בשבע 122: על דעת עצמי

אבי סגל , ג' בטבת תשס"ה

חיים חדשים לרמון

"מה חסר לי", אומר חיים רמון בראיון ל'סופשבוע' של מעריב, "הליכוד בפירוק, המפה הפוליטית מתרסקת, שרון מבצע את המדיניות שלנו. ניצחנו". ואין לנו אלא להנהן בהסכמה ובעצב. נראה כי באמת הליכוד מתפרק, שרון מבצע את מדיניות השמאל, וחיים רמון בדרך חזרה לממשלה. ואיפה נאמני ארץ ישראל? מבלים באופוזיציה עם החברים טומי ואחמד. האם אין זה ניצחון מושלם של השמאל?

רק שבאותו ראיון, אומר ח"כ רמון גם את הדברים הבאים: "שאיפת השמאל להגיע לשלום לא היתה ריאלית... זו היתה הסיבה להתנתקות שלנו מהציבור שמסכים לוותר על שטחים, אבל לא מאמין בשלום, ואני מוכרח להגיד שבצדק... עכשיו נלך לבחירות? ומה נגיד? שרון לא מצליח לפנות 7000 מתנחלים ואנחנו נפנה 150 אלף? אנחנו אלטרנטיבה?"

האם זהו חיים רמון, זה שפעם היה היונה הצחורה של מפלגת העבודה? אין ספק, משהו עבר על חיים רמון. הוא התמתן, נרגע, שינה את השקפותיו, התחבר ליריבים פוליטיים, איבד קצת מתדמית האופורטוניסט שדבקה בו, ויתר זמנית על שאיפתו להיות ראש ממשלה, ואפילו ויתר בינתיים על השלום. חיים חדשים לרמון.
חבל להרוס לו את תחושת הניצחון. הרי בתחום הכדורגל הוא לא זוכה לתחושה הזאת יותר מדי פעמים. אבל אם חיים רמון ניצח, אז גם אנחנו ניצחנו קצת. אם אנשי שמאל מובהקים הלכו מעט ימינה, גם אם לא חצו את הקווים, אז האידיאולוגיה הימנית עוד לא נדרסה לגמרי על ידי הפוליטיקאים. אולי יום אחד ילך רמון צעד אחד נוסף, ויבין שגם שההתנתקות מסוכנת, שההתנחלויות הן צורך ביטחוני ולאומי, ושמכבי תמשיך לקרוע את הפועל בדרבי עוד שנים רבות.

מי כתב את אגדת הכינור

באחרונה נתקלים המסיתים הקבועים נגד צה"ל בקשיים לא צפויים. פתאום מתברר שהחיילים שירו בנערה בעזה לא ידעו שהיא בת 13, ששום חייל לא ביקש מפלשתיני לנגן בכינור, ושלוחמי הנח"ל החרדי לא התעללו בגופת מחבל. עד שבשמאל מצליחים לגרד שלושה ורבע אירועים מתועדים של אלימות חיילים ביש"ע, בסופו של דבר מתגלים רוב הסיפורים כמופרזים או לא נכונים.

השאלה היא, האם להוצאת דיבתם של חיילי צה"ל אין אחראי, מישהו שייתן את הדין על ילקוט הכזבים התקשורתי. הלא יש מי שמפיצים את הסיפורים לתקשורת, ויש עיתונאים הממהרים לפרסם אותם לציבור בארץ ובעולם. האם מכל הנשמות הטובות האלו לא נמצא אדם הראוי לעמוד לדין על פגיעה בביטחון המדינה, או לפחות על לשון הרע? אחרי ההשקעה המוצדקת בחקירת אירועים שנויים במחלוקת, ואחרי הענשתם המוצדקת של חיילים שבאמת חטאו ופשעו, האם מישהו יסכים גם לחקור את בעלי האינטרסים העומדים מאחורי אגדת הכינור וסיפורים שקריים נוספים?

חמסה עלינו

א. מותר להיות זהירים אבל אופטימיים נוכח מינויו של רפי גינת לתפקיד העורך החדש של ידיעות אחרונות. גינת הובא לתפקיד על תקן משיח הרייטינג, ולכן מאוד ייתכן כי בקרוב יפנה העיתון לכל מגזרי האוכלוסייה ולא רק לתומכי השמאל הקיצוני ולקומץ 'סרבני המצפון'.
ב. מותר להיות אופטימיים אבל זהירים נוכח מינויו של הכתב עמית סגל לתפקיד מגיש יומן הבוקר בגל"צ. אולי סוף סוף נוכל לשמוע תוכנית אקטואליה שבה המגיש לא מרבה לטרחן את המאזינים בדעותיו הפוליטיות. אגב, מישהו יכול להגיד לי מהן באמת דעותיו הפוליטיות של סגל ג'וניור?
ג. אם אהוד ברק יהיה שוב ראש ממשלה, הוא בטח יציע לפלשתינים ריבונות משותפת על עזה, בדומה למודל שהציע בזמנו בהר הבית - החלק העליון יינתן ליהודים, והחלק של המנהרות לפלשתינים.
ד. הנה משהו שמעצבן אותי: הורים שולחים את ילדיהם לרקוד בפסטיגל, או לייעץ בענייני זוגיות אצל אסף הראל בערוץ 10, ואף אחד מהם לא עומד לדין על 'הפרת חובת הורה לקטין'. האם הסעיף החשוב הזה מוגבל אך ורק למתנחלות המסרבות לפנות מאחז?
ה. כמעט באותו נושא: "הורים הם לא מחנכים. אפילו הורים טובים. יש מחנכים, שזה מקצועם, והם אלה שצריכים לטפל בילדים". (רות דיין, אמא של יעל ואסי, מסבירה בעצם הכול)

