חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 121ראשיהפצה

אל תדאג אריק, דני עטר איתך - בגליון השבוע

דני עטר, ויו"ר המועצה האזורית גלבוע, מטיל את כל כובד משקלו לטובת תכנית ההתנתקות. עטר, שבעבר התמודד מול פרס על ראשות מפלגת העבודה, מוציא הודעות לתקשורת בשם ´התנועה הישראלית להתנתקות´ שאותה הקים ובראשה הוא עומד.
09/12/04, 00:00
עדי גרסיאל

אחרי הנסיגה צה"ל ימשיך לפעול מעבר לגדר במלוא עוצמתו, הוא מרגיע את החוששים מנפילות פצמ"רים בתחומי המועצה שלו, הנושקת לג´נין. הוא מצר על העדר הידברות עם תושבי גוש קטיף, קובע כי הפיצויים המוצעים להם נמוכים מדי, ומזמין לבוא לגור במועצה שלו.

הוא בעד דו-קיום ערבי יהודי ואף מתגאה ביחסי הקירבה עם סגנו הערבי, אך גם תומך נלהב של גדר ההפרדה; הוא חושב שצריך ללכת ישר לפתרון הקבע, אך מעריץ נלהב של תוכנית ההתנתקות; הוא מכנה את המתנחלים מלח הארץ, אך לא היסס לחזק את ידיו של מנכ"ל תנובה, שהגדיר את ההתנחלויות כ´סרטן ממאיר´. איך כל הסתירות הללו יכולות לדור בכפיפה אחת? כנראה שזה אפשרי אם קוראים לכם דני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, "הסמן הימני של מפלגת העבודה", כפי שהוא מגדיר את עצמו וראש ´התנועה הישראלית בהתנתקות´.

יש בעטר ייצוג של הלכי הרוח הסותרים בחברה הישראלית העייפה: מצד אחד רצון להיפטר כבר מעזה, מצד שני ההבנה שנצטרך לחזור לשם ו´להיכנס בהם´, מצד שלישי מיאוס מהדאגה לפלשתינים ומצד רביעי הבנה שההתנתקות היא רק צעד ראשון במהלך נסיגה כולל. אז מה הפלא שמשנתו נשמעת קצת מבולבלת?

"לתנועה שתי מטרות עיקריות: לתמוך במהלכים שיובילו להתנתקות, אך, לא פחות חשוב, לעשות זאת בצורה שתשמור על אחדות העם ותמנע קרע", מציג עטר את יציר כפיו, הקיקיוני משהו. הוא מתגאה ברשימה של "מאות רבות של חברים, אולי אפילו אלפים". אבל כשהוא מתבקש להציג אישים בולטים הוא מביא את ראשי הערים של בת ים, עפולה, רמלה ורעננה, וכן את ניצב בדימוס אריה עמית, השחקן שלמה וישינסקי (שבנו החייל נהרג בציר פילדלפי לפני מספר חודשים) ו"שחקנים נוספים". לא בדיוק גלריה מליגת העל.

עטר, 46, איש מפלגת העבודה ובן המושב דבורה שבתענכים, כפי שמעידה לחיצת היד האימתנית שלו, מכהן כבר קדנציה שלישית בראשות המועצה האזורית גלבוע, המונה כ-25 אלף תושבים, מהם 40 אחוז ערבים.
במועצה קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וגם חמישה כפרים ערביים.
גבולות הגזרה, מונח הלקוח מתקופת שירותו הצבאי של עטר כמג"ד בגולני, של המועצה משתרעים מצומת מגידו במערב, עפולה בצפון, בית שאן במזרח וג´נין בדרום.

למה צריך בכלל להקים תנועה שתתמוך בהתנתקות כשכבר מוביל אותה בולדוזר לא קטן, שמכהן גם כראש הממשלה?
"ראש הממשלה אכן נראה כמי שדוחף את הנושא בצורה מאוד נחושה, אבל עדיין לא הוכח שזה מספיק. עובדה ששרון היה נחוש בזמנו בהתנגדותו לגדר, ובכל זאת הגדר קמה. אני חושש שייתכן ששרון אינו נחוש מספיק, או שהמתנגדים להתנתקות יותר נחושים ממנו והתוכנית תיפול. זאת הסיבה שהקמתי את התנועה".

האם ייתכן שגם מניעים אישיים, כמו תפיסת טרמפ על נושא שנמצא במרכז הדיון הציבורי, הובילו להקמת התנועה? אולי התנועה הישראלית להתנתקות היא יותר התנועה הישראלית להתחברות של דני עטר לכורסת המיניסטר?

