בשבע 121: הוי ארצי:

חגי סגל , כ"ו בכסלו תשס"ה

החברים של קובי

אי אפשר שלא להתפעל מהגיוון ומהמקוריות בתוכנית הראיונות הלילית של קובי מידן, ערוץ 2. לפני שבוע הוא אירח לראיון סולו את האם השכולה אסנת וישינסקי, משפחה שהפכה סמל למאוויי הנסיגה מעזה. השבוע הוא אירח את ארנון דגני, מארגון השמאל הפטפטני ´שוברים שתיקה´. בשבוע הבא בטח תתארח שם מישהי ממחסום וואטש.

הצעות ייעול

החמאס על הפנים בזמן האחרון. פעילות סיכולית ממושכת של צה"ל עשתה בו שמות. בכל זאת, טרם ניכרים בו סימני יאוש. התפתחויות טריות בישראל, תקשורתיות ומשפטיות, מספקות השראה לשלל מזימות שהוא מסוגל ליזום בהצלחה חרף הסיכולים והגדרות. הנה כמה רעיונות, שמן הסתם כבר מופיעים בפקודות מבצע חשאיות:

1. לשלוח מחבל חמוש בכינור תופת משכם לנתניה. אף חייל ישראלי לא יעז עכשיו לבקש ממנו לנגן. 2. לעטוף ילדות בנות 13 בחגורות נפץ, ולשגר אותן רגלית לאחד ממוצבי צה"ל בגוש קטיף. שום קצין לא יירה בהן בטרם יוודא שהן אכן מתפוצצות. 3. לדאוג שכל מחבל ירים ידים לפני שהוא מסתער על חיילי צה"ל. אם לא יצליח להרוג אותם, לפחות אפשר יהיה לטעון אחר-כך שהם רצחו שבוי בדם קר, ולהוציא להם את הנשמה. 4. לבקש מידידי העם הפלשתיני בישראל לעתור לבג"ץ יומם וליל נגד אלופי צה"ל. העתירה נגד דן חלוץ כבר הצילה חיי מחבלים רבים.

הפגנה מיותרת

המאבק המר והמורכב נגד ההינתקות כרוך, מטבע הדברים, בהרבה טעויות. ההפגנה במצפה יריחו מול ביתו של הרב הצבאי של פיקוד מרכז, סגן אלוף יהודה ויזנר, היתה אחת מהן. גם אם הרב ויזנר כתב לפקודיו איגרת מרגיזה ומיותרת, זה עוד לא הופך אותו ליעד לגיטימי להפגנות. אחרי הכל, הוא בסך הכל בורג בינוני במערכת צבאית אדירה, ולא הגיוני לצייר כל בורג כזה כאויב העם. מכתבו אמנם סותר את פסיקתם של רבנים גדולים ממנו, אך אין זה סוד שבנושא העדין של סירוב פקודה קיימת מחלוקת נוקבת בעולם התורני-ציוני, כך שיש לרב ויזנר במי להיתלות.

מעבר לכך, אי אפשר לצפות שכל המתנחלים יראו את המצב עין בעין. אם לא יהיה ביש"ע מקום למתנחלים שחושבים קצת אחרת, מפעל ההתיישבות שם יהפוך לגטו רעיוני דל אוכלוסין. אף קצין בכיר או פקיד רם מעלה לא ירצה להסתפח אליו, מחשש ששכניו יפגינו נגדו במקרה שינקוט מהלכים שלטוניים מכעיסים. גם שוטרים ושופטים יחשבו אלף פעם לפני שילכו להתנחל.

אפילו עיתונאים, אגב. כולי תקווה שחרף דברי הכפירה הללו לא אתעורר ביום שישי הקרוב להפגנת ימין סוערת מול מעוני הפרטי (אפשר בהחלט להפגין מול מערכת ´בשבע´, קרית אריה, פתח-תקווה).

