בשבע 121: תוכנית חורבן הבית

מה אמורים לעשות חקלאים שבמשך 30 שנה טיפחו משק פורח וכעת, בגיל 60, מנושלים ממנו? איזה תחליף מציעה מדינת ישראל למי שבנו רקמת חיים של קהילה תומכת, שכעת מצווה להתפזר לכל עבר?

רויטל שנור , כ"ו בכסלו תשס"ה

איזה פיצוי אפשר לתת למי שהתנדבו לחיות במסירות נפש בשליחות לאומית, ולפתע מגלים שהמדינה בזה להם ולמסירותם ומוסרת אותם תמורת כלום? הדיון הציבורי על ההתנתקות בורח לשוליים, ומתרחק מהבנת משמעות העקירה ברמה האנושית-קיומית

השיח הציבורי שאוהב בדרך כלל לחדור אל תוך הפרטיות, להציץ, ולגלות עוד פרט אישי מאד על מישהו, מוכן משום מה להסתפק בסיקור לא אישי ולא נוגע דווקא כשמדובר במתיישבי חבל קטיף, הנמצאים בלב דרמה אנושית מרתקת. סביב תכנית ההתנתקות, מוצגים בדרך כלל מתיישבי גוש קטיף כחטיבה אחת מוצקה. ההצגה הקולקטיבית מגבירה את רגשות הניכור אצל מי שחושבים אחרת, היא מצמצמת את האפשרות להזדהות ומאפשרת לברוח מהכאב הגדול, שנשמע ונראה קצת אחרת אצל כל אחד. ההומניות שבדרך כלל לא חוסכים בה כשמדובר באויבים, נבלעת בבליל הדיבורים על סירוב פקודה ומשמעותו. כאילו שהבעיה העיקרית היא איך יעשו הדברים בפועל ולא- למה? מה זה יגרום לכלל? מה זה יגרום לפרטים? אי פה אי שם ישנה התייחסות שפורטת את האמיתות הגדולות לפרטי חיים של איש אחד או שניים, ומתארת בצבעים חיים את הפעולה הנפשית שפועלים בלבבות דיבורים על עקירת יישובים. בחיפוש אחרי מגע אנושי יותר בסוגיית ההתנתקות בחרנו להתבונן בשלוש משמעויות של ההתיישבות בחבל קטיף מזווית ראיה אישית-נפשית של כמה מהמתיישבים הוותיקים ביותר, וגם של כמה אנשי מקצוע שמכירים את מציאות החיים בגוש. ההתייחסות היא דווקא אל היומיום, אל האנושי והמוכר ולא רק להצהרות העקרוניות. כולם הסבירו למה הם מתכוונים כשהם אומרים 'הבית שלי' ויותר מכך למה הם מתכוונים כשהם אומרים 'הבית שלי הוא בחבל קטיף'. שמענו כמה תשובות לאותה שאלה. יש מי שאומר: הבית שלי הוא גם המשק שלי, מקור הפרנסה שלי ומפעל חיי. יש מי שמתאר: הבית שלי זה לגור עם ילדיי ליד ההורים וליד החברים מהשבט, ולבנות יחד את הדור הבא של הסניף. ויש גם מי שמשיב: הבית שלי הוא לא רק שלי, הוא קו החזית, הוא הגנה ביטחונית על עם ישראל.
הישיבה בבית שלי היא ההצדקה המוסרית לישיבה בארץ ישראל כולה. אצל כל אחד מהמרואיינים בלט היבט מסוים מאלה, אבל אצל כל אחד מהם נכחו במידה זו או אחרת כל ההיבטים כולם.

חולות של זהב
ליעקב בר שלום ולאישתו טובה יש סיפור התיישבות שמייצג רבים מהחקלאים הוותיקים בגוש. הם הגיעו לגוש קטיף לפני כעשרים וחמש שנה, בעת שגרעין 'גני טל' עלה על הקרקע. יעקב היה מורה מוסמך ולמד לימודים אקדמיים באוניברסיטה, טובה הייתה מורה. הם שמעו שממשלת המערך דאז רואה חשיבות ביישוב חבל קטיף והחליטו להרים את הכפפה ואת המעדר. יעקב, שעלה לארץ ממרוקו בגיל 19 נשא איתו חלום שליווה את שנות ילדותו במרוקו: להיות עובד אדמה בארץ ישראל, אולם כשהגיע לארץ התמחה בהוראה ולא היה לו שום מושג מעשי בחקלאות. בגיל שלושים הוא החליט לעזוב את כל מה שהתחיל בו ולהגשים את חלום ילדותו בחבל קטיף. הוא עוד זוכר את העלייה לקרקע בגני טל, כאשר משפחות שלמות יצאו לזרוע, וזרעו בחדוות יצירה משותפת גם במשקים של השכנים. בני הזוג בר שלום עבדו את האדמה במו ידיהם והם מטפחים את המשק שלהם עד היום. ככל שהמשק גדל הם נזקקו להעסקת עובדים נוספים, אבל עד היום עולה ריח אדמה מבגדיהם והם מחוברים אליה בכל נימי נפשם. הם גידלו פרחים, עגבניות, פטרוזיליה ללא חרקים ועוד. המשק שלהם השתתף גם בניסויים של מחלקת פיתוח והדרכה במשרד החקלאות, כמו למשל ניסיון,שעלה יפה, לגדל וורדים ללא חימום. כיום הם מגדלים כרוב וכרובית ללא תולעים.