עטר, המכהן גם כיו"ר ה´דור הבא´ במפלגת העבודה, לא טורח אפילו להכחיש את שאיפותיו הפוליטיות: "יש יותר מדי אנשים לא ראויים בפוליטיקה, שגדלו במסדרונות של המפלגות. הגיע הזמן למנהיגות שצומחת מהשטח ובמובן הזה יש לעבודה הרבה מה ללמוד מהליכוד. אצלם סילבן שלום היה יו"ר חברת החשמל בגיל 28. בעבודה מי שלא הגיע לגיל 50 לא מאמינים שהוא ראוי להיות יו"ר ועד בית".
"אני דמות מאוד בולטת במפלגה", קובע עטר, "ואני מתכוון להוביל את כל המפלגה, כאשר אגיע לצמרת, למרכז המפה הפוליטית ולא לשמאל".

עטר, נשוי ואב לשתי בנות ובן, מתגורר כיום ביישוב הקהילתי גן-נר.


ניכנס בהם

לפי עטר, "אחד ההישגים של הציונות הוא שהערבים הכירו בגבולות מסוימים, נאמר 67´, עם תיקונים קלים, כגבולות ישראל". לא בטוח שבחמאס ובג´יהאד יחתמו על הקביעה הזו. אך הוא סבור ש"לא נוכל להחזיק בשלושת הדגלים של ארץ ישראל השלמה, מדינה יהודית ודמוקרטית. לכן אני מעדיף לוותר על הציר של ארץ ישראל השלמה".

הוא מאמין שההתנתקות תהיה רק הראשונה בסדרה של פעולות נסיגה שייצבו אותנו בגבולות 67´ פחות או יותר, כאשר גושי ההתיישבות יישארו בשליטת ישראל.
ומה עם ירושלים?
ראש התנועה הישראלית להתנתקות מגלה כאן צניעות, לא תמיד אופיינית: "זו סוגיה כל כך בעייתית וכל כך מורכבת, שקטונתי מלתת לה פתרון. אנחנו מנסים בסך הכל לקדם את השלב הראשון של ההתנתקות".
אז בוא נדבר על ההתנתקות. נטישת צפון השומרון תכניס את שטח המועצה שאתה עומד בראשה לטווח הקסאמים מג´נין.
"מה שמבדיל בין התנועה שלנו לתנועות השמאל האחרות הוא שאנחנו בעד חופש פעולה מוחלט של צה"ל בשטחים שנפנה. אני מאמין שהלגיטימיות שנקבל לביצוע פעולות אגרסיביות, אפילו יותר ממה שעושים כיום, תגדל ברגע שנצא מהשטח. גם אם זה אומר שנצטרך לחזור ולכבוש חזרה מקומות שפינינו".
אז בשביל מה לצאת, אם אתה כבר מדבר על כניסה חזרה?
"כי אני עושה אבחנה בין אקט צבאי לאזרחי. אם נצא מחר מעזה אתמוך בפעולות עוד יותר חריפות ממה שעושים כיום".

כמו למשל?
"אתן לך דוגמה דווקא מלבנון. אני סבור שאנחנו שוגים אסטרטגית כשאנחנו מתייחסים אל החיזבאללה. לבנון זו מדינה ריבונית שיש לה ממשלה וכל הדרישות שלנו צריכות להיות מופנות אליה. אם הם לא ימנעו מעשי אלימות משטחם אנחנו נפגע באינטרסים של מדינת לבנון, כמו פגיעה בתשתיות שם. עשינו זאת כבר. אותה גישה אפשר להחיל כלפי אזורים שנתפנה מהם ביש"ע".
עטר סבור שהיציאה מלבנון היא הוכחה מוצלחת למהלך התנתקותי: "מהיום שיצאנו משם המצב השתתק, למעט החטופים". עטר רק שכח להזכיר שלא פחות מ-19 ישראלים, מהם 13 חיילים, נהרגו בגבול לבנון מאז הנסיגה.

