בשבע 120: סיפורים קטנים אישיים על איש

פשטות, ענווה וחינוך היו בבסיס אישיותו של רפול

מאיר אינדור , י"ט בכסלו תשס"ה

אהבת ההתיישבות

כשביקר בחברון ב1979 כרמטכ"ל נכנס לבדוק את נשות בית הדסה הנצורות שם חודשים רבים על ידי הצבא עליו פיקד.
לפני שיצא כתב בספר המבקרים שורות לא נשכחות- כך בערך: "באומץ במסירות ובנחישות- המשכנה בדרככם"!
לא רבים יודעים כי בפינוי ימית הוא למעשה סירב פקודה. את הכל ניהל שרון שר הביטחון באופן ישיר עם קציניו חיים ארז ועודד טירה.

באותה תקופה התקשורת רדפה אותו מפני שחנן לחופשי קצין וחייל שהרגו ערבים בשרותם הצבאי.
כדי לחלצו אז מהצרה הציבורית , גייסתי לעזרתו וללא ידיעתו את ותיקי הצנחנים בתוכם שני אנשי שמאל שלא היססו להתייצב לצדו. מעולם לא חשפתי בפניו כי "וועד הצנחנים מהקיבוצים והמושבים" שהוקם למענו- נוהל מביתי. לפעמים רציתי לספר לו כדי שישתעשע ברעיון, אך חששתי שיקבל זאת כחנופה.

"אדם במים!"
קריאת המלחים העתיקה לא נשמעה. המלחים לא היו שם. אף לא חובלים ולא מנהיגים. רק הוא לבדו. האיש הבודד, שהתאכזב כל כך מהחיים הפוליטיים והתייצב בכל זאת כל בוקר לעבודה, לעקוב אחר שובר הגלים -המפעל הלאומי בעיניו- שצריך לקום, למרות הכל,המנהיגים השחיתויות והאכזבות .
וכך נסחף בגל הענק אל מותו, נאבק בו, מנסה לתפוש עוד נשימות מעל המים הקרים, המערבולות הרבות וגלי ההדף שהטיחוהו אל הסלעים.

מה חשב רפול ותיק הקרבות ברגעיו האחרונים כשהגלים הכריעוהו?
התחושה הראשונית של הנותרים אחור-איזו החמצה! גם על שלא השכלנו לגייס אותו למאבק.
במקום להיות בבוקר במזח הוא היה צריך להיות אתנו. אולי היה ניצל!!
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
הוא האיש שפתח את צה"ל בפניי , לפעולות לא שגרתיות.
רק איש בסדר גודל כזה , אמיץ דיו להיאבק מול הממסד שסביבו על רעיונות ועניו מאד להקשיב לקטנים וזוטרים ממנו.
לזכרו אביא פה סיפורים קטנים על תכונות גדולות ,ממה שזכיתי להכירו.
-----------------------------------------------------------------------------------------

כנות בחיים הציבוריים
הוא מעולם לא התחנף לכתבים. לא פנה אליהם, לא הדליף להם, הראיונות שלו איתם היו מצחיקים: תשובות לאקוניות "כן" ו"לא". אחר כך התחיל יותר לשתף פעולה אבל תמיד תוך התגרות עימהם, לאמור- אני לא שפוט שלכם ולא בכללי המשחק שלכם.

יחס דומה נתן לקציני האו"ם בלבנון. כאשר התברר לו שהם משתפי פעולה עם המחבלים ניהל נגדם כמעט קרב אישי ללא נימוסים דיפלומטיים. פעם עשה זאת מול מצלמות הטלוויזיה. לא היה מי שיעיר לו לרמטכ"ל על נימוסיו האיכריים כלפי האומניקים ואיש לא העיז להפסיקו.
כרמטכל קבע איתי פגישה בירושלים .רציתי לחזק את הפורום והזמנתי את חנן פורת.
רפול לא חשש לבוא למשרדי תנועת "התחיה". היה הראשון שהגיע לפגישה.
אנחנו הגענו לפי שעון גוש אמונים- שעון בני עקיבא משופר...

