בשבע 122: הוי ארצי:

חגי סגל , ג' בטבת תשס"ה

מפגש השלום

מוזר. ציר פילדלפי, המקום הכי מסוכן בארץ, הוא בעצם קו התפר שבין שני הסכמי שלום: הסכם השלום עם מצרים, 1979, והסכם אוסלו, 1993.

אוקראינה עכשיו

המאבק הפוליטי נגד ההינתקות נחל ביום חמישי שעבר מפלה אנושה.הוא נמשך שנה בערך, ידע עליות מורדות, והסתיים בנפילת הבסטיליה של מרכז הליכוד לידי אריאל שרון. אלפי שעות של שתדלנות ימנית במסדרונות הכנסת ירדו לטמיון. אפילו גילה גמליאל הצביעה בסוף בהתלהבות בעד שמעון פרס. רק קומץ צדיקים בין ח"כי הליכוד דבקו באמונתם עד הסוף המר, וגם הם מודים שצריך עכשיו נס פוליטי כדי לבלום את ההינתקות בכלים פרלמנטריים.

עוד קודם לכן רוסקו המפלגות שמימין לליכוד. על המפד"ל עדיף לא לדבר, וגם האיחוד הלאומי הוא יותר נושא להספדים מאשר לתוכניות חומש. שתיהן היססו לצאת מהממשלה כשעוד יכלו לבלום את שרון, בחורף שעבר, וכשפרשו או הופרשו ממנה היה כבר מאוחר. יהיה צורך בהרבה פרקי תהילים כדי שהן יעברו את אחוז החסימה בבחירות הבאות, ואפילו אם יעברו בסוף, לא ברור כיצד יועילו בכך לארץ ישראל. הימין הפוליטי לא רלוונטי בדורותינו. הוא מחוק. מכל מנהיגיו רק אחד עדיין זוכה להקשבה תקשורתית משמעותית, אביגדור ליברמן, אבל כבר לא בטוח שעדיין אפשר למנות אותו עם נאמני יש"ע. בזמן האחרון הוא מקבל מחמאות מדאיגות ביותר מיוסי ביילין.

את המסקנות האידיאולוגיות של הכשלון הפוליטי החרוץ הזה יהיה צורך לנסח יום אחד בכובד ראש ובאומץ. יכול להיות שהמסקנה תהיה פרישה מוחלטת מהמשחק הפרלמנטרי, בית המטבחיים של רעיונות שלמות המולדת. יכול להיות שלא. בכל מקרה, לא הגיוני לבזבז על פוליטיקה את חודשי החיים האחרונים ששרון קוצב לגוש קטיף. לראשי יש"ע אין מה לעשות בעתיד הקרוב במזנון הכנסת, במסדרונות שלה או בגני התערוכה. אפילו על מעבר מבית לבית, בנוסח משאל המתפקדים בליכוד, לא בטוח שכדאי לבזבז עכשיו אנרגיות. אין זמן, אין כוח אדם.

כרגע נראה שרק מהכיכרות ומהצמתים תבוא הישועה. מועצת יש"ע והגופים החוץ פרלמנטריים חייבים לתכנן, לארגן ולהוציא לפועל בהקדם גל מחאה מחריש אוזניים ומבקיע לבבות. חשוב מאוד להוקיע ולגחך את תוכנית ההינתקות בכל דרך הסברה אפשרית, אבל עוד יותר חשוב ובוער לצעוק ולרקוע ברגליים. שרון יחזור בו מתוכניותיו המגונות, או יודח סוף סוף על ידי ח"כי הליכוד השפנפנים, רק אם יראו מחלונם גל הפגנות בהיקף אוקראיני.

מחאה המונית ורעשנית היא גם אמצעי הסיכול היעיל ביותר של מעשי יאוש נמהרים. אם מתהלך היום בינינו יגאל עמיר 2, הדרך היעילה ביותר לגמול אותו מרעיונות העוועים היא להוכיח לו שאפשר עדיין להיאבק בנסיגה באמצעים לא אלימים, אם כי לאו דווקא עדינים. עדיף שיזרוק עגבניות רקובות ויצית כמה צמיגים מאשר יושיט יד לנרתיק.

