בשבע 122: שהיהודים ילכו

שכונת רמת-אשכול בלוד בעבר שכונה במוקשת ומיושבת במשפחות יהודיות מבוססות , הפכה לשכונה בעלת רוב ערבי , בין השאר בסיוע משרד הביטחון

עפרה לקס , ג' בטבת תשס"ה

המיעוט היהודי שנותר בשכונה חי בפחד, מסתגר בשעות הלילה וחושש לצאת לרחוב בכיפה או במדי צה"ל . ובעיריית לוד יש מי שמתכנן התנתקות מקומית שתעביר את היהודים לשכונה אחרת.

בלבה של לוד, עיר התנאים הקדומה, בין בית-בד עתיק לחאן ולפסיפס קדום, נמצאות השכונות רמת-אשכול וחשמונאים. חמש וחצי בערב, נר ראשון של חנוכה. גם מי שיתאמץ מאוד לא יוכל לראות את נרות החנוכה מרצדים מבעד לחלונות, ולא בגלל שיהודי השכונה נמצאים במסיבה משותפת. הם פשוט לא חוגגים.

סיפורה של רמת-אשכול מזכיר מאוד את סיפור המכבים. רק שכאן הערבים הם הרבים, וגם אם הם לא מנסים להעביר את היהודים על דתם, הרי שכבר הספיקו לעקור את ארון הקודש מבית-הכנסת השכונתי, להשליך אבנים על מי שמעז לחבוש כיפה, ולשרוף את תחנת המשטרה.

סופו של הסיפור שלנו עדיין לא ידוע. 180 המשפחות היהודיות, שמהוות שליש מן השכונה, מחכות לנס שיקרה גם להן, או לפחות לעשייה של הרשויות כדי להחזיר להן את הביטחון. יש גם מי שמנסה לפתור את הסיפור בדרך אחרת, ולפנות מן השכונה דווקא את היהודים.

הערבים משתלטים על השכונה

העניינים לא היו כך מאז ומעולם. רמת-אשכול הוקמה לפני שלושים שנה, והיתה אז שכונת הדגל של לוד. המיקום שלה מצוין. היא סמוכה לתחנה המרכזית, לשוק, ולבתי-ספר, ומשכה אליה אוכלוסייה חזקה. עם הקמת היישובים מכבים ורעות, ואחר כך מודיעין, החלו תושבי השכונה להגר אליהם. במקביל, ערביי לוד שלא קיבלו פתרונות דיור בשכונות הערביות בעיר, החלו לעבור לתוך השכונה ההולכת ומתרוקנת. מי שנשאר ברמת-אשכול היום הם תושבים שאינם רוצים לעזוב ממניעים ציוניים או כאלה שאינם יכולים לעשות כך בגלל מצבם הכלכלי. האוכלוסייה מורכבת מוותיקים ועולים חדשים, שחלק גדול מהם בני העדה האתיופית.
"היו כאלה שעזבו", מספר צבי גרינה, ראש מינהלת השכונה, "ולא רצו למכור את בתיהם לערבים. בסופו של דבר, מישהו אחר הסכים לרכוש את הבתים: משרד הביטחון. הוא העביר משת"פים לשכונה, וכך נכנסו ערבים נוספים בדלת האחורית. בשנים האחרונות נכנסו גם המון ערבים מהשטחים. מישהו מכאן מתחתן עם אישה מעזה, והיא מביאה אחר כך את כל בני המשפחה שלה במסגרת ´איחוד משפחות´. הערבים כאן גם לא מדווחים כשנפטר להם מישהו. הם מביאים במקומו מישהו מהשטחים, ונותנים לו את זהותו של הנפטר. כך מגיעים לקלפיות אנשים בני 160-170. עם הערבים המקומיים חיינו בסדר גמור. אבל עם אלה שבאו לאחרונה. המצב גרוע".
אנחנו יוצאים לסיור קצר ברחבי השכונה. "לא תמצאי כאן יהודים עכשיו", אומר גרינה, "זו השעה שבה כולם נכנסים הביתה ונועלים את הדלתות. ´עוצר מרצון´, אני קורא לזה".
על הכביש העירוני שלידנו דוהר טרקטורון, ובחצר הבניין שמולנו נשמעת המולה עליזה של ילדים משחקים. מה שמזכיר שמדובר בסך הכל בשעת ערב מוקדמת. אז יש כאן חיים, אני חושבת לעצמי, אבל מגלה שלא מדובר בצאצאים היהודיים של אברהם אבינו, אלא בבני הדוד.
"פעם כל השכונה היתה יהודית, חוץ משני בלוקים", אומר הרב דניאל שאולוב, רב בית-הכנסת הבוכרי של רמת-אשכול. "הבלוק הזה היה ערבי", הוא מצביע לשמאלו, "ואף פעם לא ראינו מהם דבר רע. הבלוק ההוא, שאת רואה שם, היה כולו של נוצרים. לא שמענו מהם כלום, לא ידענו אם הם חיים או מתים. היום המצב אחר לגמרי. כל בית עלה פעם 120 אלף דולר והיום הוא שווה עשרים-שלושים אלף דולר. אין בניין שאין בו כמה משפחות ערביות".

