חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 120ראשיהפצה

שתי אצבעות על דונם אחד - בגליון השבוע

יחסי השכנות בין הח"כים אורי אריאל ואריה אלדד משתרעים על כמה מימדים: בתיהם צמודים, כיסאותיהם בכנסת סמוכים, המפלגות שלהם רצות במשותף לבחירות ובתו של אלדד היא העוזרת הפרלמנטרית של אריאל
02/12/04, 00:00
עדי גרסיאל

* ארוחת צהריים בביתו של אריאל בכפר אדומים היא הזדמנות מצוינת ללמוד על עוד כמה דברים המשותפים לשניים וגם על מה שבכל זאת הם לא מסכימים

התכנון המקורי דיבר בכלל על מנגל, אבל מזג האוויר החורפי והעובדה שח"כ אורי אריאל "אינו איש של מנגלים", כדברי אשתו חגית, אילצו אותנו לחפש אמתלה אחרת כדי להפגיש בין שני הח"כים השכנים מכפר אדומים: אריה אלדד ואורי אריאל. לח"כ אלדד, שהוא בעל חוש הומור בריטי, יש דווקא מנגל מפואר, שהוא מכנה 'אפולו 11', שאכן נראה כמו חללית קטנה. אלא שכדי לתפעל אותו נדרשות כנראה כמה שנות התמחות בנאס"א. התפשרנו על ארוחת צהריים בבית משפחת אריאל, עם קינוח בחצר של אלדד.

משפחת אריאל נמנית עם הגרעין המייסד של היישוב, הממוקם צפונית מזרחית למעלה אדומים, לפני חצי יובל שנים. אלדד, שנדד ברחבי הארץ במסגרת תפקידיו בחיל הרפואה בצה"ל, הגיע עם משפחתו למקום לפני כעשרים שנה. את ביתו בנה סמוך לזה של אריאל, בדיוק בינו ובין הנוף הבראשיתי של מדבר יהודה – גבעות צהבהבות שהופכות בחורף לכמה שבועות, על פי אלדד, ל"סקוטלנד לעניים".
אריאל מגיע לארוחה בתלבושת הכמעט קבועה שלו: חולצת כחולה וסנדלים (עם גרביים – בכל זאת חורף). אלדד מחויט קצת יותר עם מכנסיים אלגנטיות ונעלי שבת (בכל זאת פרופסור).

היו לכם כמה שנים של שקט ואז הגיע השכן הרופא והסתיר לכם את הנוף, אני מתקיל את אריאל תוך כדי לגימת מרק עוף משובח מבית היוצר של חגית אריאל
"הבטחת שזו תהיה כתבה נחמדה", מאפסת אותי קרני אלדד, בתו של אריה, שהיא גם העוזרת הפרלמנטרית של אריאל – עוד חוט מקשר בין שתי המשפחות. לא ברור בשם איזה ח"כ היא מדברת, אך אריאל עוקף את ניסיון הסכסכנות בקלות: "לאשתי זה מפריע. אני מספיק גבוה, כך שהבית של אלדד בכלל לא מסתיר לי".

למעשה, אומרים זוג השכנים, במשך השנים הסתכמו יחסי השכנות שלהם בברכות שלום מנומסות. חגית אריאל מספרת שאלדד, שהגיע הביתה בשעות מאוחרות, היה מתלהב לא אחת מהריח שהפיץ מייבש הכביסה שלהם, שממוקם בסמוך לשביל בין הבתים וביקש מדי פעם המלצות על מרכך כביסה ריחני במיוחד.

ובכל זאת, אני מתעקש, איזה מין שכנים אתם אם לא יצא לכם לריב על משהו? אולי חניה, או רעש?
"עד היום אנחנו מחפשים", עונה אריאל. "אבל עכשיו אנחנו שכנים באמת – בכנסת, כי הכיסאות שלנו סמוכים".