טובה מסבירה לי למה היא מתכוונת כשהיא אומרת 'הבית שלי הוא בחבל קטיף':
"אני חושבת שאני מתכוונת למה שכל אחד מתכוון כשהוא אומר 'הבית שלי'. זה בית שבנינו. הגענו למקום חשוף וריק, והערבים ששמעו שאנחנו מתכוונים לגדל פה גידולים אמרו ששערות יצמחו להם על כף היד לפני שנצליח לגדל פה משהו. הפכנו את זה לחבל פורח, משגשג, מקסים, חיובי, רוחני, כל מה שתרצי, מקום מהמם. זה הבית שלי ואני פה עשרים וחמש שנה. אנחנו מחוברים לפה בנשמה, בבטן, אני לא יכולה לחשוב על מקום אחר. השקענו פה כל מה שהיה לנו. מכרנו דירה ברחובות כדי להרחיב את הדירה בגוש קטיף. נתנו למקום את רוחנו, כספנו, רצוננו, כל מה שיש לנו, כדי לשמוח ולהתפתח בו".

יעקב: "המשק שלנו הוא מפעל חיים שהתחלנו בשנות השלושים לחיינו ואני היום כמעט בן שישים. את מיטב חיינו השקענו במשק הזה".
טוענים שחקלאות במדינת ישראל היא תחום טוב להפסיד בו.
טובה: " מי שעוסק כאן בחקלאות מתפרנס בכבוד, ואנחנו ברוך ה' מכניסים הרבה מטבע זר למדינת ישראל. יש פה חולות של זהב" .
יעקב: "ארץ ישראל האירה את פניה לבניה. בתחילה אמרו לנו שאם נצליח להוציא 5-6 טון עגבניות לדונם זה טוב. היום אנחנו מוציאים מעל 30 טון עגבניות לדונם".

מה זה אומר 'להקים משק'?
"זה קודם כל טכנית, להקים מבנים שאפשר לגדל בהם. נפשית זה להתחבר לאדמה ולאלוקים, להתפתח רוחנית. אני חושבת שהחקלאי הוא האדם שיכול להגיע לקרבת אלוקים הכי גדולה, כי הוא משקיע כל מה שהוא יכול ויודע שהשאר תלוי באלוקים. הוא גם הכי מאמין, כי תמיד הוא אומר שבעונה הבאה יהיה יותר טוב" .

הסוכנות היהודית עזרה לכל מי שהקים משק בגוש, בהקמת משק בסיסי בגודל של שלושה דונם. מרבית האנשים הרחיבו את המשק בהרבה, וכיום משק של עשרה דונם נחשב למשק קטן כי מרבית המשקים גדולים בהרבה. הזוג בר שלום מספר שהרחבת המשק לוותה בהשקעות אדירות תוך לקיחת הלוואות וסיכונים. את הבית הם קנו באמצעות משכנתא, וכאשר ארבעת ילדיהם גדלו והם רצו להרחיב את מקום אוהלם, הם מכרו את הדירה שלהם ברחובות וכך מימנו את הרחבת הבית ב'גני טל'.

אתם מדברים על פיצויים? מבררים? מה העמדה שלכם בעניין?
יעקב: " מה יכול לפצות אדם שאת מיטב שנותיו וכספו השקיע בבית ובמשק? מה יכול לפצות על החברה שיש לנו כאן? על הביחד? על עשרים ושש שנה של עבודה מאומצת?"
טובה: "אנשים חושבים שכסף מפצה, אבל לא רק שהוא לא מפצה הוא גם מבזה. אי אפשר לאמוד קשר, רגש, אהבה, שמחה, את יכולה לכמת את זה בכסף? איזה מחיר יש לאהבה? איזה מחיר יש לקשר? זה דבר כל כך מכוער. שיבואו לשאול אותי כמה אני רוצה! גם מאה מיליון דולר אני לא רוצה. אם יש למדינה כסף, שישקיעו את הכסף בירוחם, בעיירות פיתוח אחרות, במקומות שצריכים, למה להשקיע כספים בתכנית עקירה?"

גם אם יקבלו פיצוי הוגן, הם לא חושבים שיוכלו להקים משק שוב. לא באנו לכאן בני שישים, הם אומרים, הגענו בשלהי שנות העשרים שלנו. את מרץ הנעורים כבר השקענו פה, מאיפה שואבים כוחות כדי להקים הכל מחדש בגיל שישים? היום, כהורים לארבעה ילדים וסבים לחמישה נכדים, הם כבר נמצאים בשלב אחר של מעגל החיים.