מציקים ליהודים? אז שיברחו

לפני מספר שבועות יצא אמיל חדד, ממלא מקום ראש עיריית לוד מטעם הליכוד, בתוכנית להוצאת היהודים מרמת-אשכול. חדד מקורב לראש-הממשלה שרון, ולא אדם אחד כבר רמז על הקשר הלוגי בין תוכניותיהם של שני האישים: הערבים עושים צרות? הפתרון הוא פשוט: לסגת, ולהוציא את היהודים ממקום המריבה. העובדה שמדובר על לב לבה של מדינת ישראל רק מוכיח שיש לשרון תלמידים גם בפוליטיקה המקומית.
חדד מציע שמדינת ישראל תרכוש את הבתים מן היהודים, ותיתן להם דיור חלופי. בדירות שיתפנו הוא מתעתד לשכן ערבים שאין להם מקום לגור. תוכניתו של חדד, שנחשפה במקומון ´איילון´, עוררה עליה זעם רב מצד חברי מועצה ותושבים בשכונה. חלקם העניקו לה את השם ´טרנספר´, אחרים קראו לה ´נסיגה´.
"הרעיון מתגבש אצלי המון זמן", אומר חדד, "את הבעיה של לוד זיהיתי כבר בשנת 88´, ומה שאמרתי אז, התגשם היום. אז היה צריך לעשות משהו כמו נצרת-עילית ונצרת-תחתית. להפריד בין הערבים והיהודים. אם פעם הערבים חיו בשכונות שלהם, היום הם גרים בכל שכונה בעיר.
"ברמת-אשכול יש בערך 180 משפחות יהודיות שחיות בתנאים בלתי נסבלים, חלק מזה בדיור ציבורי וחלק בקנייה. המטרה שלי היא לפנות מן השכונה מיעוטי יכולת, שאין להם יכולת להתרומם. כל יום יש להם הטרדות. גיהינום. בחמש בערב הן סוגרות את עצמן".
אולי התוכנית שלך תציל מספר משפחות יהודיות, אבל הטענה היא שאתה פותח פתח למנוסת יהודים גם משכונות אחרות.
"מקסים לוי (ראש העירייה הקודם), נשמתו עדן, עשה טעות. הוא אמר לי: ´הם 11 אחוזים מן התושבים. תן להם לחיות בינינו´ ועכשיו הם שלושים אחוזים מן העיר, והם בכל מקום. אנשים לא רואים את התמונה האמיתית. אני מוכן לאבד חצי עיר, אבל לעצור את ההתפשטות שלהם באיזשהו שלב".
יורם מרציאנו, נציג מפלגת העבודה, הוא אחד מחברי המועצה היחידים שתומכים בתוכנית של חדד: "אי אפשר להגיד סתם על התוכנית של חדד ´טרנספר´. דברים צריכים להיבדק ולהיבחן. אם יש בלוק שגרות בו 15 משפחות ערביות ומשפחה יהודית אחת, איך המשפחה הזאת יכולה להתקיים? אז יש אפשרות לטרנספר את ה-15 או את האחת היהודייה.
"המצב שם קשה. יש שם התבוללות נוראית. ילדות שהרו לערבים, סחר בסמים, אנשים מורידים את הכיפה בכניסה לשכונה. 95 אחוזים מהמשפחות רוצות לצאת, אבל הדירות שלהן לא שוות הרבה. אני, כנבחר ציבור, צריך לתת להן פתרון, ודרושה תוכנית אמיצה. קיימות בעצם שתי אפשרויות: לפנות את השכונה או לעבות אותה עם אלף משפחות ציוניות אמיתיות".
הרב דניאל שאולוב וצבי גרינה טוענים כי רוב התושבים כלל אינם רוצים לעזוב את השכונה. הם טוענים שחדד מבקש לעשות הון פוליטי על גב שכונתם, ותו לא. אם הוא היה מבקש את טובת התושבים, אומר הרב שאולוב, הוא היה משקיע בשכונה, ולא מותיר אותה כל כך מוזנחת.
"אם הוא יבצע את התוכנית שלו, היום מדובר בשכונת רמת-אשכול, מחר זו תהיה שכונה אחרת, ואחריה עוד שכונה. ככה נמכור את כל לוד!", קולו של הרב שאולוב עולה וזקנו הארוך רועד, "יש דרכים אחרות לפתור את הבעיה. שיוציא את הערבים, ושיביא לפה משפחות דתיות. אני מבטיח שאם יבואו משפחות דתיות, הערבים ילכו מפה. הערבים מאשימים את ראש העיר שאם הם גרים לבד לא נותנים להם שירותים. צריך להוציא אותם מכאן ולתת להם שירותים בשכונות שלהם".