כפר עם חזון

בכפר אדומים מתגוררים גם סלי מרידור, יו"ר הסוכנות, הרצל מקוב, מנהל מרכז בגין ומוני בן ארי, איש 'אמנה' וממייסדי הגרעין של מישור אדומים שהפך אח"כ לכפר אדומים וליישובים נוספים.
"סלי מרידור בדק ומצא", מספר אורי אריאל, "שאין שום מקום בארץ שבו על אותו דונם יש שני חברי כנסת. היה תקופה שהשעו לי את רשיון הרכב, ואריה הפך לנהג הצמוד שלי מהבית לכנסת ובחזרה. פשוט תענוג". "בדרך הוא היה עובר על העיתונים", מעיד הנהג, אריה אלדד,"ומספר לי על מה אני צריך להתרגז באותו יום".

אלדד הגיע לכפר אדומים כיוון שהיישוב ענה לדרישותיו: קרוב מספיק לירושלים, שם עבד אחרי שחרורו מהצבא בבתי החולים 'שערי צדק' ו'הדסה', שילוב של דתיים וחילונים והנוף של מדבר יהודה. "הכרתי את מוני בן ארי עוד משכונת ילדותי, רחביה, והוא משך אותי לכאן".

מה בעצם מיוחד ביישוב קהילתי מעורב כמו כפר אדומים, אני תוהה, הרי גם בירושלים או בפתח תקוה גרים חובשי כיפות עם גלויי ראש בצוותא.
אלדד: "בעיר יש בדרך כלל גבולות ביו השכונות הדתיות לחילוניות. יש מקומות שבהם ממש שמים מחסומים בשבת. כאן היישוב באמת מעורב."
אריאל: "המבחן האמיתי הוא בסופו של דבר בנושא החינוך – בבת עינו של כל הורה. בערים יש בתי ספר נפרדים לדתיים ולחילונים. כאן כולם לומדים יחד באותו בית ספר עד כיתה ח' ומדברים כבר על כיתה ט', מה שמעיד שהעסק עובד. יש גם תנועת נוער משותפת.

"בית הספר כאן הוא דגם ראשוני לגמרי. זהו בית ספר ממלכתי-דתי אמנם, אך התפילה אינה חובה וגם את לימודי הקודש המוגברים אפשר להמיר בשעות חלופיות. הילדים בוחרים על פי המורים. היו לא מעט חילונים שלמדו מקצועות קודש וגם להיפך. אם כי לרוב הדתיים בחרו בלימודי הקודש והחילונים במקצועות החלופיים".

אלדד: "החיים בצוותא יוצרים מעין תחרות בונה שמכריחה את המשפחות הדתיות להפוך את השבת לאטרקטיבית בעיני החברים החילונים. כי אם השבת תצטייר אצלם כעונש הם תמיד יוכלו לחזור לטלוויזיה אצלם בבית ולטיולי האופניים".

אריאל ואלדד מעריכים כי למרות ה'ערבוב' לא היו תזוזות משמעותיות בין המחנות - מעטים הם החילונים בחזרו בתשובה או הדתיים שהורידו את הכיפה. אלדד: "לא עשינו סקר, אבל מההתרשמות שלי אין כאן מעברים יותר מהממוצע הארצי".
לא מעט משפחות חילוניות שומרות כשרות, אולי אפילו רובן, אומר אלדד, כדי שיוכלו לארח את שכיניהם הדתיים.
היישוב הוקם על בסיס של חלוקה 'חצי-חצי' בין דתיים וחילונים. עם השנים הפכו ההגדרות לקשות יותר. "יש כאלה שאני לא יודע לקבוע אם הם דתיים או חילונים", אומר אלדד שמעיד כך גם על עצמו: "אני יהודי מארץ ישראל. שלוש בנותי התחנכו במוסדות חילוניים ושני בני בדתיים. דווקא הבת הכי פחות דתית שלי, התחתנה עם ?????".
ביישוב אמנם אין מחסומים בשבת, אבל משתדלים לא לנסוע בסמוך לבית הכנסת. יש כביש עוקף. "איש לא יזרוק אבנים או יצעק שאבס", אומר אריאל, "אבל התחושה היא שיש כבוד הדדי אמיתי. מוני בן ארי פעם הגדיר את זה יפה. הוא אמר שבכפר אדומים אין דו-קיום, יש חד-קיום. יש בעיר שכונות שבהן דתיים וחילונים חיים יחד והם אומרים יפה שלום בנעלית והילדים משחקים לפעמים בחצר זה עם זה, אלה שני עולמות שנפגשים – דו-קיום. כאן יש חד-קיום".

