בשבע 121: רבותי, ההיסטוריה חוזרת

מלחמות המקבים ומהלכיה המדיניים של מדינת חשמונאי, עשויים לעורר בישראלי ממוצע תחושת דז'ה-וו●עיקר הלוחמה התקיימה בשטחי יהודה ושומרון, והמנהיגים דגלו בתחילה במדיניות ארץ ישראל השלמה

חגי הוברמן , כ"ו בכסלו תשס"ה

* וכאז כן היום: מי שהרים ידו על חלקי ארץ ישראל- הביא לקריסה וחורבן*בימים ההם בזמן הזה
מלחמה קשה ניהלו הלוחמים היהודים נגד אויביהם ביהודה ושומרון. מלחמה שהתנהלה בצירי הדרכים מול אויב זר שביקש להשתלט על כל השטח.
זה איננו תיאור של המלחמה הנוכחית עם הפלשתינים, ואפילו לא של מלחמת ששת הימים. הרי יהודה ושומרון ידעו לחימת גבורה של עם ישראל כבר לפני כ-2160 שנה. היתה זו מלחמה דומה מאד לימינו: היא התנהלה כאמור בצירי הדרכים, האויב ביקש להשתלט על האזור כולו, והיו לה סממני מלחמת גרילה. אלא שלוחמי הגרילה המצטיינים של אז היו היהודים. ההבדל המשמעותי ביותר הוא שאז היתה להנהגה היהודית החלטה נחושה לתת לצבא לנצח.

זו המלחמה שאנו מציינים השבוע בהדלקת הנרות כל יום עם שקיעה - מלחמת המקבים ביוונים.
כדי להסיר מראש את כל התמיהות: המילה "מקבי" נכתבה בכוונה כך, ולא בכתיב המקובל "מכבי", מסיבות של השקפת עולם. שני ספרי המקבים לא נשתמרו בעברית אלא ביוונית, ועל כן אין וודאות כיצד נכתבה המילה במקור העברי. לימים נפוצה דעה שהמילה "מכבי" היא ראשי תיבות של "מי כמוכה באלים ה'" ועל כן יש לכותבה בכ', אולם כנגדה קיימת הסברה שפירוש המילה "מקבי" בא מלשון מקבת - פטיש, ועל כן יש לכתבה ב"ק". כותב שורות אלו מקפיד על כתיבת "מקבי", שכן לדעתי אם קיימת היום אנטי-תיזה לכל התפיסה החשמונאית הרי זו מכבי ת"א, המהווה את מודל ההתייוונות המודרנית של ימינו.

סקירה של שמונת הקרבות שניהלו המקבים מגלה שכולם התרחשו ביהודה ושומרון. כשחמשת בני מתתיהו לחמו לעצמאות עמם באזור יו"ש, הם לא חשבו על המילה "שטחים". הם ידעו שהם לוחמים בארץ-ישראל על ארץ-ישראל.
המקבים, מחוללי המאבק למען חופש הפולחן והעצמאות הרוחנית והמדינית, באו מהכפר מודיעין, המזוהה כיום עם הכפר הערבי מידיא, בשיפוליו המערביים של חבל בנימין.

הקרב הראשון של המקבים, נגד אפולוניוס, היה בוואדי-חרמיה שבצפון בנימין, צפונית למקום התבצרותם בהרי גופנה, כיום הכפר הערבי ג'יפנא. כוחותיו של אפולוניוס, ככל הידוע, הגיעו מכיוון מעלה-לבונה, כשמו של הישוב הקהילתי הנוכחי, נלכדו במיצר והושמדו עד תום. אפולוניוס נהרג בקרב, ויהודה המקבי הוכר כמנהיג האומה.

הקרב השני, נגד סירון שביקש לנקום את תבוסת אפולוניוס, היה קרב בית-חורון במערב בנימין. יהודה המקבי טמן מארב לכוחות סירון במעלה בית-חורון, והמפקד סירון נהרג גם הוא בקרב. שני כפרים ערביים משמרים את השמות העבריים העתיקים: בית-עור אל-פוקא (בית חורון עליון) ובית-עור אל-תחתא (בית-חורון תחתון). כוחותיו המשיכו במרדף במורד בית-חורון, עד לפאתי מישור החוף.
הקרב השלישי, נגד תלמי, ניקנור וגורגיאס, פקודיו של ליסיאס, היה קרב אמאוס בעמק-איילון - כיום בתוך פארק-קנדה, מול לטרון. גם הפעם ביצע יהודה המקבי תרגיל צבאי מבריק שכלל הטעיה טאקטית נדירה במחשבתה אצל מנהיגים בני דורו. לזכותו עמדו גם ההכנות לקרב על-פי התורה, צום ותפילה, מסע נועז וקרב תוך שליטה מעולה בלוחמיו. כל אלו הביאו את יהודה המקבי למגר את הכח הסלווקי הגדול במקום היערכותו באמאוס, שנסוג מבוהל ומפוחד אל עבר שפלת החוף.