בלבנון יש כתובת, לשיטתך – הממשלה הריבונית. אבל בעזה ובשומרון אין לנו פרטנר, במיוחד אחרי מותו של ערפאת.
"נכון שהסתלקותו של ערפאת היא שינוי אסטרטגי ושווה אולי לבחון את סוגיית החד צדדיות פעם נוספת. כל זאת בלי לפגוע בלוחות הזמנים שנקבעו על ידי ראש הממשלה.
"מצד שני לדעתי החד-צדדיות יכולה גם להיות יתרון. היא פוגעת באינטרסים של הפלשתינים, יותר מאשר יציאה בהסכם. כי אם נצא בצורה מסודרת ניאלץ להגביל את עצמנו ביכולת שלנו לפעול אחר כך בשטח. דווקא החד-צדדיות משאירה לנו מרחב פעולה אין סופי. להגיד שיציאה בהסכם טובה יותר זה בעצם להחזיק את המפה הפוך".

עטר טוען שמדאיגה אותו יותר החד צדדיות בחברה הישראלית: "אין לנו יכולת לנהל שיחות כנות עם המתיישבים בגוש קטיף ובשומרון, כמו שאתה ואני מדברים עכשיו. אני כמעט בטוח שלא הייתי משכנע אף אחד ומן הסתם גם לא הייתי משתכנע על ידם. אבל שיח כזה לא מקובל על המתיישבים וחבל".

מלחמות המים

לפני מספר שבועות פורסם בעיתון זה דו"ח של נציבות המים המזהיר מפני משבר חריף בעקבות שאיבות פלשתיניות בלתי חוקיות שעתידות להתגבר עם ההתנתקות. עטר סבור שזו הבעיה הגדולה ביותר במזרח התיכון. "זו סוגיה שאינה קשורה להתנתקות, אלא לתפישה הכולל של חלוקת המים במזרח התיכון. יגיע הזמן שנדרש לעניין הזה שהוא הרבה יותר בעייתי אפילו מסוגיית הגבולות. החיים הם במים. כשהחיזבאללה החלו לשאוב מים מהחצבני, אמנם בכמויות קטנות, זו היתה פגיעה אסטרטגית ועליה היינו צריכים להגיב בצורה חריפה. אם יהיו מספר שנים שחונות אני צופה שתפרוץ באזור מלחמה בגלל המחסור במים.

"נכון להיום", טוען עטר, "יש מאות קידוחים בכל עיר בשומרון. כמעט בכל בית בחצר יש קידוח בעומקים של 250-300 מטר. ועכשיו אנחנו שולטים באזור ולא מתמודדים עם זה. זה לא קשור להתנתקות".

למה יצאה תנועתך בתמיכה במנכ"ל תנובה שהגדיר את ההתנחלויות כסרטן ממאיר?
"בוא נדייק בדברים: אנחנו מתנגדים באופן נחרץ לביטויים שלו ודורשים ממנו לחזור בו. אני סבור שהמתיישבים הם מלח הארץ, נשלחו לשם בשם המדינה ואם יצאו משם הם יעשו זאת רק בשם המדינה. הפנייה לרייכמן באה להביע תמיכה בזכות שלו להביע עמדה ציבורית גם אם הוא יושב בראש קונצרן גדול במשק. אגב, גם אם הוא היה מתבטא הפוך, נאמר שצריך לעשות טרנספר לערבים, הייתי תומך בזכותו לומר את הדברים, אם כי לא הייתי מסכים איתם.

"כשהאירופים קראו להחרים מוצרים מההתנחלויות הרגשתי שפוגעים בי אישית. כאשר ראשי יש"ע הפנו את אותה חרב כנגד תנובה התקוממתי. אם נתחיל עם חרמות לא נדע לאן נגיע".

מה ההבדל בעצם בין ליברמן לביני? שואל עטר, הרי למעט הזזת הגבול במשולש, הגישה שלו כמעט זהה. והוא הרי נחשב למנהיג ימני. "אני מאמין שהוא הרוויח בזכות התוכנית שלו שניים או שלושה מנדטים. הוא העלה סוגיה שאני לא מסכים איתה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה: אם מזיזים אזרחים ישראלים מגוש קטיף, למה אי אפשר לעשות זאת מהיישובים הערביים?"

תושבי גוש קטיף וצפון השומרון נשלחו ליישובים על ידי ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. איזה מסר הממשלה תשדר לאזרחיה אם תעקור אותם מבתיהם, ומי יערוב להם שבעוד עשר שנים לא יפנו אותם שוב, אולי מעמק יזרעאל?