ביישוב יש ועדת קבלה. על סמך איזה קריטריונים מתקבלים?
אלדד: "עד היום אני לא יודע איך עברתי את הוועדה. יש גם בדיקה גרפולוגית, ואתה יודע איך נראה כתב יד של רופא... אבל ברצינות, רוצים לוודא שאנשים מבינים לקראת מה הם הולכים, שיבינו מה אופי הקהילה אליה הם נכנסים. כמובן שאי אפשר לומר שההרכב הומוגני ומושלם לחלוטין. יש כאלה שנוסעים בשבת ליד הבית כנסת או שמפעילים מוסיקה בקולי קולות, אבל הם חריגים".
החתך הסוציו-אקונומי של היישוב ממוצע לחלוטין, אומרים אריאל ואלדד. רוב התושבים מועסקים בירושלים ויש ביניהם עורכי דין, רופאים, פקידים, מורים ואנשי היי-טק. יש גם קבוצות עולים מרוסיה וצרפת, כארבעים משפחות סך הכל, שהשתלבו יפה ביישוב בגלל הסיוע של הקהילה. אריאל: "כשייסדנו את היישוב הדגל המוביל שלנו היה ה'ביחד' של הדתיים והחילונים, והדגל השני היה קליטת עלייה. מה שיפה הוא שתוך זמן קצר הם מחזירים את ההשקעה. לא צריך לחכות עשרים או שלושים שנה עד שהם ישתלבו. תוך חמש שנים הם כבר יכולים להיות בעניינים".
אלדד: "אחת הבעיות פה ביישוב היא שאחרי 20 שנה איבדנו את אחד הנושאים המרכזיים שעליהם יכולנו לדבר".

אריאל: "הוא מתכוון לבריכה. אתה בכלל היית שם?"
אלדד: "ביקרתי בבריכה פעם אחת. היו מים".
מה כל כך מסובך בלהקים בריכה?
האנחה הקולקטיבית של כל יושבי השולחן מסגירה את מורכבות הבעיה.
אריאל: "השאלה המרכזית היא מה עושים בשבת. כל השאר: המחיר, השעות הנפרדות והמעורבות הלך חלק".
אלדד: "למעשה חלוקת השעות מסובכת במיוחד: יש שעות נפרדות לגברים ושעות נפרדות לנשים. בנוסף הקצנו שעות מעורבות למשפחות מעורבות וגם שעות מעורבות לחד הוריות. כשהזמן נגמר מניפים דגל בצבע מסוים. לדעתי ייגמרו לנו הצבעים לפני שייגמרו הסוגים השונים של המתרחצים".
ומה עושים בשבת?
אריאל: "הבריכה פתוחה בשבת והיה חשש שמי שהולך או חוזר ממנה יצעד בלבוש לא צנוע בכביש הראשי. אני שמח לומר שהחששות התבדו והעסק עובד טוב".

הכנסת: אכזבה לטובה

איך אתם, כאנשים שהגיעו לכנסת מתחומי עשייה אחרים, מתרשמים מהפוליטיקה?
אלדד: "לא ציפיתי להרבה, אבל הלכתי לשם כי ידעתי שלא אפתור את הבעיות של המדינה בחדר מיון. אפשר לטפל בעוד ועוד נפגעים מאוטובוסים שהתפוצצו ואפשר לנסות למנוע את הפיגועים מלכתחילה. מראש ידעתי שהסיכוי שדווקא אני אצליח לשנות הכל הוא קטן. בגדול לא התאכזבתי והיו גם מקרים שהופתעתי לטובה. יש בכנסת הרבה יותר עבודה יסודית ונכונה ממה שהציבור יודע. בחלק מהוועדות אתה רואה עבודת בקרה בכלל לא רעה".

