בשבע 121: עוד הנר דולק

באוקראינה, בפראג וטיביליסי הוכח שהציבור גדול ונחוש משנה החלטות 'דמוקרטיות'. זה יקרה גם כאן אם ניערך עכשיו

אליקים העצני , כ"ו בכסלו תשס"ה

מוזר. כל ניתוחי המצב והתחזיות של הימין התגשמו במציאות. לעומת זאת, הנבואות של השמאל התגלו כהזיות של משיחיות-שקר, עם מישקע מחריד של "קרבנות שלום", אולי אלף וחמש מאות נפשות, שלא לדבר על אלפי הפצועים. האירוני בטרגדיה הזאת, שדווקא הם, החסידים השוטים של "השלום", מכנים את הריאליסטים בימין - "משיחיים".

לאחר שירדה על העולם הפורענות הקרוייה "התנתקות", הפך המוזר לאבסורד. בשמאל התלכדו השורות לכדי חומה בצורה, והפנאטיות מרקיעה שם שחקים. יוסי ביילין מושיט את צווארו להציל את שרון וממשלתו, חיים רמון מטיף לוותר על מיניסטריונים, לוחמים "חברתיים" מפקירים את העניים והחד-הוריים, ובלבד שתחזינה עיניהם בהתנחלויות נהרסות, במתנחלים נגררים מבתיהם, בשטחי ארץ ישראל הנמסרים לאויב.

בניגוד להם, מחנה הימין הולך ומתפורר. חלקו, עם שרון בראש, הצטרף ל"מחנה השלום" באומר ובמעש, וגם בשאר חלקי הליכוד אחזה התבערה: נתניהו מוכן לעקור יישובים, אם רק יספקו לו "הדדיות", ואפילו עוזי לנדאו מוכן ל"וויתורים כואבים" (לשון נקייה לעקירת יישובים), אם רק ימצאו לו "פרטנר". בכל צמרת הליכוד נותר רק איש אחד שעדיין צמד המלים "ארץ ישראל" עולה על דל שפתיו: ראובן ("רובי") ריבלין.

צאו וראו, איזו מעמסה היסטורית הטיל הגורל על כתפי מרכז הליכוד: להציל 25 יישובים בארץ ישראל (שהואיל והחרבתם היא רק ההתחלה, פירוש הדבר הצלת כל ההתישבות ביש'ע); למנוע הפיכת הרצועה וצפון השומרון למדינת חיזבללה, חמאס ואל-קאידה, בסיס לשילוח טילים לאשקלון, בית שאן, עפולה וחדרה; למנוע את הצבא המצרי מלהתפרס ברצועה - סיכון קיומי למדינה כולה; לחסוך מיליארדי דולרים, הוצאות "פינוי-פצוי" ובניית קו חדש ובסיסים חדשים לצה'ל; לחסום כמויות נשק אדירות מלהיות מוזרמות לרצועה ולשומרון; להציל את עמק יזרעאל ועמק בית שאן מהתייבשות כתוצאה מהפקרת אקוויפר ההר בצפון השומרון; למנוע פילוג העם וקריעת הצבא, עד כדי סכנת מלחמת אחים – ויחד עם זאת להציל את מפלגתם שלהם, הליכוד, מפילוג והתרסקות.

מה עשו עד עכשיו שרי וח'כי הליכוד עם משא האחריות הזה, הכבד מנשוא? הם עשו את חשבון הכסאות שלהם: מה עדיף? הכנסת מפלגת העבודה לממשלת שרון וממילא אובדן בטוח של יש'ע וחלוקת ירושלים, או עריכת בחירות חדשות, שלגבי מיקצתם פירושה אובדן של שנה אחת "מנעמי שלטון"? לדאבון הלב, מול נחישותו, לכידותו וקנאותו של השמאל - נתגלו כאן "תלמידי ז'בוטינסקי" בכל עליבותם. בנימין נתניהו, צחי הנגבי, לימור לבנת, סילבן שלום, ישראל כץ, דני נווה – כולם התנתקו מארץ ישראל, מן האידיאלים והמצע של מפלגתם, מהחלטות מוסדותיה, מחובת הנאמנות לבוחריהם, מן היושרה המינימלית, הנדרשת מנציגי ציבור במדינה מתוקנת. "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, ולבבי סף דמעה", אמר המשורר.