גם ד"ר אביחיל גרינברגר, אגרונום שעובד בגוש קטיף, מסכים שלאנשים בגילאי חמישים פלוס קשה מאד להקים משק מחדש והוא מעריך כי מכל עשרה חקלאים בקושי שניים יוכלו לעשות זאת. לדבריו, לא נהיים יותר צעירים ואין את אותו המרץ להתמודד עם קשיים שהקמת משק כרוכה בהם. אמנם את רוב הידע החקלאי ניתן ליישם גם בקרקע אחרת בארץ, אבל היתרון הארגוני שיש למשק שכבר נבנה הוא גדול. חממות וציוד השקייה, מחשבים והדליה צריך להקים מחדש. מבנים נלווים כמו משרד, מחסן ומבנים להלנת עובדים צריך לבנות. את מערך ההובלה של הסחורה צריך לארגן מחדש, צריך להיות קשורים לבית אריזה, ישנו מערך שלם של תשתית שלא נבנה ביום אחד. מעבר לסידורים הטכניים ישנו השבר הנפשי שחווה חקלאי שמחובר לאדמה ונעקר ממנה וזה הקושי הגדול ביותר:
ד"ר גרינברגר: "צריך להבין מה זה חקלאי. חקלאי זה לא רק פרנסה, כי אם זה רק פרנסה, אז מה אכפת לי? חממה פה, חממה שם, העיקר שאני מרוויח מזה. צריך להבין שאנשים שיושבים בגוש קטיף, ברמת הגולן, בבקעה, בכל הפריפרייה, לא עושים את זה רק כדי להרוויח, זוהי גם אידיאולוגיה ולא רק פרנסה, הכל קשור. כשאדם יושב שם לא מחוסר ברירה אלא מתוך מחשבה שכאן צריך לשבת, זה אדם שיש לו קשר לקרקע. אני רוצה להמחיש את עוצמת הקשר הזה על ידי סיפור שהיה במקומות אחרים, כמו למשל ב'בארות יצחק' שאני מבניה. זה קיבוץ שישבו בו רק חמש שנים, ואנשים מסרו את נפשם על הקרקע הזו במלחמת השיחרור, גם אבא שלי נפל שם. איזה קשר היה לאנשים אחרי חמש שנים? היה להם קשר ערכי, והוא יוצר גם קשר נפשי חזק מאד. לכן, זה לא רק בהתאם למשך השנים שאדם יושב במקום, ייתכן גם קשר חזק מאד אחרי שנתיים".

העיקר להישאר ביחד
השוואה מוטעית בין מעבר דירה מיישוב בגוש קטיף למעבר דירה בכל מקום אחר בארץ, נובעת מאי היכרות עם האופי הקהילתי של מרבית יישובי החבל. עבור תושבים ביישוב קהילתי, הבית הוא לא רק מבנה בו גרים. הבית הוא בית הכנסת, הפעוטון, מסיבות ואסיפות חברים. חגים וטקסים, סניף, מתנ"ס ופעילות לילדים.

אורן ועדי בוכריס, הורים לארבעה, גרים בגני טל ומרגישים באופן חזק ביותר את ההיבט הזה של החיים בגוש קטיף. עדי לבית כהן הגיעה לגוש קטיף בגיל שלוש ומאז היא חיה בגני טל. לאחר שנישאה לאורן, בן קריית גת, הם החליטו להקים את ביתם הראשוני ליד ההורים של עדי ולשקול האם ולאן כדאי להם לעבור בהמשך. אורן ועדי נשבו בקסמי המקום והחליטו להישאר והם שם כבר שמונה שנים. כמותם יש בגני טל עוד כעשרים זוגות שהם דור שני להתיישבות. ארבעת הילדים של אורן ועדי הם כבר דור שלישי, ויש גם משפחות בנות ארבעה דורות בגוש קטיף. עדי הייתה קומונרית במקום ועד היום היא פעילה בעזרה לסניף 'בני עקיבא', אחראית על המועדונית,על טקסי יום הזכרון ויום העצמאות והקמת התערוכה הנלווית.

עדי, כשאת אומרת 'הבית שלי הוא בחבל קטיף' למה את מתכוונת?
"בית זה מעבר לבית הפיזי. בית זה חברים, זה קהילה, זה עזרה הדדית בכל מיני סיטואציות של אחרי לידה או כשאין כח. הבית זה לא רק ארבע קירות, זה החיים. זה חברה שיכולה להרים טלפון ביום חמישי- שישי ולהזמין את עצמה לאכול בשבת. זה אנשים שמפרגנים אחד לשני ממש כמו אחים, המון ביחד. גני טל היא צרכנית תרבות גדולה. יש כאן חלוקה לוועדות ולכל משפחה יש פרוייקט. ביום הזכרון ויום העצמאות יש טקסים שהם מאד מאד ברמה. מתקנים שוקקים בילדים".