אריאל: "לי היתה היכרות מוקדמת עם הכנסת מעבודתי באמנה וביש"ע. זו לא עבודה קלה. אני נהנה יותר להיות בשטח ובהתיישבות. ובכל זאת החלטתי להשתלב בכנסת, כי כשראיתי איך אנשי ההתיישבות נאלצים לפעמים לזחול בפני איזה חבר כנסת, הבנתי שצריך גם להיות שם. אני מסכים עם אריה שנעשית עבודה רצינית. למשל בשבוע שעבר היינו בדיון בנושא ניסוח חוק הקב"טים. מתווכחים שם על כל קוצו של יו"ד בסעיפי החוק. הוויכוחים אינם פוליטיים, אלא כדי שיהיה חוק טוב, שישרת את המטרות. אני חושב שאני מדבר גם בשם אריה כשאני מביע תמיהה למה הפגרות צריכות להיות כל כך ארוכות – יותר מארבעה חודשים בשנה".

אריאל ואלדד, יש לציין, הם בין חברי הכנסת המובילים במשכן בנוכחות ובפעילות פרלמנטרית.
אלדד: "חבר כנסת מחויב להיות נוכח בשני שליש מימי המליאה. אך בתיאוריה הוא יכול להיכנס למשכן בשעה 8:00 ולהחתים את כרטיס הנוכחות ואחרי דקה לצאת לעיסוקיו. במושב האחרון לא הייתי צריך, בתור יו"ר ועדת האתיקה, לזמן אף ח"כ לוועדה כדי לדון בנוכחות הבלתי מספקת שלו".
תקומה ומולדת, המפלגות להן אתם משתייכים, הכריזו לאחרונה על ריצה משותפת בבחירות. אם יש אידיליה כל כך נפלאה, מה בעצם הפערים בין שניכם?
אריאל: "אני מניח שבענייני דת ומדינה יכולים להיות הבדלים, אבל לא בענייני ארץ ישראל. הרי על כרטיס החבר במולדת כתוב 'ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל', אני בעד".
אלדד: "אני מסכים. תקומה מוגדרת כמפלגה דתית – מולדת לא, למרות שאינה מוגדרת כמפלגה חילונית. אני חושב שגם הרכב האוכלוסייה במולדת דומה יותר לזה שבכפר אדומים. כשנצטרך להחליט איזה דגלים יניף האיחוד הלאומי, פרט לארץ ישראל כמובן, אני אתמוך ב'חינוך יהודי לכל'. לא בטוח שכולם באיחוד יסכימו איתי. מן הסתם יהיו כאלה שיעדיפו להיאבק בעד חיזוק החינוך הדתי לציבור שלנו, שהוא רוב המצביעים".
אריאל: "אין ספק שצריך לתגבר את החינוך היהודי. יש היום ילדים במערכת החינוך הכללית שלא יודעים להגיד פסוק אחד. אפילו את 'שמע ישראל' הם לא מסוגלים להשלים. חצי מבני הנוער לא מגיעים לירושלים עד הצבא. זו ממש בורות. כל אזרח צריך להכיר את המורשת שלו. אחר כך שיחליט לבד מה הוא רוצה לקיים, אבל הוא מוכרח להכיר את הבסיס".

מה השקפת העולם שלך בתחום הכלכלי חברתי, שוק חופשי או מדינת רווחה?
אלדד: "הייתי אומר שמשהו באמצע. אני מאמין שתחרות והפרטה יועילו למשק. מצד שני אינני חושב שעל ידי החרפת העוני וביטול הקצבאות נצליח לגרום לכל העניים לצאת לעבודה. המדינה צריכה להציג כמה פרויקטים לאומיים כמו רכבת לאילת או תעלת הימים, בהנחה שהם באמת כלכליים, ולדרוש מקבלני הביצוע להעסיק אחוז מסוים של פועלים ישראלים. לא צריך להתרגש מזה. גם בארה"ב עושים זאת ודורשים קניות גומלין, למשל".

