בשבע 120: שוק חופשי - מידת סדום?

ההלכה מציבה גבולות לשוק החופשי. תגובה לערן ברטל

עידו רכניץ , י"ט בכסלו תשס"ה

הקיצוצים הנרחבים בתשלומי ההעברה שהתבצעו בשנים האחרונות עוררו ויכוח חדש-ישן בדבר התועלת שבמדינת הרווחה. הקיצוצים נעשו על רקע משבר כלכלי חריף שחייב קיצוץ נרחב בהוצאות הממשלה, אולם לא רק מתוך הכרח, אלא גם מתוך תחושה שדווקא תשלומי ההעברה מהווים תמריץ לעוני.

התפיסה הערכית שעמדה מאחורי המדיניות הכלכלית של הממשלה היתה תפיסה קפיטליסטית קיצונית, הרואה בשוק החופשי את המזור לכל בעיות הכלכלה והחברה. ראשית לכל, ראוי לציין שדווקא במדינות סקנדינביה העשירות נוהג משטר כלכלי סוציאליסטי למדי. מה שמלמד שמדיניות רווחה אקטיבית אינה בהכרח מתכון לכישלון כלכלי.

בבואנו לבחון את עמדת התורה בסוגיית השוק החופשי, ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהתורה אינה תומכת בשוק חופשי באופן מוחלט. התערבות התורה בשאלות כלכליות מובהקות - איסור ריבית, שמיטת כספים, האיסור על עבדות בישראל - מלמדת שההלכה רואה צורך להגביל את השוק החופשי.
מאידך, ההלכה גם אינה מנסה ליצור כלכלה מלאכותית, בנוסח הכלכלה הקומוניסטית. התערבות ההלכה בשוק החופשי נעשית מתוך ההבנה שהשוק חופשי, כמו כל מערכת טבעית, חסר את החמלה והדאגה לחלש. דאגה זו באה לידי ביטוי במצוות צדקה, שיש לה רובד של כפייה, כפי שהיה נהוג בכל קהילות ישראל.

עמדה זו, של עידון השוק החופשי באה לידי ביטוי בדברי המשנה הידועים: "האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים: זו מדת סדום". כלומר, מצד אחד, עמידה על זכות הקניין ועל החופש לפעילות כלכלית חופשית היא דרך המלך, אולם, כאשר הדבר נעשה ללא בלמים הדבר הופך למידת סדום.

אמת הדבר, שגם הניסיון ליצור כלכלה ללא פערים אינו המטרה המרכזית של מצוות הצדקה. צדקה, גם במובן הציבורי והכפוי שלה מנסה להשיג מטרות אחרות לחלוטין. בנייר עמדה של המרכז לערכים בעסקים, שהוצג בכנס שדרות האחרון הוגדרו שני יעדים למדינת הרווחה היהודית המודרנית: העצמה ותמיכה.

העצמה - בעקבות דברי הרמב"ם הנותנים העדפה לצדקה המעמידה את העני על רגליו, יש לסייע לחלש באופן כזה שיאפשר לו לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית. בהקשר זה ניתן לציין כדוגמא ברוכה את פרויקט "עתידים" של צה"ל המסייע לבני נוער משכבות מצוקה להצטרף ולסיים את מסלול העתודה האקדמית. פרויקט זה מסייע לבני הנוער, אולם, בה בשעה הוא מעמיד לשירות צה"ל כוח אדם איכותי.

תמיכה - ההלכה אינה מתכחשת למקרים בהם אין אפשרות לחלץ את העני ממעגל העוני, במקרה כזה יש חובה לתת לעני "די מחסרו אשר יחסר לו". אין הכוונה לצמצום הפערים, אלא לצמצום המצוקה החומרית והנפשית הנלווית לעוני. בהקשר של מדינה, משמעות הלכה זו היא לתת לעני את המינימום הנדרש לקיום.

הדרך הטובה ביותר להשיג את שתי המטרות שהוזכרו לעיל, אינה על ידי חלוקת קצבאות נדיבות, אלא על ידי מתן שירותים טובים בתחום החינוך והבריאות, והפחתת מסים על צרכי החיים הבסיסיים - מזון פשוט, אנרגיה בכמות מינימאלית וכדומה. בדרך זו מובטח שההשקעה תגיע ליעד בו מעוניין הנותן, במקרה זה הציבור כולו.

למרות הפעילות הברוכה של ארגוני הצדקה, לא ניתן להטיל על ארגונים אלה את האחריות לצמצום משמעותי של בעיית העוני בישראל. מהלך כזה מחייב תקציבי ענק ופעילות מתמשכת על פני שנים. הדבר נכון במיוחד בתחום החינוך וההשכלה, שהפך למרכיב מרכזי ביכולת ההשתכרות.
מכאן, שאמנם נדרשים שינויים משמעותיים במדינת הרווחה כפי שהכרנו אותה, אף על פי כן אין מקום להכריז על סוף דרכה ותפקידה.
------------------------------------
הכותב הוא עמית מחקר במרכז לערכים ועסקים במכון לב