איזה תחושה נפשית יש לאנשי גני טל בימים הללו?
עדי: "הקושי הגדול של החברים זה לבוא ולפרק פה את החבילה. אחד האנשים המבוגרים פה, שהוא דווקא לא מהפעילים ביותר מבחינה חברתית, קם ואמר באחת הישיבות : אני רק מבקש שנלך כולנו ביחד. יש פה קהילה מלוכדת והדדיות מאד גדולה. כשאורן ואני חיפשנו מקום לגור בו, חיפשנו מקום שבו נוכל לתרום ולתת, לא מקום שבו נהיה אחד מאלף, וזה מה שאנחנו מרגישים ב'גני טל' -עשייה וקהילתיות מאד גדולה".

אורן, אתה חושב שיש הבדל בין ילד שגדל בקריית גת לילדה שגדלה בגני טל?
"אני רואה את ההבדלים דרך הילדים שלי, איך הם גדלים לעומת האופן שבו אני גדלתי. אם ילד שגדל במושב, מגיע הביתה ואין אף אחד בבית , הוא יודע שהוא יכול לדפוק אצל השכנים, שיקבלו אותו בשמחה ואם צריך גם יתנו לו לישון שם. אני כילד, לא זוכר שישנתי אצל חבר, לא בגיל צעיר לפחות. יש הרבה יותר ביחד, הרבה יותר מעורבים. זו קהילה קטנה, אני מכיר את כל הילדים במושב, יש שותפות, זו משפחה אחת גדולה".

אחרי עקירה חבל ימית הוקמו המושבים 'עין הבשור' ו'נתיב העשרה ב" על ידי עקורי ימית, כדי לשמר את המבנה הקהילתי. אתם חושבים על זה?
"אני לא רוצה לחשוב על מה יהיה אחרי".
לא חושבים על זה אצלכם?
"מדברים על זה , לא רק חושבים על זה, אבל בשום אופן לא כמשהו מעשי אלא כמשהו תיאורטי. זה רעיון שעלה, אני לא מעורב בזה".
האם אתה זוכר משפחות שעזבו את הישוב ביוזמתן? לפחות בשנים האחרונות שבהן המציאות הביטחונית קשה מאד?
"לא משפחה ותיקה. היו שתי משפחות צעירות שעזבו את 'גני טל' ושתיהן עברו לישובים אחרים בגוש. אני לא זוכר אף משפחה ותיקה שעזבה את המקום בשמונה השנים האחרונות, מאז שאנחנו פה. אבל בכלל, אם מנסים להגיד שזה כמו כל אדם שעובר דירה, זו שטות. אדם שמבחירה עובד דירה, זה נעשה. אבל כאן, זה לא מבחירה. מכריחים אדם לעזוב את כל מה שהוא בנה שלושים שנה, הוא לא רוצה לעבור, הוא לא רוצה לעזוב, הוא קשור למקום, הנכדים שלו פה, יש לו קברים פה . מה פתאום? אף אחד לא היה מסכים שייקחו אותו בכוח מהדירה שלו. אני באופן אישי מרגיש שאני מקבל יחס גרוע מזה שמקבלים האויבים שלנו. על גדר ההפרדה הבג"ץ התערב בשביל זכויות של ערבים על גישה לאדמות, ושינה את התוואי. למה לא הציעו להם אדמה חלופית מעבר לגדר? למה אף אחד לא אמר את זה? אז פה לגרש סתם ואת כולם באופן גורף, זה בסדר, זה מוסרי? עם זה אין שום בעיה? זה לא מוסרי, הכל פה צביעות".

אתה יודע מה אומר חוק 'פינוי פיצוי'?
"אני באופן אישי לא יודע. ממה שאני שומע, אנשים שפנו טוענים שזה פיצוי מגוחך. אני לא יודע, אני לא בקי, זה מה ששמעתי מאנשים".
מה אתה חושב על מתן פיצוי כספי על אקט של עקירה?
"אני אחלק את זה לשניים, והאמת שאני לא כל כך אוהב את השאלה אבל אני אענה בכל זאת: באופן עקרוני שום הון שבעולם לא שווה את זה. זה אקט לא מוסרי, לגרש יהודים מארץ ישראל ואין שום דבר שיפצה על זה. מצד שני, אנשים השקיעו פה, אי אפשר לזרוק אותם לרחוב, ודאי שצריך לפצות אם חלילה וחס יעשו דבר נורא כזה. זה ברור מאליו. כמו שמשלמים לאדם שמפקיעים את האדמות שלו לסלילת כביש: נותנים פיצוי גם על הרווח העתידי, על מה שהיה יכול להיות במקום, לא רק את דמי הקרן. אבל אני לא מתעסק עם זה בכלל, תעזבי".