תוך כדי השיחה מעדכן אריאל את אלדד ביוזמת חוק שנועדה להגביל את מספר העולים מאתיופיה ל-300 מסיבות תקציביות. אריאל: "אחד הדברים שקשים לי בישיבה בכנסת הוא להיחשף לעוול כזה. סתם אדם מהיישוב קורא על כך ידיעה קטנה בעיתון ועובר הלאה. אבל כשאני מטפל בנושא ויושב עם נציגי האתיופים שמסבירים לי את המצב של ההורים שלהם שתקועים שם בחרפת רעב ובמחלות, כואב לי הלב. איך ייתכן שאיזה פקיד באוצר שיושב בחדר ממוזג, קוצב ככה בשרירותיות את המכסה שתורשה לעלות".
אלדד: "צריך להיות באפריקה כדי להבין איך אנשים חיים ומתים שם. לפליטים הפלשתינים יש תנאי לוקסוס ביחס לאפריקנים. יש באפריקה אנשים שכל מה שיש להם הוא מחצלת שבה עוטפים אותם כשהם מתים, ולפעמים גם זה לא".

האיחוד הדתי לאומי

האם האיחוד בין תקומה למולדת הוא הסנונית הראשונה באיחוד המחנה הדתי-לאומי כולו? אריאל ואלדד מאמינים שאחרי שליברמן יצא עם תוכניתו המדינית, קטנים הסיכויים שהוא יתאחד עימם אחרי הבחירות, אם כי הם ישתפו פעולה בנושאים רבים. לגבי המפד"ל הם מעריכים שהיא לא תצטרף לגוש דתי–לאומי גדול כמפלגה, אך סביר שאפי איתם והרב יצחק לוי יגיעו. גם לגבי הסוגיה היותר בעייתית אריאל אופטימי: "אפשר להגיע להסכם על הרכב הרשימה וזה יהיה יותר קל ממה שחושבים. למולדת ותקומה זה לקח בין חמש לעשר דקות לסכם על השיטה לבחירת הנציגים.

"בינתיים הצענו למפד"ל, שכבר הרי פרשה מהממשלה להגיש הצעת אי אמון ביחד, כדי לחסוך במכסות של הצעות אי האמון. לא קיבלנו מהם תשובה, עדיין. ולא במקרה. אני מודאג מהמסרים של המפד"ל על נכונות לתמיכה בתקציב. חבל שהמפד"ל מתקשה להפנים ששרון באמת מתכוון לעקור את היישובים".
באיזה כלים צריך להשתמש כדי לעצור את ההתנתקות?
אריאל ואלדד (ביחד): "בחירות".
אריאל: "אם נעבוד כמו משוגעים לקראת הבחירות, יש סיכוי טוב שנצליח. צריך להבין שימית לא נחשבת כתקדים, כי היא 'לא ישראל' אבל אם שרון יעקור יישוב אחד מגוש קטיף או מצפון השומרון, המסלול לוויתורים נפתח".

יש ימין חילוני?

הימין החילוני, שהליכוד היה פעם ביתו, הפך לזן נכחד. לא מעט נסיכים שנולדו לתוך בתים רוויזיוניסטיים הפכו למתנתקים נלהבים. ח"כ אלדד, איך קרה שאצלך במשפחה האידיאולוגיה עברה בירושה?
אלדד: "אבא שלי היה אישיות חינוכית עם עוצמה אדירה. אבל לא מדובר רק על יכולת שכנוע. אבי, למרות תדמיתו הקיצונית היה אדם מאוד ליברלי במעגלים המשפחתיים. מעולם לא כפה עלי את האידיאולוגיה שלו. הוא פשוט
נתן לי לצמוח לתוך זה, בלי לכופף אותי בכוח. התחושה היא שהדעות הן באמת שלי ולא משהו שאבא שלי פיטם אותי בו בכפייה. יש מעט מאוד מחנכים כאלה".