פשטות.
התקשרתי ללשכתו מהבית הוא חזר אלי כעבור שעה למרות שידע עלי רק בקושי.
בתי - התינוקת בבית התחילה לבכות, באמצע השיחה אמר לי- לך טפל בה אני אמתין על הקו. והוא חיכה- ראש המטה הכללי, עד שהזאטוטית - תירגע.
חיילים עם בעיות היו באים אליו הביתה. כדי להקל עליו, פיתחה משפחתו שיטה: החיילים התבקשו בפתק על הדלת "להשאיר את הבקשה כתובה מתחת לאבן המונחת על חומת הגדר של החצר".
פשטות, גובה עיניים ושפה פשוטה ללא קונצים.
הוא אהב הומור וסיטואציות מצחיקות הביאוהו לחיוך גדול.
היה מציג אותי בכנסת לחבריו בצומת "אתם רואים אותו, היה ישן באמריקה על הארץ והתכסה בגלימת כומר" וצחק מהסיטואציה (שאכן הייתה כזו)

פכים קטנים

כשרפול גמר עם הצבא נישלו אותנו מפרוייקט המתנדבים אשר פעלנו בו.
מצאתי את עצמי עם יהודה חזני נוסעים אליו להתלונן ולחפש דרך שיקום.
כשהגענו מרים רעייתו הפנתה אותנו למטע הזיתים שם הוא היה במסיק זיתים.
ביקש שנעזור לו תוך כדי שיחה עימו. למה להתבטל?
יהודה התבונן ברפול ארוכות מלקט זיתים שנפלו לשולי הברזנט שמתחת העץ.
כתלמיד חכם שאל את רפול: המאמץ שווה את הזיתים?
רפול השיב "כל זית זו טיפה וטיפה לטיפה מצטרפים"
פכים קטנים כמו יעקב אבינו.
גם איסוף התרמילים היו אצלו פכים קטנים.
רק מי שעניו וצנוע עוסק בפכים קטנים.

בענייננו סירב להתערב . מהרגע שאיני רמטכל- איני מתערב.
חוץ מזה, בר הפלוגתא שלכם הוא ידידי מהצבא . אני יודע בדיוק כמה הוא שווה בעניינים האלו, אבל הוא בכ"ז ידידי!
הסביר לנו את סודות החיים- קורה הרבה פעמים שמקימים דבר ואחרים משתלטים עליו, קבע פרגמטית.
עבורי זה היה שיעור בענווה.

אומץ לב, ענווה והישגים חברתיים
מספרים שכדי למסוך אומץ בחייליו הלך באמצע פעולת צה"ל בשדה התעופה בביירות וקנה משקה ממכונת השתייה שהייתה מוצבת במקום. את הכסף ביקש מתייר שהיה בטרמינל.
אולם,כששאלתיו, מה התרומה הגדולה שלו כרמטכל לצבא, ענה להפתעתי: הפרוייקטים החברתיים. מאיש צבא לוחם ומפקד היה מוזר לשמוע זאת. הרי היה צריך להצביע על הישגים צבאיים.
אבל בכך היה שבע מכל ימיו הארוכים בביטחון, וכנראה שבכך שהצליח לצקת תוכן נוסף לתפקידו וראה בכך הישג אישי.
וגם בכך ניתן לראות סימן לענוונותו. לא תהילות עולם וסיפורי גבורה אלא פכים קטנים של עשייה אפורה
של אסוף תרמילים וזיתים והקמת מזח ביטון אפור וישיבה על ספסל עץ מאולתר עם פועלים פשוטים (כולל ערבים!!) לארוחה צנועה בחורף בחוץ. זה היה האיש שיחסר לנו מאד. דווקא בעידן זה.
שר גדול בישראל היה לנו והוא לא ידע על כך,מחמת ענוונתונו, והוא נפל לנו.