130 מיליון ¤ על טיפולים
ד"ר משה לייבלר, פסיכולוג חינוכי, תושב כוכב השחר, טוען שלכל מעבר דירה יש השלכות לא קלות, גם כשהוא נעשה מבחירה ומתוך שלמות נפשית. מעבר דירה נחשב לאחד האירועים מחוללי המתח הגדולים בחיים. קל וחומר, שכאשר הדבר נעשה בכפיה וללא שלמות נפשית, ההשלכות שלו קשות. לפירוק ישובים יש משמעות של שבר. זהו שבר שאם יתרחש חלילה הוא יהיה מלווה בתהליך של אבל, כמו כל אובדן. לאנשים בני ארבעים וחמש ומעלה יהיה קשה מאד למצוא עבודה חדשה. לילדים , בייחוד בגילאי העשרה, יהיה קשה להשתלב במרקם חברתי חדש. כאשר ההורים שלמים עם התהליך, הם יכולים לחזק את הילדים, אבל בעקירת ישובים המצב הוא שונה. "אפילו אם המתיישבים היו מסכימים עם הערכים האלה, גם אז הייתה להם בעיה. הרי חלק מתושבי סיני הסכימו עם השלום של סאדאת ובכל זאת היה להם קושי גדול. קל וחומר כשהערכים שלהם שונים. הגורם המתווך במעברי דירה הוא הערכים של האדם. אנשים שעוזבים בית מבחירה כדי להגיע לאיכות חיים גבוהה יותר, גם לוקחים צ'אנס לגבי הילדים שלהם. כאשר הערכים מתווכים מעבר דירה, זה מקל. אני מכיר למשל משפחה שעברה מביתר לחברון כיוון שהילדים ביקשו זאת כמתנת אפיקומן. זה מצב שבו הערכים מתווכים את מעבר הדירה. כאשר הערכים הם הופכיים, זה יוצר שבר גדול. חוץ מזה צריך לקחת בחשבון שהצרכים הבסיסיים בחיים הם הצורך בשייכות והצורך בביטחון. הצורך בביטחון הוא הדבר שאריקסון מדבר עליו בספרו הניאופרודיאני המפורסם 'ילדות וחברה'. ילד קונה אמון בסיסי בסביבתו בשנת החיים הראשונה לחייו. ברגע שהדבר הזה נשבר, זה יוצר אצלו שבר כיוון שזהו אחד מעמודי התווך הפסיכולוגיים של האדם. שייכות –בוודאי חשובה ביותר. אדם שייך לקהילה ופירוק קהילה הוא דבר קשה. בסיני היה ניסיון להמשכיות של ישובים, אבל לפי מה שקראתי זה לא עלה יפה. כל המחקרים שקראתי על ימית מדברים על שבר, שבר זמני, שבר מתמשך, בכל מקרה -שבר. הדברים שאמרתי הם לא רק השערות שלי. שני חוקרים בשם רייאן ודיסי שכתבו סדרת מאמרים בנושא הזה, אומרים את הדברים הללו".

תהליך אבל כמו זה שתיאר ד"ר לייבלר, תיארה לי רינה שורק, מתושבות מושב 'אוגדה' שבחבל ימית. רינה ובעלה חנן היו פעילים ומעורבים בקהילה, ופירוקה גרם להם עצב גדול. כאשר מדובר בגוש קטיף הדברים מתחדדים עוד יותר, לאור ההבדלים שבין הסיטואציות, כמו הוותק של ההתיישבות, החשיבות הביטחונית שלה והעובדה שהעקירה היא חד צדדית.

רינה שורק: "כל השנים חשבתי שהאסון הכי גדול שקרה לנו זה הפינוי (עד לרצח בנה איל עם אשתו יעל, ר.ש.). אני מאז לא הולכת למסיבות. לשום מסיבה, לא בקדרון ולא בכפר אדומים אליהם עברנו אחר כך, לא בחגים ולא באירועים. זה מעין אבל קהילתי. אני לא יכולה להסביר למה, אבל אני לא מסוגלת ללכת לשום מסיבה שהיא לא אירוע משפחתי. במשך השנים הבנתי שזה מעין נדר כזה, מעין אבל על החיים הקהילתיים שבנינו. היינו ממש בדיכאון על הפינוי".

כששומעים את הדברים הכאובים הללו, אחרי עשרים ואחת שנים, מפי אנשים שגרו בימית שמונה שנים, ולא שלושים וחמש שנה, קשה להבין איך אפשר בכלל לחשוב על פירוק יזום של קהילות ונפשות, ללא תמורה.
את המסקנות שעולות ממחקרי סיני ואת הצפי לגבי ההתנתקות אם חלילה תיושם, סיכם ד"ר לייבלר במאמר אותו הגיש לאורית סטרוק, במטרה להעביר אותו לידי מקבלי ההחלטות. במאמרו הוא מסכם מספר מחקרים המדווחים על מצוקה נפשית גדולה בקרב העקורים, בייחוד העקורים שהיו בעלי קישור אידיאולוגי חזק למקום. עוד טוען ד"ר לייבלר בהסתמך על דיווחו של מר אליהו אקרמן, פסיכולוג תושב נווה דקלים, כי כיום, אחרי שנים של הפגזות, זקוקים בין 20% ל30% מתושבי הגוש לטיפול ותמיכה פסיכולוגיים, ובמקרה של עקירה כמעט כל התושבים יזדקקו לטיפול. מדובר בכ-1500 עד 2000 בתי אב שיזדקקו לטיפול משפחתי, ועוד 20% עד 30% שיזדקקו לטיפול יחידני. בהנחה ששנת טיפול עולה בסביבות 35,000 ¤ (350 ¤ לשעת טיפול), מעריך אקרמן כי העלות השנתית של הטיפול הפסיכולוגי תגיע לסכום של בערך 130 מיליון ¤ .

