בשבע 121:

, כ"ו בכסלו תשס"ה

מכשירים את השרץ
(בתגובה לידיעה במקבץ, גיליון 119)
הידיעה שפרסמתם אודות ה'הכשר' של הרבנות הצבאית ועזרתה להעביר שדות ובתים של יהודים, לגויים, הדהימה אותי.
אמנם על שרון אני לא מתפלא שהרי אינו שומר מצוות ואינו מתחשב בהלכה, וגם מר בשיא אינו מבין כנראה את חומרת האיסור.

אבל כיצד יכולים רבנים, שאמורים להיות תלמידי חכמים, לפעול להעברת שדות ובתים של יהודים, לגויים? הלא הרבנים מופקדים על שמירת התורה בצבא וכיצד זה מתיישב עם ההלכה שהם אמורים לפעול על פיה?
והרי אלו משניות מפורשות וסוגיות ערוכות הידועות לכל בר בי רב, שאסור להעביר שדות ובתים של יהודים, לגויים. כיצד יכולים רבנים להתבטא כלאחר יד על לאו מפורש בתורה?

הרב עקיבא הכרמי, קרית שמואל, חיפה

תרדו מהמפד"ל
(בתגובה ל'פילוג משתק', גיליון 119)

מזה מספר חודשים מריץ עיתונכם קמפיין נגד המפד"ל והח"כים אורלב ויהלום. כך קרה גם בשבת האחרונה.
בכתבה שכח הכותב להזכיר שהפילוג נוצר בגלל טירון פוליטי, שלא מוכן לקבל החלטה דמוקרטית חוקית.
בנוסף, לא הוזכרו זכויותיה של המפד"ל בעיצוב דמותה של הציונות הדתית בכל תחומי החיים: בצבא, באקדמיה, ברפואה ובתורה. נשכחו הישיבות והאולפנות, הגרעינים התורניים, המקד"צים, וכמובן גם ההתיישבות.
הח"כים אורלב ויהלום הקדישו מזמנם, מרצם ומקצועיותם למען הציבור הדת"לי בכל רחבי הארץ, ולכן גם אם השקפת עולמו של הכותב חלוקה עליהם, עליו להכיר להם טובה גדולה על פועלם ולא להשמיצם.
חבל שעיתונכם מצטייר באחרונה כמגמתי: כתבה משמיצה נגד המפד"ל, וכמה עמודים אחר כך כתבה מפרגנת על אורי אריאל ואריה אלדד מהאיחוד הלאומי.
מי שיש לו ביקורת על מהלכי המפד"ל ורואה עצמו דתי לאומי, מוזמן לבוא ולהשפיע באמצעות מיפקד למפד"ל.

דרור גויטיין
אלעד


כן, בנות בצריח
(בתגובה ל'לא מקצועי, לא אחראי, לא מוסרי', גיליון 120)
הכתבה משבוע שעבר על הבעיות המבצעיות בשירות הבנות, מצטרפת למכתב למערכת של חייל מהתותחנים הקובל על כך שמונתה מפקדת ביחידתו. אני חולק על המסר שעולה מהכתבה והמכתב.
גם אני שירתי בתותחנים, יחד עם עוד אלפי חיילים דתיים, ובגדוד שלי היו חיילות. איש לא הטריד אותן והן לא הטרידו איש. כל אחת עשתה את מה שנדרש ממנה. החיילות, כמו בכל אתר ואתר ברחבי הארץ הן פני החברה, יש טובות פחות ויש טובות יותר. כך גם חיילים שיש בהם גם כאלה שפוגעים בכוחותינו, נרדמים בשמירה, עורקים וכדומה.
המנטרה השחוקה על אי-השוויון הפיזי בין גבר לאשה או בין חייל לחיילת הופכת ללא רלוונטית כאשר ההכרעה בקרב היא שיקול הדעת של המפקד, ולא השאלה אם החייל יודע לתת מכות או לטפס על קירות.
אי הנחת של חייל דתי המשרת ביחידות מעורבות הוא מנטאלי. האם זה גורם לו לא להתפלל בדבקות כהרגלו, או חלילה להתפקר? ומה יעשה בחור שכזה אם נולד בבית שאין לו אחים, אלא רק אחיות?
חיילת ביחידה שהיא שכנתו של חייל דתי לג'יפ, טנק או תותח, טובה יותר מחייל-גבר אגואיסט או שקרן. חייל דתי שהמפקד שלו היא אשה ו'לא נעים לו' לקבל ממנה פקודות רק בגלל שהיא אשה, כדאי שיבדוק את עצמו
החשש מנשים בצבא מראה בעיקר על כושר סיבולת נפשי לקוי.
אלי מייזלייש, נוה מונוסון


מחיר גבוה
שחרור עזאם עזאם ופרץ האהבה הפתאומית בין משפחת שרון למובארק, מעלים את שאלת המחיר. האם מישהו באמת חושב שישראל מעבירה תמורתו רק את ששת הסטודנטים המצרים?
כנראה שהמחיר גבוה הרבה יותר והוא כולל את ההתנתקות ומי יודע מה עוד.

כניעתו של שרון לכל חורשי רעתנו מפחידה, כמו גם רמיסתו ברגל גסה את כל מי שמתנגד לדרכו.
אבל לא לעולם חוסן - רודנותו תגיע לקצה. חבל רק שבינתיים אנו משלמים מחיר כה יקר ופולארד ורון ארד אינם עמנו.
אהובה רובין, פתח תקוה


שיפוט מהיר מדי
בהתקפה מתואמת היטב, החלו ארגונים כמו 'בצלם', 'נשות ווטש' ו'שוברים שתיקה', בהכפשת חיילי צה"ל והצגתם ככנופיות המתעללות באזרחים פלשתינים להנאתם.

לשיא האבסורד הגיע המתקפה בפרשת 'הנגן הפלשתיני'. ההשוואות לשואה לא איחרו לבוא, עד שהתברר כי הפלשתיני ניגן מיוזמתו והופסק מיד. אך הנזק כבר נעשה.
אולם מה שחמור בכל הפרשיות האלו הוא שצה"ל נגרר אחרי התקשורת, ועוד לפני שמתבררות מסקנות התחקיר מוציא הודעות גינוי ונזיפה פומביות לחיילים המעורבים, ונותן להם פרסום.
כך קורה גם בפרשת ה'צדיק' מוחמד קמייל - מחבל שהיה מעורב בביצוע ותכנון פיגועים רבים. עוד בטרם בוצע התחקיר הושעו לוחמי השייטת מפעילות מבצעית.

לא ייתכן שבכירי צה"ל ישלחו מצד אחד חיילים אל משימות המסכנות את חייהם, ומאידך ימהרו להאשימם כדי למצוא חן בעיני התקשורת.

אדוה נוה
שערי תקוה


צימוקים לשבת
1. מפלגת העבודה 2004. חיות וזוחלים.
"על שחל ופתן" וכו'
2. תארים אקדמיים פיקטיביים.
משטרה: ברוכים הבאים לאוניברסיטת לתביעה.
משה טאו
רחובות