שני ניסי חנוכה
התבוסה באמאוס הנחיתה מהלומה רצינית מאד על אנטיוכוס מלך סוריה. עצם קיומה של השושלת הסלווקית הועמד בסכנה. אנטיוכוס ,שביקש בכל נפשו לדכא את מרד החשמונאים, שלח את צבאו לניסיון דיכוי נוסף. הוא ביקש להימנע מלנוע שוב באותם צירים בהם היכה אותו יהודה, ולכן שלח את הכוח באיגוף דרך חבל לכיש ומשם ב"מעבר הבטוח" מזרחה, לכיוון הר חברון. בראש הכח עמד ליסיאס עצמו.
כך החל הקרב, הרביעי במספר, בבית-צור - אתר המזוהה עם חרבת טבייקה, בפאתי העיירה חלחול שמצפון לחברון. השם בורג' א-סור שימר את שמו העברי של המקום, וכיום חודש השם בישוב כרמי צור. יהודה, שתקף מצפון, גרם לתבוסה במחנה של ליסיאס, וחייליו נמלטו דרומה לחברון.

כאן היה "נס חנוכה" הראשון. תוך כדי קרב, הגיעה אל ליסיאס ידיעה שאנטיוכוס נהרג, וביוון פרצה מלחמת ירושה. ליסיאס נאלץ לעזוב את יהודה כדי לשוב לאנטיוכיה, וליטול חלק במאבק הירושה. את המצב הזה ניצל יהודה המקבי. הוא מיהר להגיע בראש לוחמיו לירושלים. הלוחמים עלו אל בית-המקדש וטיהרו את ההיכל, אלפיים שנה לפני שמישהו בכלל חשב על מסגד אל-אקצא. לפי המסופר בברייתא לא נמצא במקדש אלא כד שמן זית טהור אחד בלבד. היה זה בכ"ה כסלו שנת 167לפני הספירה.

אבל חנוכת המקדש על הר-הבית לא סיימה את מלחמות המקבים. יהודה יוצא למהלך שכונה "קרבות הישע" להגנת היהודים בעבר הירדן ובמישור החוף, המותקפים על ידי שכניהם. לאחריו מתרחש הקרב החמישי עם היוונים, שמתנהל מול כוחותיו של ליסיאס - קרב בית-זכריה. הקרב הזה זכור בגלל מותו של אלעזר, אחיו של יהודה המקבי, שנרמס תחת פיל מלחמה שעה שנכנס אל מתחת לפיל ודקר אותו בחרבו. בית-זכריה מצויה בלב גוש-עציון של היום, ועל שמו של אלעזר נקרא הישוב הקהילתי אלעזר בגוש-עציון.

כאן התחולל עוד "נס חנוכה" משמעותי. ליסיאס היכה את צבאו של יהודה בבית-זכריה, השתלט על ירושלים, ועמד לרדוף אחר צבאו של יהודה צפונה, לשומרון. אולם אז הגיעו אליו ידיעות על מרד בחלקה המזרחי של הממלכה. ליסיאס נאלץ שוב לעזוב את האזור כדי לשמור על מעמדו, לא לפני שהציע ליהודה המקבי חופש דת. יהודה המקבי ניצל את המצב כדי להשתלט מחדש על יהודה.

שני הקרבות הבאים - קרב כפר-שלם וקרב חדשה - נגד כוחותיו של ניקנור, מתרחשים שוב בחבל בנימין. כפר-שלם היה אי-שם באזור רמאללה, ומספר אתרים ערביים משמרים את השם: חרבת סלמיא, דיר סלם ושעב אל-סלמא. חדשה נשתמרה בשלושה אתרים סמוכים זה לזה באזור גבעון, ששלושתם נושאים את השם "חירבת עדסה", כשם ההיגוי היווני של המילה "חדשה".