התושבים המוזנחים: אנחנו פוחדים

אור השמש המסנוור מקדם יום חדש בשכונת רמת-אשכול. מוסיקה ערבית בוקעת מחלונות הבתים, והנדנדות התלושות מעידות שכאן היתה אמורה להיות גינה ציבורית לרווחת התושבים. המבנה המפואר של המתנ"ס מביט בדומייה על המתרחש סביב: נקודת המשטרה, שהתושבים טוענים שהיא מאוישת רק ב´כאילו´, והנוכחות המוחלטת של בני הלאום השני ברחוב. בימים אחרים, שקדמו לשביתת המתנ"סים הגדולה, היה המתנ"ס בית לילדי השכונה, מקום מפלט למציאות הסובבת. היום אפילו הוא אינו מתפקד.
במכולת השכונתית מקבלת העובדת את פניי בחביבות. לבושה מעיד עליה כי היא מגיעה ממשפחה מוסלמית-דתית. על פרשת חדד והמצב ברמת-אשכול היא אינה רוצה להגיב, ושולחת אותי לירקן שלידה. גם הירקן המוסלמי אינו רוצה לדבר על השכונה. שיטוט נוסף ברחוב מפגיש אותי עם יסמין עות´מאן, ערבייה-ישראלית, שהגיעה ללוד בעקבות בעלה ששיתף פעולה עם ישראל. משרד הביטחון הביא אותם לרמת-אשכול. עות´מאן לא שמעה על תוכניתו של חדד, ולא מבינה בכלל מדוע היא עולה על הפרק: "למה שיוציאו את היהודים? אין לנו שום בעיה בין היהודים והערבים".
מספרים שזורקים כאן אבנים על יהודים.
"לא זורקים כאן אבנים. אנחנו חיים יפה, כל אחד בעצמו. הילדים שלי לומדים לדבר גם עם היהודים וגם עם הערבים".
גרבה דאואיד וננו קלו עלו לפני מספר שנים מאתיופיה והשתכנו ברמת-אשכול. שלוש הנשים מחליפות בניהן מבטים מחויכים ומתעניינות זו בשלומה של זו. "הן שכנות שלי", אומרת יסמין ופונה לעיסוקיה. דאואיד, שנשארת לשוחח עמי, מציירת מציאות שונה בתכלית מזו שתיארה שכנתה: "אני לבד, בעלי נפטר, ויש לי ילדה אחת. אנחנו גרות בשכונה כבר שמונה שנים, והילדה כל הזמן סגורה, נמאס לה. היא לבד. היום היא בת 14 וחצי, והיא אמרה לי: ´אמא, עד מתי אני בבית? אני רוצה לצאת´".
אם היו מציעים לך מגורים במקום אחר?
"כן. הלוואי".
ננו קלו מצטרפת לשיחה: "קשה לגדל פה ילדים. את הולכת לעבודה, וסוגרת את הילדים בבית. גן הילדים שלנו הוא בקרוואן, גן הילדים היפה שממול הוא של הערבים. הכל נתנו להם".
קלו רוצה לצאת מהשכונה, אבל היא מבינה היטב את אלה שמתנגדים באופן נחרץ לתוכניתו של חדד: "הם צודקים, זו המדינה שלנו. אם נעזוב פה, מה יישאר לנו? אבל בכל זאת אני רוצה לצאת מפה, כי אני רוצה לגדל את הילדים שלי כמו שצריך. כרגע הם מרגישים כמו בבית-סוהר".
תושבת אחרת מוסיפה כי בניה המשרתים בצה"ל חוששים לחזור הביתה עם מדים, מפחד שיבולע להם. "ברור שהכל על רקע לאומני", היא אומרת, "הערבים פשוט רוצים שכל היהודים יצאו מכאן".