עיין ערך אהבה

אני חושש שדוד גרוסמן לא יאהב את הסיפור הזה, סיפור מהחיים: יום אחד, לפני 15 שנה בערך, הונחה בתיבת הדואר שלי איגרת אוויר ממדינה קתולית. ילדה בת 12, גילה שמה, כתבה לי באנגלית טובה למדי שהיא עוקבת בדאגה אחרי הארועים הסוערים באזורנו. לאחרונה נתקלה בספרו של דוד גרוסמן ´הזמן הצהוב´ (המסמך המכונן של האינתיפאדה הראשונה), ולא ידעה את נפשה מרוב צער ותסכול. גרוסמן ביקש לשכנע אותה שהמתנחלים הם הצד הרע בסיפור ביש"ע, אבל היא דווקא השתכנעה שההיפך נכון, והחליטה ליצור איתם קשר. כיוון שהוזכרתי קצרות באותו ספר, לאו דווקא לשם הרעפת מחמאות, פנתה דווקא אליי.

שלחתי לה מכתב תשובה, ולבקשתה צירפתי אליו תצלום של שילה. גילה הודתה לי בדואר חוזר, וכך נמשכה לה לזמן מה מסכת לא סדירה של חילופי מכתבים, עד שהתעייפתי. מטבע הדברים חשוב לי יותר להתכתב עם קוראים עבריים, מאשר עם ילדה קתולית בחו"ל, אוהבת ישראל ומתנחלים ככל שתהיה.

אבל גילה לא התעייפה. לפני חודש היא מתקשרת אלי פתאום מהארץ, ומספרת שהיא גרה עכשיו בהתנחלות ליד ירושלים ונמצאת בעיצומו של תהליך גיור אורתודוכסי. עדיין לא יודעת לדבר עברית, אבל אופטימית מאוד, ומשוכנעת מאי פעם שהמתנחלים צודקים. היא מקפידה על כשרות ועל תפילות, לבושה כמו צעירה שומרת מצוות, וזוכרת לטובה את גרוסמן. אחרי הכל, הוא הניח כמה מרצפות בדרכה הארוכה מרומא ליש"ע.

שמוליק רואה עולם

ציטוט מגב הכריכה של ספר חדש לילדים חילוניים, ´שמוליק הילד מבני ברק´: "יום אחד ציווה הרבי לסלק את המחשבים מהבתים, כדי שהילדים יקדישו את כל זמנם ללימוד תורה. לשמוליק היה קשה מאוד להיפרד מהמחשב האהוב שלו, והוא יצא לחפש אחריו ברחובות החשוכים".

ציטוט מתוך הספר עצמו: "מאחד הפתחים המקושטים יצאו גבר ואשה (חילוניים – ח"ס) אוחזים בידיהם ילד וילדה. שמוליק שמע את האישה אומרת לאיש: ´תראה את הילד החרדי הזה שעומד לבדו על המדרכה. הוא נראה מבוהל מאוד. איך הגיע הנה?´. הם התקרבו אליו והאשה שאלה בעדינות: מה קרה לך, חמוד? שמוליק השפיל את מבטו. הוא לא דיבר אף פעם עם אנשים אחרים ומשונים כאלה. האישה הניחה את כף ידה על ראשו ואמרה: ´אל תפחד. אנחנו רק רוצים לעזור´".

כיוון שהספר יצא לאור בהוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד היה ניתן לצפות ששמוליק יאומץ על ידי מכריו החדשים, יחזור בשאלה ויקבל מהם מחשב, אבל הסופרת עמלה עינת העדיפה סיום מסוג אחר. שמוליק חוזר הביתה, כובש את כאבו, ולומד להיות מאושר ושלם עם בוראו חרף אובדן הצעצוע היקר כל כך ללבו. משפט הסיום: "הוא קיווה שיום אחד, בזכות הלימודים שלו ושל חבריו, יתאספו באמת כל רסיסי האור האלה, ויתאחדו לזוהר אחד גדול שיביא שמחה ואושר לעיניהם וללבותיהם של כל האנשים בעולם".

בספרית פועלים מסבירים: "מגמתו העיקרית של הספר היא סיפוק סקרנותו של הילד הקורא ביחס לעלילות חיים מעניינות ובלתי מוכרות,גם כאשר הן מצויות, באופן אבסורדי, בקירבה גאוגרפית ממשית לביתו שלו". יפה.

חנוכה תשס"ה

מי ימלל נסיגות ישראל
הו, מי ימנה?
הן בכל דור יקום הגיבור התורן
ויאמר לעם:
דברים שרואים מכאן
לא רואים משם.