"אני חושב שהגבול העתידי די ברור. השאלה היא רק איזה מחיר נשלם בחיי אדם ובכלכלה עד שנגיע להסדר המלא. אני מאמין שצריך עכשיו לנהל את המאבק על ירושלים ועל גושי ההתיישבות, כי אחרת אנחנו עלולים לאבד גם אותם. עכשיו יש לנו הזדמנות לנצל את חילופי השלטון ברש"פ ואת חולשת מדינות ערב ולסגור על פתרון קבע. לא מעניין אותי מה טוב לפלשתינים או לערבים. נקבע מה טוב לנו ונלך למו"מ. אבל במקום לעשות את זה אנחנו נוקטים בשיטת הסלאמי: מוותרים שלב אחרי שלב".
ההתנתקות היא המשכה של שיטת הסלאמי.
"מי שחושב שהיציאה מעזה וצפון השומרון היא סוף פסוק, מטעה את הציבור. צריך לומר את האמת, לקבוע את הקווים האדומים שלנו וללכת למשא ומתן.
זו טקטיקה של הממשלה שבעצם משחקת על גבם של האנשים. לכן, אם נמשיך כך עלול בהחלט להיות מצב שבעוד עשר שנים נצטרך לפנות מגוש עציון תושבים שעברו לשם מגוש קטיף".
אז למה להתנתק?
"כי קורה פה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו: ראש ממשלה שעומד בראש הליכוד ומייצג את הימין מוביל מהלך היסטורי של פינוי. לכן אני גם בעד כניסה של העבודה לממשלה כדי להבטיח את המשך המסלול של שרון, גם אם זה כרוך בתמיכה בתקציב שאני מתנגד לו".

פיצויים מבישים
עטר סבור שבשבועות האחרונים ההתנגדות למהלך ההתנתקות נחלשה. זה קשור לדעתו לקבלתו של חוק פינוי-פיצוי בכנסת ולנחישות של שרון. "הוא ימשיך את המהלך לא רק לשלב א´ של ההתנתקות, אלא גם לשלבים הבאים שיובילו אותנו לגבולות הקבע. לכן אני מוכן לספוג את המדיניות הכלכלית של נתניהו, שאנחנו סובלים ממנה מאוד, ובלבד שנתקדם בתחום המדיני".

עטר מגדיר את עצמו כסמן ימני של מפלגת העבודה: "יש לי ויכוחים לא קלים עם חבריי במפלגה, אבל אני לא מפחד לומר את מה שאני מאמין בו". בתור מי שתומך למעשה בנסיגה לגבולות 67´ עם תיקונים קלים, לא ברור כל כך על מה הוא מתווכח עם ´שמאלני´ העבודה – על זכות השיבה?

הקריטריונים לפיצויים כפי שפורסמו על ידי מינהלת ההתנתקות, נראים כאילו נועדו לפגוע במתיישבים גם בכיסם. מה דעתך?
"בעניין הזה עמדתי מאוד נחרצת. אני חושב שהסכומים שמוצעים למפונים הם נמוכים מאוד. לדעתי המדינה שוגה בצורה קשה בהתייחסות שלה לסוגיה, כאילו מדובר באיזה מהלך עסקי נטו. מי שעוקרים אותו מביתו נפגע מספיק ועל המדינה להקל על המהלך ככל האפשר מבחינה חומרית. עשיתי את החשבונות בעצמי ומצאתי שגם הבודדים שעומדים בכל הקריטריונים, יקבלו פיצוי נמוך.
"בתור תומך התנתקות אני נעלב מהיחס של המדינה. בשורה התחתונה יש להוסיף לכל משפחה כ-50 אלף דולר בשביל להקל על הקליטה המקום החדש. הרי צריך לשלב את הילדים במקומות חדשים שהם לא מכירים, למצוא עבודה חדשה, לפתח את מקורות התעסוקה. אפילו לטפח את הגינה. אני יכול להעיד על עצמי: אני גר בבית ששטחו הבנוי 180 מ"ר על מגרש של כחצי דונם. אם אני מצרף את כל ההשקעות בעשר השנים האחרונות בגינה בלבד, אני מגיע ל-150 אלף שקל.
ומה עם הקשר הנפשי למקום? אני נולדתי במושב דבורה שבתענכים ועברתי לבית החדש ביישוב הקהילתי גן-נר, לפני כעשור. המרחק האווירי בין הבתים הוא בסך הכל קילומטר אחד, אבל תחושת הנטישה מלווה אותי עד היום. גם עכשיו כשאני מבקר את אמא שלי במושב אני מרגיש שחזרתי הביתה. אני מבין את הכאב העמוק הזה. אסור שהכסף יהיה הגורם לכך שחלילה משפחה אחת תיהרס, והיו לא מעט טרגדיות כאלה בעת פינוי ימית".