חוליה בשרשרת הדורות
עבור חלק גדול מהמתיישבים, כל ההשלכות הנפשיות והחברתיות הן מעטפת שולית לבעיה המרכזית: עקירת השורשים המחברים בין ארץ ישראל לבניה, אי הבנה של הקשר החי בין האדם לאדמה ומציאת פתרונות מדיניים שהם זרע פורענות הרה אסון. הכל מתמצה בערכיות או בחוסר ערכיות של התהליכים. כך חושב למשל אשר מבצרי, מראשוני כפר דרום, ותושב הגוש מזה עשרים שנה.

כשאתה אומר 'הבית שלי הוא בחבל קטיף' למה אתה מתכוון?
"יש לשאלה הזו תשובות בשלושה מישורים. במישור הראשון זה הבית שלי, בו אני גר, בו אני נמצא, בו חיים בני משפחתי, זה הרובד הראשון והפשוט ביותר. אנחנו לא חיים פה באיזה בית מלון, פה בונים משקיעים ומטפחים, זה לא זמני. הדבר השני הוא שאנחנו מבינים שזה לא רק הבית שלי, אלא שזכינו בשליחות עם ישראל לחזור לאזור, בבחינת 'ושבו בנים לגבולם', כחלק ממצוות ישוב ארץ ישראל. צריך להבין שתמיד באו לפה באישור ממשלות ישראל מהמערך והליכוד, זו לא הייתה התיישבות של בודדים. הדבר השלישי הוא ההבנה שהבית שלי הוא חלק משרשרת של דורות שישבו בכפר דרום מתקופת המשנה ואפילו אחורנית, עד פרשת תולדות ויצחק אבינו. בית הספר של הישוב נקרא על שם רבי אלעזר בן יצחק איש כפר דרום הנזכר בכינוי זה עוד בתלמוד, וזה המישור הרחב ביותר- הבית שלי במובן של שליחות של עם ישראל לדורותיו".

מבצרי לא מקבל את הטענה כאילו שליחותם במקום הסתיימה ברגע שעם ישראל קורא להם להתפנות מהבית. לא הייתה החלטה של עם ישראל, הוא אומר, יש כאן החלטה של ראש ממשלה שכופה את עמדתו בדרכים לא דמוקרטיות. אם יהיה רוב גדול במשאל עם ספציפי לסוגיית ההתנתקות, יהיה מקום לשיח, לדיון. משאל העם הוא כברירת מחדל בעיניו, כיוון שהוא חש שהוא נקלע לסיטואציה דיקטטורית. כרגע, אין אמירה של העם. בכלל, הוא טוען, יש הטעיה של העם בשימוש במונח התנתקות.

"אנחנו קוראים לתכנית של ראש הממשלה 'תכנית הנג"ע'- נ'סיגה ג'רוש ע'קירה. השם התנתקות הוא שם מאד מטעה, כי אנחנו לא נמצאים ב90% משטחי עזה וב99% מאוכלוסיית עזה כבר מאז הסכמי אוסלו. היום מדברים על עקירת ישובים פורחים ללא הישג, ללא סיבה".

ואם היית יודע שזה יביא שלום?
"אז הייתי מבין את הצד השני. אם היה טיעון הגיוני, אז היה מקום לוויכוח. מעבר לעניין העקרוני, על האופן שבו זה נעשה, השמאל היה צריך לצעוק כי הרסו כאן את יסודות הדמוקרטיה".
כשהוא אומר שהוא שליח עם ישראל לדורותיו, הוא מתכוון לעובדה שכפר דרום היא התיישבות ששורשיה נעוצים עוד בימי יצחק אבינו, מאוחר יותר הייתה התיישבות בימי בית שני. ההתיישבות בכפר דרום במאה הזו התחדשה לפני 75 שנים על ידי טוביה מילר, יהודי שקנה את הקרקע בכסף פרטי וייבש את הביצה שהייתה באזור זה. בשלב מאוחר יותר התיישבו בכפר דרום יהודים כחלק מתוכנית יא' הנקודות בנגב, שבמסגרתה יושבו אחד עשר יישובים בדרום הארץ כחלק מתוכנית הגנה בחזית הדרומית בזמן מלחמת השחרור. בכפר דרום היו חמישים מגינים שלחמו בכל כוחם עד שנאלצו לסגת. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה כפר דרום נקודת הישוב הראשון שהוקמה, אחר כך היא הייתה בסיס הכנה להתיישבות להכשרת גרעינים שעלו על הקרקע כישובים אחרי ששהו בה. לפני כחמש עשרה שנים התחדשה ההתיישבות במקום והפעם כישוב רגיל ולא כהאחזות נח"ל.

