בשבע 121: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ו בכסלו תשס"ה

אנשי ארץ ישראל החלקית

פעמים רבות מאשימים אותנו, תומכי ארץ ישראל השלמה, בהעדר פרגמטיות. "אתם לא מסוגלים להתפשר", קובעים מבקרינו, "אתם רוצים את הכול, ובסוף תישארו בלי כלום". משום מה, פרגמטיות הפכה להיות מלה נרדפת לגירוש יהודים ולנסיגה תחת אש. האמת היא, שאנו אנשים מציאותיים לא פחות מאחרים, וגם אנחנו מסוגלים להיות מעשיים, לוותר ולהתפשר במידת הצורך, ואולי אפילו יותר מכך.
הנה, כבר שנים אנו מוותרים על כיבוש הארץ שממזרח לנהר ירדן. האם זאת לא פשרה? בהחלט כן. אם הפלשתינים יכולים להיחשב מעשיים ומתונים רק בגלל שוויתרו על שטחים שכלל אינם ברשותם, גם אנחנו יכולים. דוגמה נוספת היא לבנון, שכבר היתה ברשותנו, אבל לא דרשנו להקים בה גרעיני התיישבות. אנחנו יודעים את גבולות הכוח, שלא לדבר על גבולות הארץ, ואין לנו תביעה ליישב כל שטח בכל מחיר. פרגמטיות בהתגלמותה.
גם התביעה שלנו לריבונות על חבלי הארץ לא מתעלמת מהמציאות בשטח. לא שברנו את הכלים בעת פינוי סיני, אלא נאבקנו, הבלגנו, הפנמנו והתרגלנו; את תיקוני הגבול בהסכם השלום עם ירדן בלענו בשקט; חלקנו (בהחלט לא כולנו) היה שותק גם על ויתורים ביש"ע, אם היה ברור לנו שהדבר יציל חיי יהודים ולא יסכן אותם. ארץ ישראל השלמה היא ערך גדול, אך גם שוחריה האמיתיים אינם עשויים מקשה אחת.
וחוץ מזה, אני מכיר אישית כמה אנשים, תומכים מושבעים של רעיון ארץ ישראל השלמה, שלמען אחדות העם מוכנים למסור לפלשתינים את רוב הקיבוצים, מחצית מרמת אביב ג´ ואת ביתו הפרטי של יוסי ביילין. בכאב רב הם יסכימו לוותר על מקומות אלה. כי למרות התדמית הציבורית, אנו בסך הכול אנשי פשרות, אנשים מציאותיים שלא באמת דורשים את הכול.

סגל יוצא לתרבות

´וכי נחש ממית´, ספרו החדש של העיתונאי ישראל סגל, הוא רומן קולח, מסוגנן, מרתק, מעורר מחשבה ועוכר שלווה. יש בו כל המרכיבים ההופכים ספר ישראלי לרב מכר (שנאת חרדים, בסיס אוטוביוגרפי, חשיפה נפשית ורגשית, שימוש בציטוטים מן המקורות, גודש של יצרים, שנאת חרדים, הצצה לחיי סלבריטי, הצצה לחיי רבנים, שנאת חרדים), וכיצירה ספרותית הוא כתוב יפה ומספק את הסחורה.
אלא שסגל רוצה יותר מזה. הספר מתאר למעשה את סיפורו האישי, את המסע שלו מהעולם החרדי אל החילוני ויחסיו המורכבים עם עולמו הישן, עם משפחתו ובעיקר עם אחיו הגדול שהפך לרב חשוב. "הזיכרונות נדחסים בראשו כאדים רעילים", הוא כותב על בן דמותו בספר. והפיכת הזיכרונות לרומן ספרותי היא סוג של תרפיה עצמית עבור סגל, מין תחליף (או תוספת) לטיפול פסיכולוגי ואולי אפילו תחליף לדת שזנח. באמצעות הספר מבקש המחבר להביא גאולה לעצמו, לפרוק מעליו את מטען הנפץ העצום שהצטבר אצלו במשך שנים ושמעולם לא הצליח להיפטר ממנו.
אלא שכדי להגיע אל המנוחה והנחלה, זקוק סגל לראייה רחבה ומורכבת יותר של המציאות. תיאוריו בספר - המעמידים אותו כקורבן ואת העולם החרדי כמקריב - מייצגים נקודת מבט צרה, סובייקטיבית וסלקטיבית, חד צדדית ומעוותת, עד שהקורא ההגון והביקורתי משווע לספר תגובה של האח החרדי, לתיאור שונה ומשלים של הרשומון המשפחתי הסגלי (אגב, למרות ששם משפחתנו זהה, אין שחר לשמועות כאילו אני הוא "הבייבי", אחיו הצעיר ורפה-השכל של גיבור הספר).
ישראל סגל מכנה את בן דמותו "הרשע" ואת בן דמותו של אחיו "הצדיק", ואף שהוא מנסה לשכנע אותנו כי ההפך הוא הנכון, קשה שלא להתרשם מאופיו הבעייתי של גיבורו ומאחריותו האישית לחייו הסוערים. בעוד "הצדיק" מתואר בספר כפנאט דתי, "הרשע" מתגלה כשקרן, מניפולטור, תלותי, נבזי וחסר בושה. הוא זה שבוחר להתנתק מהעולם הישן, הוא זה שמחליט ללכלך על משפחתו בספר קודם שכתב, ואחר כך הוא עוד בא בטענות על החרם, על השנאה, על שנמנע ממנו לראות את אביו בפעם האחרונה. אותו אב המתואר על ידו ב´וכי נחש ממית´ כמסריח, קמצן ומתעלל באשתו.
חוסר היכולת של סגל לבקר את עצמו במידה הראויה, הוא גם זה שמונע ממנו לנתח לעומק את תהליך חזרתו בשאלה ואת יחסי האהבה-שנאה עם עולמו הקודם. זאת הסיבה שהסופר מסתפק ברצף של תחושות, יצרים, זיכרונות והזיות, עניינים שעל פני השטח, ולא מנפק תובנות סוציולוגיות על תהליך הדתל"שיות, על ההתחרדות של האח ועל השפעת היחסים בתוך המשפחה על שניהם. סגל לא מסוגל להשתחרר מעולמו הישן, כי השחרור מחייב פיוס והשלמה, ואלה לא יבואו בלי הבנה של הצד האחר, הכרה במורכבות של החיים האנושיים ומחיקה שרירותית של האדים הרעילים מתוך זיכרון העבר.