הקרב השמיני והאחרון, בו נפל יהודה המקבי, הוא קרב אלעשה נגד כוחותיו של בכחידס, שהתחולל במקום בו נמצאת כיום רמאללה. דווקא קרב זה, שהיה הכשלון הצבאי הבולט ביותר של המקבים, הפיח רוח בעם היהודי להמשיך במאבק. אחרי נפילתו של יהודה עבר כתר המנהיגות ליונתן אחיו, וממנו לשמעון, שאחרי מאבק ממושך ומר הגשים את חלום העצמאות של יהודה.

ההיסטוריה של מלחמות המקבים, שבסיומן הושגה עצמאות לעם ישראל, התרחשה כל כולה ביהודה ושומרון. מאבק החשמונאים נמשך עד הקמת מדינת החשמונאים - מעין מדינת ישראל של ימי בית שני.

מכל החגים היהודיים שבלוח העברי, חנוכה ויום-העצמאות הם היחידים המוגדרים כחגים ארץ-ישראלים טהורים. כל האירועים שנקשרו בהם, מראשיתם ועד סופם, התרחשו בארץ-ישראל. תקופת החשמונאים היא התקופה הדומה ביותר לימינו, תקופה שבה היתה עצמאות יהודית מלאה בכל ארץ-ישראל - ובמיוחד ביהודה ושומרון.

ולשואלים "ומה עם עזה?" נזכיר כי גם כאן מתחילה ההתיישבות היהודית בתקופת החשמונאים. יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי, כבש את עזה בשנת 145 לפנה"ס. שמעון אחיו הושיב בה יהודים - היהודים הראשונים בתולדות היישוב היהודי בעזה, שהתקיים בהפסקות שונות עד פרעות תרפ"ט, 1929.

סופה של מדינת החשמונאים

שנת 142 לפנה"ס תיזכר כאחת היפות בתולדותיו של עם ישראל: לראשונה מאז שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, זכה העם היהודי בעצמאותו המדינית, לה ייחל שנים רבות, ולמענה לחם נואשות מזה חצי יובל שנים, במהלך הזכור עד ימינו כמרד החשמונאים. באותה שנה הסכים השליט הסלווקי, דמטריוס, לשחרר את יהודה מהעלאת מסים למלכות, והכיר בכך בפועל בעצמאותה של יהודה. קמה המדינה היהודית בארץ-ישראל, מדינת ישראל החשמונאית.

השלטון החדש דגל במדיניות של ארץ-ישראל השלמה. מייסד המדינה היהודית, שמעון התרסי, צעיר האחים לבית מתתיהו החשמונאי, השתלט על חבלי ארץ-ישראל השלמה, כולל האיחוד המרטיט של ירושלים באייר שנת 141 לפנה"ס, לאחר שצבא ישראל השתלט על הר-הבית ומצודת החקרא שבצפונו. נימוקיו היו לאומיים-ציוניים-דתיים ללא כחל ושרק. "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבנו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה", השיב באומץ ליריבו אנטיוכוס השביעי, כשהלה דרש ממנו לסגת מהשטחים הכבושים. ניסיונו של אנטיוכוס לגרש את היהודים בכח משטחים אלו, נכשל.

במקביל כונן שמעון משטר ממלכתי-דמוקרטי, שבו הסמכות העליונה היתה הכנסת- נציגי העם, שישבה בחצר המקדש בירושלים. הכנסת קבעה את היסודות המשפטיים ואת היקף הסמכויות של הנשיא כשליט האומה, ושל יורשיו. בשנת 140 לפנה"ס אישרה הכנסת את מעמדו של שמעון - שקיבל את התואר "נשיא" - כמנהיג העם היהודי בארץ-ישראל. במקביל לאסיפת העם- הכנסת, כונן שמעון מערכת משפט עצמאית ובלתי תלויה.

בהמשך ידע השלטון רצח פוליטי ראשון - בעיצומו של טקס חגיגי, נרצח מושל יריחו תלמי בן חבוב, חתנו של שמעון. הרצח החטיא לחלוטין את המטרות המדיניות של יוזמיו. האהדה הציבורית לבית חשמונאי היתה מושרשת עמוק בלב העם, והיורש, יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, היה לשליט החדש של המדינה היהודית בתמיכת כל חלקי העם. הרצח הפוליטי איחד את המחנות השונים בעם, בראש ובראשונה נגד הרוצח, שבקושי זכה לתמיכה כלשהי בציבור. זו הפעם נחלצה המדינה היהודית מהקרע הפנימי המסוכן. עלייתו של יוחנן הורקנוס העידה על יציבות השלטון ועל איתנות המערכת הפוליטית שיצר, שעיקרם ההכרה בעליונות הכנסת כמוסד העליון של העם.