חזון יוסף

75 אחוז מהפיגועים בשנות הקטל האחרונות הם מתוצרת החיזבאללה. קהילת הפרשנים לענייני צבא ובטחון טוענת בלהט, שגם הפיגוע השבוע במוצב ליד רפיח היה רעיון לבנוני. קשה לצפות ממנה לזכור שבדיוק 7 שנים קודם, בכ"ט בכסלו תשנ"ח, עמד על דוכן הנואמים בכנסת אחד האסטרטגים היותר נחשבים בישראל, יוסי ביילין, ולעג לאזהרות כאילו יציאת צה"ל מלבנון תעודד את מחבלי החיזבאללה לרדוף אחרינו לגזרות אחרות. ביילין תיאר אותם בנאומו כחקלאים שלקחו נשק ליד רק כדי להיפטר מכיבוש אכזרי.

להלן ציטוטים נבחרים מאותו נאום (בהשמטות אחדות, שאינן מוציאות דבר מהקשרו): "כל הסיפור של חיזבאללה, שאומרים שהם יבואו לחיפה ולירושלים, זה סך הכול 700 עד 1,000 אנשים. אנחנו קוראים בעיתון או שומעים ברדיו ואומרים: מה, באמת זה מאוד חמור, עוד מעט הם יבואו לירושלים. אבל הם לא חיילים במשרה מלאה אלא חקלאים או עוסקים בדברים אחרים. זו מפלגה שמשנת 1992 היא בפרלמנט הלבנוני.

"כלומר, הראייה שלנו את חיזבאללה כאותו גורם שמתאבד בהפעלת מכוניות תופת או דברים כיוצאים באלה - לא שהוא הפך להיות מפלגת צדיקים, אבל הוא בלי ספק שינה את הכיוון שלו. אין פעולות התאבדות שלהם, אין פעולות חטיפה שלהם. ההצלחות הצבאיות שלהם עד היום הן פשוט כלי ודלק להצלחות הפוליטיות שלהם, כאשר המטרה שלהם היא פנים-לבנונית. הם לא אש"ף, הם לא ארגון פלסטיני. הם ארגון שמציג את עצמו כארגון לשחרור דרום לבנון מהשליטה שלנו, עם רצון להפוך את לבנון למדינה דתית.

"אני קוטע את דברי כיוון שהגיע זמן הסיום. אני אומר: אנחנו צריכים לצאת משם.
זה לא יהיה פשוט. כשנצא משם, (אבל) הסיכון בהישארות בטוח. הסיכון ביציאה יכול להיות קטן הרבה יותר, ויהיה קטן הרבה יותר. כדי להגיע למספר של כ-1,000 הרוגים (ישראלים) צריכים, חלילה, דברים כל כך נוראים לקרות, ואני לא מאמין שהם יקרו. צריך לבנות גדר כמו שצריך על הגבול הבין-לאומי ולהתפרס מדרום לגבול".

ציטוט השבוע

"אהוד ברק כמובן לא מושלם, אבל מאוד קרוב לזה" (מאזין ב'יש עם מי לדבר', גל"ץ, יום ב')


*********************************************************************************
כיתוב לפוסטר/ים של שירה

שירה זליקוביץ, גרפיקאית תושבת הגולן, התגייסה להציל את גוש קטיף. בימים האחרונים היא מפיצה באינטרנט סקיצות של כרזות נוקבות בגנות עקירת אנשים מבתיהם. אם מועצת יש"ע תפרוש עליהן חסות, עוד יתברר שהן יעילות פי כמה מ"יש לנו אהבה והיא תנצח", סיסמה אשר עד עכשיו הצליחה יותר להרגיז מאשר לשכנע.