חמסה עלינו

א. גם אנשי ימין מובהקים צריכים להודות, שהחיקוי הקופיפי של עוזי כהן בתוכנית ´ארץ נהדרת´ פשוט הורס.
ב. גם אנשי שמאל מובהקים צריכים להודות, שאם אותו עוזי כהן – כולל העילגות, המינויים הפוליטיים והמראה החיצוני – היה תומך בחלוקת הארץ ובפינוי התנחלויות, אין מצב שהוא היה זוכה לחיקוי כזה.
ג. השמאל הישראלי בהלם: שר ההגנה האמריקני דונלד ראמספלד, האיש שבעבר לעג לביטוי "השטחים הכבושים" וסירב לגנות את ההתנחלויות ביש"ע, ימשיך בתפקידו חרף ההסתבכות האמריקנית בעיראק. פעם נוספת טעתה המציאות בניחוש תחזיותיהם של הפרשנים והמומחים בישראל.
ד. מישהו יכול להסביר לי, מדוע במהדורות החדשות של ימי א´ מזכירים שוב ושוב במשך שנים כי "היום לא התנהל מסחר במטבע חוץ"? האם מי שמתעסק במטבע חוץ לא למד כבר שיום א´ ברחבי העולם הוא יום שבתון?
ה. ולמה יש לי הרגשה שתיק הרצח של השופט עדי אזר עדיין רחוק מלהיסגר סופית?

יודע את מקומי

מפעם לפעם, כשאני לא עסוק בכתיבת תגובות מפרגנות למדורים של עצמי באינטרנט, אני סובל מהתחבטויות בקשר לקריירה הפובליציסטית שבחרתי לי. אמנם, סביר להניח כי לא הייתי נהנה יותר אם הייתי בוחר להיות עורך דין, מהנדס או שיננית. אבל גם המקצוע הנוכחי שלי מספק לי לפרקים תחושה של אי נוחות וחוסר מיצוי, ואף מלה על המשכורת.
אני רוצה להיות פחות ציני בכתיבה שלי, פחות חריף כלפי אנשים, פחות קונטרוברסלי; אני רוצה להיזכר ככותב שמאחד את העם ולא מפלג אותו, מרגיע ולא מתסיס; אני רוצה לכתוב רק על החיובי והיפה בעולמנו; אני רוצה להפסיק לצרוך עיתונים ואינטרנט, עם הרעל והארס שכיום מחוברים לוורידיי לצורך העבודה; אני רוצה להפסיק לחזור על מילים חמש פעמים; אני רוצה (טוב, שש פעמים) להיות צנוע; אני רוצה להפסיק לכתוב את המלה "אני".

אז מדוע זה לא עומד לקרות בקרוב? כי זה משעמם. אם אתחיל לצייר פרחים במקום לשלוף סכינים, רוב הקוראים ידלגו ישר למדור הצרכנות. לא שחסרים כותבים נהדרים המסוגלים לרתק את כולנו בכתבות חיוביות, חינוכיות ומעשירות – אבל אני פשוט לא אחד מהם. כותב מדור זה יודע למה הוא מסוגל: לנתח אירועים אקטואליים, לרדת על אישים מפורסמים ולעשות צחוק מעצמו. אם אהפוך את המדור לאלף מילה על מעשים טובים וציוצי ציפורים, בשביל הקוראים זאת תהיה עילה מוצדקת לתביעת נזיקין. יש דברים שאני פשוט לא יודע לעשות.

לא קיבלתי את העבודה הזאת כדי להיות מישהו אחר, וגם לא כדי להיות אני עצמי בפאזה אחרת. זה המילכוד שאני חי בו: כל עוד אני כותב את המדורים שאני כותב, חוששני שאני מנוע מלשנות את כתיבתי, וממילא גם את עצמי. יום אחד, כשהכסף יפסיק להוות בעיה עבורי (יאאא, שור...), אקח פסק זמן מכתיבה רק כדי להשתנות, להפוך לאדם אחר. אני עדיין מתלבט בין ביבי נתניהו לאהוד ברק.