משפחת מבצרי עברה לכפר דרום מהישוב עצמונה, בו התגוררו שתיים עשרה שנה. כיום הם מתגוררים בכפר דרום עם שבעת ילדיהם. הוא עובד במכון התורה והארץ שבכפר דרום וגם בישיבה בשדרות. היא אחות בישוב, ובמסגרת תפקידה זה הוזעקה לטיפול בפיגועים רבים באזור, כמו פיגוע האוטובוס בו נהרגו גבי ביטון ומירי אמיתי הי"ד ונפצעו רבים, ביניהם שלושת ילדי משפחת כהן.

איזה קושי נפשי מעוררים הדיבורים על עקירה?
"הבעיה של היום היא לא בעיה נפשית, אישית, פרטית שלנו, שהכאב הוא כמובן מאד מאד גדול. אבל זה לא מתחיל ונגמר רק בעניין הפרטי שלנו. ההתמודדות היא הרבה יותר בסיסית על כל המשמעות היהודית, ציונית ומוסרית שלנו כמדינת ישראל וכעם ישראל היושב בארץ. מה התוכן שלנו כיהודים בארץ? זה משאיר מסגרת ללא תוכן. לכן השאלה הזו היא עמוקה וכללית, ואינה קשורה רק למתיישבים אלא משליכה על כולנו".

מבצרי שעובד בישיבה בשדרות, חש את השפעת תכנית ההתנתקות בייחוד על תושבי שדרות. להם קשה מאד, הוא אומר, כי הם מבינים את הקשר הישיר בין עקירה מגוש קטיף לבין פצצות מרגמה בשדרות. בכלל, קשה להם העמידה מול ההפגזות כי אין להם אותו החוסן האמוני שיש לאנשי גוש קטיף. לדבריו, ראש העיר שדרות הפסיק להתבטא בפומבי נגד תכנית ההתנתקות כיוון שאיימו עליו בהקפאת תקציבים לעיר, אבל הוא ורבים מתושבי העיר מתנגדים נחרצות להתנתקות וחוששים ממנה.

מה הקישור העיקרי של אנשי כפר דרום לגוש קטיף?
"ההיבט האידיאולוגי הוא ההיבט העיקרי של המתיישבים פה, גם לפני תכנית הנג"ע, כי אנחנו חיים כאן במציאות ביטחונית מאד קשה. 7,400 פצצות מרגמה נחתו על גוש קטיף, לאחרונה נפגע אצלנו חיים דן עמיאל באורח קשה מפגז מרגמה שנחת סמוך לבית הכנסת. אנשים לא היו נשארים פה אם לא היו מאמינים שזה חשוב, שיש כאן מלחמה על כל הארץ ואנחנו בקו החזית. כולם זוכרים מה שאמר אריאל שרון לפני שהוא נבחר: 'אתם החזית והגב של כל עם ישראל ואנחנו מודים לכך על עמידתכם'. גם קציני צבא בכירים אומרים שעם ישראל חב תודה עצומה לגוש קטיף על עמידתו".

ועכשיו אומר ראש הממשלה שכח העמידה של גוש קטיף לא נצרך עוד, הוא טוען שסיימתם את שליחותכם.
"אם הוא החליט לשנות את כל הכיוון של מדינת ישראל שילך לעם. ואם היה ראש ממשלה שרוצה לשנות את התקווה, או את הדגל? יש דברים שבאיזשהו מקום אתה אומר הם דברים כל כך יסודיים, שזו לא החלטה פרטית של פלוני אלמוני, כל שכן, לא על ידי ראש ממשלה שפועל בצורה דיקטטורית. משהו שמערער על כל הבסיס של ההתיישבות בארץ ישראל ופוגע לא רק בארץ ישראל. זו פגיעה באחווה, בערבות ההדדית. אתה לא יכול לבוא לאנשים שישבו פה בשליחות עם ישראל עשרים וחמש שנה, ולומר 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול כבר ללכת' ובבעיטה להעיף אותם".

פיצוי אידיאולוגי
בהקשר זה, של תחושת שליחות לאומית שהפכה לפתע מזולזלת, הועלו מספר הצעות שנועדו לרכך את המכה שסופגים תושבי גוש קטיף, ולעצב את תכנית ההתנתקות באופן 'ידידותי' יותר. הצעות כאלה מרוכזות למשל בנייר עמדה שהוציא המכון הישראלי לדמוקרטיה בשם: 'המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי ישובים ביש"ע'. חוברת זו הוזמנה על ידי המכון כבר בשנת 2000 והוגשה למכון על ידי יאיר שלג, כתב עיתון 'הארץ' בשנת 2002. החוברת לא פורסמה אז כיוון שהנושא לא עמד על סדר היום הציבורי, והמכון המכונה מכון א-פוליטי לא רצה להצטייר כמקדם את רעיון ההתנתקות. כשהחלו דיבורים על תכנית ההתנתקות החליט המכון להוציא את החוברת לאור במהדורה מעודכנת. אחת הטענות המרכזיות שמועלות בה היא שלמתיישבים ישנו צורך בפיצוי אידיאולוגי על עקירת ישובים. יאיר שלג טוען כי הסברה שהישיבה בגוש קטיף עד עכשיו הגדילה את ערכו כקלף מיקוח או פיצוי בדמות חיזוק הצביון היהודי של המדינה, יכולה להוות פיצוי אידיאולוגי שלדעתו נצרך למתיישבים מבחינה נפשית. רעיון נוסף שנשמע לאחרונה הוא האפשרות ליישב עקורים בנגב למשל, כיוון שזה חשוב וזה יהיה ישוב אידיאולוגי ולא סתם מקום אחר לגור בו.