גם בבית היוצר של אריאל, בן הקיבוץ הדתי טירת צבי, נשמעים קולות תבוסתניים. אך אריאל מסרב להאמין שיונתן בשיא, איש שדה אליהו אכן מייצג את הקיבוץ הדתי. "בוויכוח פומבי שהתקיים בתיכון בקיבוצו של בשיא בין חנן פורת ליונתן בשיא, הצביעו 70 אחוז מהתלמידים נגד ההתנתקות ו-80 אחוז תמכו במשאל עם. ברור שראש הממשלה בחר בבשיא בגלל שהוא קיבוצניק וחובש כיפה – כאילו אחד משלנו. אני מתבייש בנכונות שלו לשמש כלי משחק בידיו של שרון. חבל לי גם שמוסדות הקיבוץ הדתי מתנהגים כאילו הם מהאו"ם. הם לא רוצים להיכנס לוויכוחים פוליטיים. זה לא הקיבוץ הדתי שהכרתי בנעוריי: תנועה ערכית שיודעת מה זו התיישבות והוכיחה את עצמה בעבר בתנאים קשים במיוחד.
"מי שלא מבין שהיום זה נוה דקלים ומחר ראש צורים וכפר עציון, מוזמן אלי לשיעור פרטי. בגין הסביר לנו בזמנו שהוא מציל את יש"ע בכך שהוא מפנה את כל סיני. השבנו לו שהוא יוצר תקדים מסוכן. הוא השיב לנו: 'קינדרלך, אתם לא מבינים'. אותו דבר אומר היום מי שהפעיל אז את הבולדוזרים, אריק שרון".
לפני כמה ימים התקשר בשיא לאריאל וביקש לדעת מה רוצים ממנו ולמה רודפים אותו בוועדה לביקורת המדינה בעניין ניגוד האינטרסים שלו. אריאל: "אמרתי לו שעד שלא יעזוב את התפקיד אמשיך לחפש אותו. הוא איש כל כך מוכשר, שילך לעשות דברים אחרים".

בביתם במדבר

צמח האלוורה בחצר ביתו של אלדד מושך את תשומת לבנו. אלדד: "אתם יודעים שעשו מחקר על 200 חולים ולא הצליחו להוכיח שטיפול באלוורה מזיק לכוויות".
אתה מתכוון שלא הצליחו להראות שהוא מועיל, נכון?
אלדד: "לא, ברור שהוא לא מועיל, מה שמפתיע הוא שהאלוורה אינו מזיק".
אריאל, שאם תגרדו ממנו את החספוס תגלו מצחיקן לא קטן, לא נשאר חייב: "זה בטח עובד ברמה הפסיכולוגית. הרי בינינו, 80 אחוז מהעבודה שלכם זה רפואת אליל, אפילו שאתם כותבים משמאל לימין בשמות לטיניים מפוצצים".
אלדד: "צודק, וב-20 אחוז שאנחנו מאבחנים נכון, חצי מהטיפולים עובדים והשאר לא".
לעת דמדומים מתבוננת קרני אלדד, הבת של והעוזרת של, בנוף המדברי ומתפעלת: "רואים מכאן את כל הארץ". אלה לא הרי מואב, אני שואל בזהירות. "זה בדיוק מה שאמרתי", היא משיבה, "רואים מכאן את כל ארץ ישראל".

הרופא והקיבוצניק
פרופ' אריה אלדד, בן 54, הוא בנו של פרופ' ישראל (שייב) אלדד, איש הלח"י ומהאידיאולוגים הבולטים של הימין. הוא נולד בתל אביב, אך את מרבית ילדותו עשה בשכונת רחביה בירושלים, שם גם למד בגימנסיה העברית. הוא המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית ומשנת תשל"ה (1975) שירת בצבא בחיל הרפואה. בין תפקידיו: רופא גדודי וחטיבתי, סגן מפקד רפואה פיקודי במרחב שלמה, רופא אוגדתי וקצין רפואה ראשי. במסגרת שירותי הצבאי התמחה אלדד בכירורגיה פלסטית והוא נחשב למומחה בעל שם בטיפול בכוויות, ואף כיהן כחבר בוועדות בינלאומיות שונות בתחום. פרופ' אלדד השתחרר בדרגת תת אלוף לפני כשש שנים ומונה למנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים הדסה עין כרם.
אלדד נשוי לאליאורה שעוסקת ביודאיקה – אורגת פרוכות וכיסויים לבימות של בתי כנסת, ואב לארבע בנות ובן.