מי בעצם אמור לקחת אחריות בעזה אחרי שנצא? הרי כל העולם ימשיך לראות בנו את הכתובת, כיוון שאנחנו מכתרים אותם מכל עבר?
"העם היהודי החי בישראל התעסק בצרכים של הערבים והפלשתינים עשרות שנים. עכשיו צריך לשאול את עצמנו מה טוב ליהודים ואת זה צריך לבצע. הבעיה תהיה של הפלשתינים, הם הביאו את זה על עצמם. כשהם ירצו לדבר, הם יצטרכו לסדר את ענייניהם ואז לבוא אלינו ולנסות לסכם דברים. כרגע הם לא מעניינים אותי".

אם וכאשר ההתנתקות תקרה, עטר מכריז שהוא ראשון המזמינים לתושבי גוש קטיף והשומרון להתיישב מחדש בשטח המועצה שלו. "אצלנו הם ימצאו בית חם, אוכלוסייה טובה והם יוכלו לחזק את האזור".

ערבים טובים
עטר מתגאה בדו-קיום "יוצא דופן" בגלבוע בין ערבים ליהודים. סגנו הוא ערבי מהכפר מוקבלה, איש ליכוד. עטר: "בכפר טייבה הקימו מסגד. קראו לי מוועד הכפר שאסתכל על המסגד ואגיד את דעתי. לא ידעתי מה לומר, מה אני מבין במסגדים. הם התעקשו. גמגמתי משהו. בסוף רמזו לי שכיפת המסגד שונה – הם צבעו אותה בכחול לבן ושברו את הקווים, כך שזה נראה קצת כמו מגן דוד... העובדה שהערבים כאן מרגישים שהם מספיק ישראלים, מוכיחה שהמדינה היתה יכולה לעשות זאת בכל הארץ. אצלי במועצה הערבים הם קודם כל ישראלים. אחר כך כל השאר. אתה יודע שיש כאן בכפרים הערביים גם פעילים של ליברמן?"
כחסיד גדול של דו-קיום קצת מוזר למצוא את אותו דני עטר בכובע אחר: תומך נלהב של גדר ההפרדה. עטר אף יזם באופן פרטי הקמה של גדר באזור התענכים במימון המועצה, לאחר שהמדינה סברה שיש מקומות דחופים יותר לקידום הגדר.

כיצד אפשר לחבוש שני כובעים כה מנוגדים? לעטר הסבר פשוט: "אני נגד הזחילה של פלשתינים לתוך הארץ. יש 160 אלף פלשתינים שמחזיקים תעודות זהות כחולות כי הם התחתנו עם בנות זוג ישראליות. חלקם גרים בתחומי המדינה ואחרים במחנות הפליטים. לפלשתינים משתלם להחזיק תעודת זהות ישראלית ולקבל דמי אבטלה, ביטוח לאומי וטיפול רפואי טוב. אותם פלשתינים ממשו בעצם את זכות השיבה".

הייתי עוצר את זה חד משמעית, אומר עטר ומביא כדוגמה לא פחות מאשר את כווית. "אצלם יש חוק שמי שמתחתן עם תושב זר מאבד את האזרחות שלו. אם הוא רוצה לחזור להיות אזרח עליו להתחיל את התהליך מהתחלה. הם יודעים להגן על עצמם".

בנוסף ליוזמותיו בתחום המדיני והביטחוני, הבולדוזר עטר לא נח לרגע ומקדם פרויקטים נוספים. חלקם ביזאריים למדי, כמו החידון ´תנ"ך קוראן´ שנערך בשבוע שעבר ונועד "לקדם את הסובלנות בין יהודים לערבים". זוגות של בני נוער, ערבי ויהודי, נבחנו על מספר פרקים מהתנ"ך והקוראן העוסקים בסובלנות. כיבוש הארץ בידי יהושע ומחיית זכר עמלק, לא נכללו ברשימה.

יוזמה אחרת של עטר היא הקמת היפודרום למירוצי סוסים בשטח המועצה. הוא סבור שההימורים על תוצאות המירוצים יפיחו רוח בכלכלת האזור. הנושא עדיין בדיון במשרדי הממשלה השונים ובינתיים נראה כי הימור מסוג אחר שהוא מעודד, תוכנית ההתנתקות, נמצא בשלבים מתקדמים יותר.
חבל, במירוצי סוסים יש לפחות סיכוי שמישהו ירוויח.