מבצרי: "יש אנשים שחושבים שאידיאולוגיה זה צורך נפשי. זה לא עניין של צורך נפשי, זה משהו הרבה יותר בסיסי. זו הסתכלות חיצונית, כאילו מישהו המציא את זה כצורך נפשי. זה תוכן, הבנה מה הזהות היהודית הישראלית שלנו כאן בארץ. לגבי ישוב הנגב- כולנו בעד. אבל מותר גם לאנשי העבודה ושינוי ללכת ליישב את הנגב. את הנגב צריך ליישב גם כן, מצוין. אבל אנחנו כאן".
אליהו אקרמן, כאמור, פסיכולוג תושב 'נווה דקלים' מזה ארבע עשרה שנה ואב לאחד עשר ילדים, ששישה מהם נולדו ב'נווה דקלים'. בשנים האחרונות הוא עד לקשיים ולחרדות שחווים תושבי גוש קטיף כתוצאה מהמציאות הביטחונית, הוא חש את כאב האנשים שחיים תחת האיום והוא מתבטא בחריפות כנגד ההצעות הללו:
"אלו עצות אחיתופל. עם כל הכבוד, להוציא אנשים מהבית בכח ולהגיד אנחנו נמכור להם לוקשים? שיקנו לעצמם ערכים חלופיים. על מה אנחנו מדברים? זה להשתמש במונחים של פסיכולוגיה כדי להצדיק מהלך שהוא רע. שהוא שבר גדול מבחינה נפשית ערכית ומוסרית לחלק גדול מעם ישראל, לא רק לאנשי גוש קטיף. יש כל מיני אנשים שמנצלים את הפסיכולוגיה ומשתמשים בה לטובת מהלך מדיני שלהערכתי הוא לא מוסרי ומזיק לאנשים. בעיני זה לא אתי".

אכן, יש משהו צורם מאד בחוברת המציעה כלשונו של ישראל הראל "מצנח טוב והוגן לאלה שייזרקו מן המטוס…" ולא מתעסקת בלגיטימיות של הזריקה מהמטוס. אם רוצה המכון הישראלי לדמוקרטיה להיות א-פולטי באמת, מציע מר הראל, יוציא נא חוברת תיאורטית אודות ההשלכות של פינוי ישובים ערביים מישראל, שהרי הבעיה הדמוגרפית לא תיפתר בטווח הרחוק באמצעות תוכנית ההתנתקות. גם ראשי המכון מודים שקשה להשאר א-פוליטי כשעוסקים בסוגיה זו. ורק כדוגמא: ברשימת הישובים ומספרי התושבים שמופיעה כנספח לחוברת נכתב "הרשימה אינה כוללת כמובן מאחזים ויישובים בלתי מוכרים". אם זו אמירה לא פוליטית, אז מה כן? סדק נוסף בחומה הא-פוליטית שמקיפה את החוברת הוא השימוש במילה פינוי, שהיא, כפי שאמר לי אחד המרואיינים לכתבה, מתאימה לפינוי אשפה ולא לעקירת ישובים. גם יאיר שלג ,מחבר החוברת, מציין שהיא שייכת למחלקת ה'מילים המכובסות' ומודע לבעייתיות השימוש בה, ובכל זאת בחר להשתמש בה "כמקובל". אם נתעלם מכל אלה, ונשים לב לניסיון לרכך את הקושי שחווים המתיישבים, כפי שמוצע בחוברת הזו ובחוברות אחרות, צריך לומר: רוחם של אנשי גוש קטיף אינה נרגעת מהצעות כאלה. נפשם הפצועה מדיבורים על עקירה אינה מחלימה. הדרך רצופת הכוונות הטובות, שמציעה פתרונות לבעיות המתעוררות סביב סוגיית הפינוי, היא דרך עוקפת ופתלתלה שמתחמקת מדיון בשאלות האמיתיות העומדות לפתחנו. אנשי גוש קטיף לא מוכנים לדון בהן לא רק משום שהם מאמינים אמונה גדולה ואיתנה שהיה לא תהיה, אלא גם מכיוון שהם אינם מוכנים לתפוס את הפיתיון של וויכוח טכני וצדדי מיידי במקום בירור אמיתי ונוקב של תוכן חיינו במדינת ישראל. גם מי שנפשו קשורה בקהילה, גם מי שנפשו ופרנסתו תלויים באדמה, קשור קודם כל בבסיס הערכי האיתן שעליו הוא עומד ולא יחליף אותו בבסיס אחר.