מחפשי הפתרונות והמתעלמים

בשבוע החולף הועלתה תוכניתו של חדד לדיון דחוף בוועדת הפנים של הכנסת. אנשי השכונה, שחלק מהם נכחו בדיון, אינם מתרגשים מן המפגש עם המחוקקים. "כל פעם מעלים את הנושא, מדברים עליו יום-יומיים, ואז הוא יורד מסדר היום, ולא עושים כלום".

ראש עיריית לוד, בני רגב, בכלל חושב שהרעיון להעלות את הנושא לדיון בוועדת הפנים היה מוגזם. "אתם רציניים? בן-אדם זרק לאוויר אמירה כי הוא רצה לזכות ברייטינג".
גם אם התוכנית שלו לא ריאלית ולא טובה, קיימת מצוקה אמיתית.
"יש מצוקה ויש בעיות אובייקטיביות, צריך לשקם את השכונה".

אז איך אתה מציע לפתור את מצוקת התושבים?
"תפסיקו לדבר על מצוקה. כל הזמן אותם אנשים מקטרים על לוד, ומציגים אותה רע בתקשורת".
התושבים שעמם דיברתי דווקא אוהבים מאוד את העיר. הם רק יוצאים נגד חוסר המעש של הרשויות.
"מה את רוצה לשמוע ממני?".

מה אתה עונה לתושב שמפחד לצאת מהבית בשש בערב?
"אנחנו עושים הכל כדי שהשכונה תהיה יפה יותר וטובה יותר ושיהיה לתושבים יותר ביטחון".
יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, חבר-הכנסת יורי שטרן, דווקא מקווה שהדיון בוועדה יוביל לעשייה. וכשהוא אומר "עשייה", הוא אינו מתכוון לתוכניתו של חדד: "האמירות המזעזעות של אמיל חדד ראויות לכל גינוי, אבל גינוי בלבד אינו פתרון. האמירות האלה הן זרז לדון במצב ברמת-אשכול ובלוד בכלל: נסיגת היהודים, רמת הפשיעה ועוד.

"בוועדה ישבו אנשי השכונה, וסיפרו שחיללו את בית-הכנסת ושהיהודים פוחדים לצאת לרחובות כי זורקים עליהם אבנים ומכים אותם, וזה מזכיר מאוד את מה שהתרחש באירופה בימים אחרים. הערבים שנכחו בוועדת הפנים טענו שזה לא מאפיין את האוכלוסייה הערבית ושההתנהגות הזו היא לא על רקע לאומני, אבל את זה אני לא יכול לבדוק. העובדה היא שהמעשים נמשכים, ושהרשויות לא מתמודדות איתם. הפתרונות המוצעים הם רכישת דירות ריקות והעמדתן לרשות עולים חדשים, ובמקביל, קידום פתרונות דיור לערבים בשכונות הערביות".
שטרן הציע לנציג משרד ראש-הממשלה שנכח בדיון לקפוץ איתו לביקור פתע בלוד. כזה שהרחובות לא מתקשטים לקראתו ושהאוכלוסייה לא מוזהרת מפניו. "אולי ההתרשמות הזו שלו תעזור להפעיל את משרד ראש-הממשלה".

