיחה מוצתה.

כך עמדתי מולה באמצע הרחוב, מתפלל בלבי למצוא במהירות עוד נושא לשיחה. ואז שמתי עין על הבטן המעט עגלגלה של מכרתי. האם היא בהריון? ודאי שכן! יש לנו על מה לדבר. אפילו בסרט 'האושפיזין' לא נענתה תפילה במהירות כה גדולה. "תגידי, את ב..." – פתחתי, אבל השתתקתי.
אולי היא לא בהריון? אולי היא ילדה לאחרונה, והבטן עדיין לא ירדה? זה עלול להיות מאוד לא נעים. זה יהיה עוד פחות נעים אם יתברר שהיא מעולם לא היתה בהריון. זה יהיה הכי פחות נעים אם היא עקרה.
"אני מה?" שאלה.
מצד שני, אם היא בהריון ואני אשתוק, היא תחשוב שאני גס רוח. ומה שיותר חמור, שוב לא יהיה לנו על מה לדבר. החלטתי לשלב מעט תחכום בשיחה. "את נמצאת כאן במסגרת העבודה?"
"כן, אני עובדת כאן", אמרה והצביעה לכיוון דרום מערב. א-הה, אז היא לא בחופשת לידה. כלומר, ברור שהיא לא ילדה בזמן האחרון. המשכתי לתחקר: "ולא קשה לך לנסוע כל יום עד לכאן? מנסיעה כזאת אפשר פשוט להקיא". המממ, חלקלק מאוד.

היא לא נפלה בפח. "נכון שזה קצת רחוק, אבל מתרגלים", אמרה. שום מלה על בחילות והקאות. האם זאת בטן של הריון? נעשיתי קצת אובססיבי בעניין הזה..אני חייב לגלות את האמת! החלטתי להתיר מעט את הרסן.

"יש לך ילדים?" שאלתי בזהירות.
"שניים וחצי", חייכה לעברי, ותשובתה כמעט הוציאה ממני אנחת רווחה. תשובה ברורה מזו לא יכולה להיות.
"אז זה אומר ש..."
"בעלי הוא כמו חצי ילד", הסבירה, ותחושת הרווחה שלי נעלמה כלא היתה.
זה לא יעבוד. בדרך הזאת לעולם לא אגלה אם היא עומדת ללדת. אני מוכרח להיות יצירתי יותר, להעלות את מידת התחכום שלי בשלוש רמות לפחות. "את בהריון?" שאלתי.
"מה, זה לא ברור?" התפלאה, "חודש שביעי".
הביטוי "אבן נגולה" כאילו הומצא במיוחד לכבוד הרגע הזה. כעת כבר לא יכולתי להסתיר את שמחתי על שהצלחתי לצאת בשלום מהשאלה הכי מכשילה ביקום. מחיתי את הזיעה מעל מצחי והתכוונתי להמשיך בשיחה הידידותית. רגע, על מה אנו יכולים לדבר עכשיו?