כבר התרגלנו שהעם "הפשוט" טוב לאין שיעור מנבחריו. האם 3,000 חברי מרכז, שהנטל העצום להציל את העם הארץ עבר אל כתפיהם, יצאו יותר טובים מן הדמויות העלובות העומדות בראשם? האם נמצא בתוכם מספר מספיק של צדיקים, שעמדו בפיתויים ובאיומים שהמושחתים והקרייריסטים העמידו בפניהם? אני הכותב עדיין אינני יודע, אך הקורא כבר יודע. מכל מקום, התוצאה לכאן ולכאן אינה משנה הרבה, הואיל וגם אם במרכז הליכוד ינצחו אראלים את המצוקים ויאכפו בחירות כלליות, איזה אור מחכה לנו בקצה המינהרה? אפילו תנוצח מפלגת העבודה שוב, מי יעמוד בראש הליכוד, אריאל שרון? ואם לא הוא – בנימין נתניהו, שיוביל אותנו מן הפח אל הפחת?

ומה עושים המיועדים לגירוש, נוכח מסע השינאה ותאוות ההרס של השמאל בראשות שרון, המלווה בתקשורת עויינת? מעט מאד. אם נשווה את עוצמת ההתנגדות ל"פינוי" ימית לביצועי מועצת יש'ע ומטה גוש קטיף היום, נתאכזב מרה. היינו מצפים למצוא אצל אנשים העומדים להיות מגורשים בפעם השניה ובציבור שרומה ונבגד ע'י מנהיגיו בשיפלות כזאת – זעם והתקוממות, וגם הכנות קדחתניות להתנגדות ולמאבק. תחת זאת, קיבלנו כמה מופעים סמליים – חלקם מרהיבים כמו "השרשרת האנושית" – אבל, להוציא מיפקד מתפקדי הליכוד, "תכלעס" לא היה בהם. לכבוד חנוכה מרימים עוד הפקה פירוטכנית, וגם זו לא תעשה כל רושם על שרון.

יש סתירה מוזרה בין המציאות של העומדים להיות מנותקים ומגורשים, שעירים לעזאזל של ממשלה מירשעת וחברה קהת חושים שאיבדה את דרכה - לבין הנינוחות "והמכובדות" שמגלים נציגיהם.
אנשי גוש קטיף שולחים מתנדבים מבית לבית לשכנע לתלות פלקטים על המרפסות: עם זה יעצרו את שרון??
לא באשמתה הגיעה הנהגת המתנחלים למבוי סתום במגרש הפוליטי, שבו ניסתה לבלום את שרון. לא אשמתה היא, שהשחקנים "שלה" היו נמרים של נייר ואריות של גומי. אולם עכשיו, לפחות, שהמשחק הפוליטי הולך ומסתיים, ניצבות בפני הציבור שנותר נאמן השאלות הגורליות האלה:
האם נותרה בכלל דרך לעצור את המשחית, ומה היא? והאם ההנהגה הקיימת מתכוננת ללכת בדרך הזאת?

האיתות החיובי לשאלה הראשונה הגיע מקייב, אוקראינה, שם ניצח הצירוף המנצח של עם מתקומם, מוחה וחוסם, אך ללא אלימות, וצבא ומשטרה, שמתוך אחווה לאומית וכיבוד הדמוקרטיה אינם מקבלים או אינם מבצעים פקודות להשתמש בכח. האיפוק, הריסון וההינזרות מאלימות משני הצדדים הבשילה בקייב את הפתרון: ביטול תוצאות הבחירות שזוייפו, ועריכת בחירות חדשות. באוקראינה קרסו המערכות הפוליטיות והיא היתה על סף דיקטטורה, פילוג ומלחמת אזרחים, ורק עשרות האלפים, ששיתקו את מרכז הבירה, הצילו גם את הדמוקרטיה וגם את אחדות המדינה.

לפני שנה ארע בדיוק כדבר הזה בטיביליסי. המון עם התפרץ לתוך הפרלמנט בדרישה לבטל בחירות שזוייפו, הוריד מן הדוכן את הרודן שווארדנדזה וכחות הבטחון לא התערבו. היום - גרוזיה היא דמוקרטיה. גם פורטוגל זכתה בדמוקרטיה, כאשר הצבא, שהובא לירות במתקוממים, תקע פרחים בקני הרובים שלו. וכך הפילה "מהפכת הקטיפה" בפראג את הדיקטטורה הבולשביקית, כך נפל הרודן הסרבי מילוסביץ', ונפלה חומת ברלין.