אורי אריאל, בן 52, בן קיבוץ טירת צבי. את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר המשותף של הקיבוצים הדתיים בשדה אליהו. אריאל סיים את שירותו הצבאי כמפקד פלוגת חרמ"ש (חיל רגלים משוריין) והצטרף לגרעין מישור אדומים והפך למזכיר הגרעין ממנו נולדו ארבעה יישובים: כפר אדומים, ענתות, מכמש והעיר מעלה אדומים. אריאל המשיך בפעילות באמנה, הזרוע ההתיישבותית של גוש אמונים ומונה בהמשך למזכ"ל. בין השנים 89' ו-96' כיהן אריאל כמזכ"ל מועצת יש"ע. שנה לאחר מכן, כשהוקמה המועצה המקומית בית אל, מונה אריאל לעמוד בראשה ושימש בתפקיד עד כניסתו לכנסת בעקבות רצח השר רחבעם (גנדי) זאבי.
אורי אריאל נשוי לחגית, מורה לחינוך גופני ואב לשלושה בנים ושלוש בנות.

ה'מועל' שתרם לנזקקים
רעייתו של פרופ' אלדד, אליאורה, לא נכחה במפגש בשל היותה באבל על מות אביה, יהושע בן-ציון. בן-ציון, בן 79 במותו, היה עורך דין ואיש עסקים שניהל משנות השישים את בנק ארץ ישראל-בריטניה. לפני כשלושים שנה הורשע בן-ציון בגניבת 47 מיליון דולר מכספי הבנק ונידון ל-12 שנות מאסר ולקנס כספי גבוה. כשנתיים לאחר מאסרו המליץ ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לנשיא אפרים קציר להעניק לבן-ציון חנינה עקב מצבו הבריאותי הקשה. הנשיא קיבל את בקשתו של בגין ובן-ציון שוחרר.
קרני אלדד, נכדתו, שנולדה כמה חודשים אחרי שהוא נכנס לכלא, מכירה סבא אחר:
"לא מעט אנשים שהגיעו לנחם אותנו סיפרו על היקפי התרומות העצומים שלו להתיישבות ביש"ע. לא בטוח שההתיישבות במלון פארק או בקדומים היו יוצאים לפועל ללא עזרתו. כאב לי הלב שלמרות כל האהבה שלו לעם ישראל עשו לו עוול".
יש לה גם טענות כנגד התקשורת: "במעריב למשל' כתבו שהוא נפטר 27 שנים מאוחר מדי, זו ממש רשעות. מצד שני ב'גלובס' כתבו שהעובדה ששנים אחרי ששוחרר המשיך לטעון שהוא חף מפשע, עשויה להעיד שאולי יש משהו בטענותיו. הרי איזה פושע ימשיך להיאבק על טיהור שמו אחרי שיצא מבית הסוהר?"
"אני לא יודעת את פרטי המשפט", אומרת אלדד, "כי אני לא רוצה לדעת. זה סבא שלי ומבחינתי אם אקרא את החומר זה כאילו שאני מפקפקת בצדקתו".
ובכל זאת, החנינה ניתנה מסיבות בריאותיות, וסבך חי בבריאות טובה שנים ארוכות אחריה.
"הוא לא היה בריא: הוא היה חולה אסתמה, סכרת ולחץ דמו היה גבוה. הוא לקח סטרואידים במשך 25 שנה. מדובר באדם חולה".
"במשך השבעה", מספרת אלדד, "מגיעים אלינו גם אנשים שאנחנו לא מכירים ומספרים שהוא תרם לקרן של הבן שלהם שהיה אוטיסט, לבית ספר במצוקה ועוד המון פרויקטים כמו הסעות חינם לחיילים בימי שישי. הוא העסיק חיילים משוחררים שאף בנק אחר לא היה מוכן להעסיק. תראה לי היום בנקאי כזה. אפילו עמלה על תרומות לאגודה למען החייל הוא לא רצה לקחת. אבל את זה לא זוכרים לו. רק את הכותרות: 'המועל', 'הגנב', 'הפושע'. אני רוצה לומר באופן חד משמעי: יהושע בן-ציון הוא סבא שאני גאה בו בדיוק כמו בסבא השני שלי (פרופ' ישראל אלדד, ע.ג)".