יודע את מקומי

הזיכרון הראשון שלי בחיים הוא מגיל 3 – אני שוכב בשקט מופתי בתוך לול ומתבונן בתקרה; הזיכרון הראשון שלי מחנוכה הוא מסביבות גיל 6 – אמי מגישה לאחי ולי כדורי בצק קטנים ומשומנים וטוענת בתוקף כי אלו סופגניות; הזיכרון הראשון שלי ממסיבות חנוכה הוא מגיל 13, והוא כולל שני שולחנות ארוכים, חבר שמנגן בכינור, ור"מ קשוח ששואל אותנו מדוע חוגגים שמונה ימים אם הנס בעצם היה רק שבעה ימים.

"אז בשביל מה עושים מסיבת חנוכה לתינוק בן שנה וחצי?" אמרתי לאשתי, שניות אחדות לפני שנכנסנו אל הפעוטון של בננו היחיד, "זה לא יעניין אותו, והוא ממילא לא יזכור מזה כלום".
"אתה צודק, זה באמת מיותר", ענתה לי, "הבאת את המצלמה?"
נכנסנו פנימה, ואז גיליתי כי חבריו של היורש, כלומר אלה שהוא נוהג למשוך בשערותיהם מדי בוקר, כבר יושבים עם הוריהם במעגל על הרצפה ושרים שירי חג. מבט נוסף והקשבה מרוכזת הבהירו לי שטעיתי, ושהדבר היחיד ששר באותו זמן היה מכשיר טייפ קטן שעמד בסמוך. ההורים רק ישבו עם ילדיהם והמתינו למסיבה שתתחיל, בעוד המטפלות עמדו בצד בהבעה מתוחה והמתינו למסיבה שכבר תסתיים.

התיישבנו שלושתנו בתוך המעגל. מולנו ישבה מנחת האירוע, גברת ממושקפת שתפקידה היה להפעיל את ההורים והילדים ולעשות שמח. זיהיתי אותה בקלות, כי היא היתה היחידה במעגל שלא החזיקה תינוק צורח על ברכיה. היא הורתה לנו להרים ידיים, להוריד ידיים, למחוא כפיים, לרקוע ברגליים, לחבק את הילד, לנדנד את הילד. לרגע תהיתי אם אנו נמצאים בחנוכה או ביום הסדיזם הבינלאומי. מבט אחד בעיני אשתי הבהיר לי כי הגישה השלילית שלי הספיקה לדבוק גם בה.

"כעת להניע את ידי הילדים לצדדים", ציוותה המנחה, ולצורך הדגמה חטפה את אחד התינוקות מידי אמו. הפעוט המייבב נדם למספר שניות, כנראה מרוב הלם, ואז פרץ בבכי קורע לב שאילץ את הממושקפת להשיב אותו להורתו ולחפש קורבן אחר. קמתי ממקומי והתחלתי לצלם בווידיאו את כל הנוכחים. יש לי כעת ראיות מצולמות לכך שבדקות הראשונות היו עוד אימהות שחייכו.

לצדי עמדו אבות נוספים שצילמו את האירוע. גם הם, בדיוק כמוני, ניצלו את עניין הצילום אך ורק כדי להתחמק מישיבה במעגל. עברתי לצלם את בני, שבדיוק אז השתחרר מידי אמו ורץ לנגב את אפו בשרוול חולצתה של אמא אחרת. אחר כך הוא שלח לעברי מבט מתחנן כאומר: "מה אנחנו עושים כאן בשעה כזאת! אני רוצה הביתה, יש בטלוויזיה 'פרפר נחמד'". השבתי לו מבט משלי, כאומר "גנבת לי את המילים מהפה".

"עכשיו כולם קמים ומתחילים לרקוד!" הכריזה המנחה, ובאותו רגע נשברה רעייתי סופית. היא קמה יחד עם כולם ומיהרה לעברי. "אני חושבת שהילד מיצה", לחשה. החלטתי להתעלם מהשקר הלבן, והצעתי ללכת הביתה. וכך, בעוד יתר ההורים רוקדים עם ילדיהם במעגל, עשינו תרגיל התחמקות ויצאנו מהפעוטון.

"בוא נברח מכאן מהר", לחשה זוגתי והחישה את צעדיה. כשהבחינה במבט ה'אמרתי לך' שלי, הוסיפה: "אני לא עושה את זה בשבילי. פשוט צריך להחליף לו".
"באמת?"
"כן!" כל המועקה יצאה מגרונה בבת אחת, "צריך להחליף לו פעוטון!"