ב"הצופה" פורסמו דברים של הרב נריה ז'ל, כי בזמן "פינוי" ימית אמר לו האלוף חיים ארז: לו היו כאן (בימית) עשרות אלפים, הייתי פונה לדרג המדיני ומודיע לו - "אינני יכול".
האם תסריט ליסבון, ברלין, פראג, בלגרד, טיביליסי וקייב ישים גם אצלנו? האם ניתן לרכז בתוך גוש קטיף ויישובי הצפון, ומבחוץ במבואות הרצועה, וכן במרכזי הערים הגדולות, עשרות אלפים שלא יזוזו מהמקום ימים ושבועות בחום הלוהט של יולי, כפי שבקייב עמדו בקור המקפיא של נובמבר? אנחנו היודעים שההמונים האלה מצויים אצלנו – וכי מי מילא את הכיכרות בכל אותן ההפגנות שבהן איכלסו עסקני הליכוד את הבמות? והלא אם רק 10% ממאות האלפים שהשתתפו ב"שרשרת" יבואו, די בכך להעמיד את שרון במקומו, ליד מילוסביץ' הטרנספריסט ומבצע הפשע נגד האנושות הקרוי "טיהור אתני".

וכיצד יתנהגו החיילים? האם גרועים הם מן הגרוזינים, הסרבים והאוקראינים? האם המשטרה שלנו תפתח במלחמת אחים נגד המסרבים להיעקר? בנדון זה פורסמו באתר "גוש קטיף.נט", האתר הרשמי של גוש קטיף, שתי ידיעות מעניינות:
א. מח'ט שומרון, אל'מ יובל, דיווח לממונים עליו, שחיילי מילואים הודיעו לו שאם יזומנו בחודש יולי כדי לשחרר את חיילי הסדיר לעקירת יישובים, "הם לא מתכוונים להגיע". היה זה חתך רגיל של חיילי מילואים.

ב. לרמטכ'ל, שביקר אצל חיילי מילואים בשבי שומרון, אמר אחד הקצינים: אם יבקשו ממני לבוא למילואים במקום גדוד סדיר שיופנה להתנתקות, "לא אבוא. ואני מדבר לא רק בשמי. רוב החיילים בגדוד חושבים כמוני."

ערוץ 10 של הטלוויזיה ראיין ברחוב חיילי סדיר שחולקה להם פניית שרון לחיילים משנת 1995, בה אמר שמי שמצפונו אינו מאפשר לו למלא פקודת פינוי, "עליו להתייצב לפני מפקדו ולשאת בתוצאות", ובמלים אחרות לסרב סירוב אינידיבידואלי. כמעט כל הנשאלים, דתיים וחילונים, השיבו לתדהמת המראיין שלא יצייתו לפקודות עקירה. אחד התבטא "לפנות? כן! את שכם ואת ג'נין!", שני אמר: "את המפקד שלי אפנה לפני שאפנה יישוב יהודי!"

בתגובה לתופעה הזאת, ההולכת ומתפשטת, התבטא הרמטכ'ל בכנס סגל הפיקוד הבכיר בת'א, כי הנושא המטריד אותו יותר מכל הוא הסרבנות: "זה עלול להיות ארוע בקנה מידה היסטורי". ספק אם לכך התכוון, אך בזאת הוא צודק. הצלת העם, הארץ והדמוקרטיה ע'י שוטרים וחיילים מצפוניים, אכן תהיה "ארוע בקנה מידה היסטורי".

באוקריאינה העם הוא חצוי, אך בעם היהודי בישראל עדיין הרבה למעלה ממחציתו נותרו נאמנים לא'י. אך את הנאמנות הזאת – מי יוציא מן הכח אל הפועל? מי יעשה היום את ההכנות הלוגיסטיות האדירות הדרושות לשנע ולהחזיק עם רב בכיכרות, בכבישים, בשטח? לפני כמה ימים פורסם, שהמשטרה דורשת תקציב של 500 מליון שקל למימון כלי פריצה, הריסה ועקירה ולגיוס 20 פלוגות מג'ב ומאות פסיכולוגים לשטוף את מוח החיילים כדי להכשירם,לחנכם ולאלפם לבצע ללא ייסורי מצפון את הפשעים נגד האנושות שיידרשו מהם.

היכן הפעולה הנגדית? עד היום עוד לא יצאה קריאה לנושאי המדים ממועצת יש'ע ומגוש קטיף לפעול עפ'י מצפונם. עוד לא ראינו שפוקדים, הנשלחים מבית לבית, יזמינו את האנשים לבוא לשטח כדי להציל, ולא להסתפק בתליית שלטים.
עוד מעט אנחנו עלולים לאחר את המועד. מי שעומד היום בראש ציבור המתנחלים המאורגן לוקח על עצמו אחריות כבדה מאד.
שורות אלו תהיינה עדות.