שעתה הגדולה של ארץ-ישראל השלמה באה בימיו של יוחנן הורקנוס, כשהעם זכה לשוב לחבלי המולדת השונים. אלא שדווקא כשהמדינה היהודית נראתה כמי שהשיגה את כל הישגיה, החל בנו של יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס, לפגוע בעקרון הדמוקרטי של המדינה, ונטל לעצמו גם כתר מלכות. האווירה במסדרונות השלטון השתנתה. לא עוד אמון הדדי ושיתוף פעולה כמו בימי בני מתתיהו, אלא חשדנות ועוינות בתוך השלטון.

עלייתו של אלכסנדר ינאי לשלטון נראתה תחילה כשינוי מגמה. בשלב הראשון של שלטונו הוא הרחיב את גבולות הארץ. בניגוד לכיבושי יוחנן, שהוכרו בשעתם על ידי הרומאים ונשארו בידי היהודים גם אחרי הכיבוש הרומי, כיבושיו של ינאי היו זמניים. השלב השני לשלטונו של ינאי אופיין בהתפוררות האחדות הפנימית, ובהתנגשות שלטונו עם חלקים רחבים באומה. ברגע האחרון הצליח ינאי להגיע לפשרה עם חלק מיריביו. נצחונותיו האחרונים בשדה הקרב הגבירו את הפופולאריות שלו בציבור, ודומה היה שהמדינה היהודית נחלצה סופית מהמשבר הפנימי שאיים לפלג אותה.

תחושה זו התחזקה לאחר מות ינאי ועלייתה לשלטון של אשתו שלומציון, בשנת 76 לפנה"ס. ברוב תשע שנות שלטונה שקטה הארץ בחזית החיצונית. שלומציון נקטה במדיניות חוץ של "שלום עכשיו", בהתאם לאופיה הפייסני. פסקו המלחמות והכיבושים, ולמעט ניסיון כושל לכיבוש דמשק, לא עסקה שלומציון במלחמות, ואף פעלה לפיוס הצבא הארמני שאיים לפלוש לישראל. עד היום נחשבת תקופתה כ"תור הזהב" של מלכות החשמונאים.

עם מותה שלומציון בשנת 67 לפני הספירה, פרצה מלחמת אחים של ממש בין שני בניה. אריסטובולוס, שעמד בראש פלוגת אנשי צבא, התנפל על הורקנוס, ולאחר שניצח אותו בקרב ליד יריחו הכריח אותו לוותר על המלוכה ועל הכהונה הגדולה. אולם הורקנוס לא ויתר על המלוכה לאורך ימים, והצליח לשמור עליה בזכות הסכם מדיני עם חרתת השלישי- מלך הנבטים. ההסכם כלל גם נסיגה טריטוריאלית. הורקנוס מסר לחרתת חלק מחבלי ארץ-ישראל ששחרר אביו ינאי, תמורת סיוע צבאי של חרתת להתגבר על אריסטובולוס במצור שערכו עליו בירושלים.

אלא שבינתיים נכנס לזירה גורם בינלאומי - המצביא הרומי פומפיוס, שהשתלט על כל המזרח והגיע עד שערי יהודה. בירושלים בחרו ללכת על "בינאום הסכסוך". שליחים מטעם שני האחים וכן משלחת של העם התייצבו בפני המצביא הרומי בבקשה שהוא יחליט, מי מהאחים יהיה המנהיג. פומפיוס התנהג כמו שמנהיג זר מתנהג: הוא השהה את החלטתו, כשהוא נוטה למסור את השלטון להורקנוס. לאחר היסוסים ארוכים הסגיר עצמו אריסטובולוס בידי פומפיוס. הדרך לירושלים נסללה בפני הרומאים, ואנשי הורקנוס פתחו לפניהם את שערי העיר. למעט התנגדות קלה ואמיצה בהר-הבית נכבשה ארץ ישראל בידי פומפיוס ללא קושי מיוחד.

שמונים שנה אחרי שכוננה, הקיץ הקץ על המדינה היהודית העצמאית של בית חשמונאי.


כיתובי תמונות:

היישוב הקהילתי בית-חורון בדרך מהשפלה להרי יהודה, מצפון לירושלים.

היישוב הקהילתי אלעזר בגוש-עציון הקרוי על שם אלעזר חורן, אחי יהודה המקבי שנהרג באיזור זה.

ואדי חרמיה, מצפון לגופנה, בו נערך הקרב הראשון של יהודה המקבי.