מעבר ליוזמות האלה, שטרן אינו יכול להבטיח גאולה לתושבי השכונה. הוא רק יודע: ברמת-אשכול קיים צירוף מקרים אומלל שהביא את המצב להיכן שהוא נמצא. אך הגירה שלילית של יהודים היא לא בעיה מקומית. אם הרשויות ייכשלו כאן, תהיה זו רק אבן הדומינו הראשונה במפולת ארוכה של שכונות מעורבות בישראל.

אם נרחיק מעט את עדשת המיקרוסקופ משכונה קטנה בלוד, נראה כי הדברים אמורים גם כלפי ערים אחרות בישראל, בהן מתגוררים זה לצד זה ערבים ויהודים. האנשים שעומדים בראשות עיריות כאלה סירבו להתייחס לסוגיית ההגירה השלילית של היהודים מעריהם, ותחת זאת העדיפו למסור תגובות קצרות. חוסר ההסכמה שלהם להתראיין יכול להעיד יותר מכל על ניסיונם של ראשי העיריות לדלג מעל מוקשים שיציגו אותם כ´לא פוליטיקלי-קורקט´, למרות שגם עריהם מתמודדות עם מנוסה של יהודים וגידול בשיעור הערבים.

ראש עיריית עכו, שמעון לנקרי, מסר כי בעירו מתקיים "דו-קיום מופתי שאין כדוגמתו בכל העולם. עם זאת", הוא טרח והוסיף, "אנו פועלים במספר מישורים על-מנת לשמר את החוזק היהודי בעיר. בין הפרויקטים – הקמת שכונה לאנשי קבע והקמת שכונה יהודית-דתית, בעזרתם הנאמנה של חברי גרעין אומץ".

ראש עיירת רמלה, יואל לביא, בחר גם הוא לדלג מעל המשוכה של התייחסות למצב הרגיש בעיר שלו. הוא העדיף למסור כי "עיריית רמלה אינה מתייחסת לסוגיות שאינן נוגעות לתחום שיפוטה". האם הימנעות מדיון פומבי בסוגייה הוא תענוג שראשי הערים המעורבות יכולים להרשות לעצמם? ואולי, בעצם, לא מדובר רק בערים מעורבות, ויש לחשוב מספר שנים קדימה ולהתוות דרך לטיפול בהיבטים החינוכיים, הלאומיים והדמוגרפיים שהפרשייה הזו מעלה?

הבטחות לחוד, מעשים לחוד

לפני כשנתיים וחצי החליטה ממשלת ישראל לקחת את לוד ´באופן אישי´. במהלך שהוביל אריאל שרון, הודיעה הרשות המבצעת כי תקצה משאבים לטיפול במצב החברתי, התרבותי והפיזי בעיר, תסייע לשקם את תחושת הביטחון האישי בשכונות, ותטפל בבעיית השוהים הבלתי חוקיים.
מאז סייעה ממשלת ישראל ללוד בדמות הקצאת משאבים ותגבור המשטרה, אולם במבחן התוצאה, כפי שהדברים עולים מכתבה זו, הציון ´נכשל´ מרוח באותיות אדומות לאורכו של כל הטופס.
משרד ראש-הממשלה הגיב קצרות באומרו כי "ראש הממשלה פועל וגם יפעל בעתיד לקידום העיר ככל הנדרש". לגבי תוכנית הפינוי של אמיל חדד, אשר הופיעה גם בעיתונות הארצית, מסר משרד ראש-הממשלה כי היא אינה מוכרת לו. הטענה הזו שימשה תירוץ להתעלמות מן ההשוואה המתבקשת בין תוכנית ההינתקות של שרון לזו של מקורבו הלודי חדד.

פניה האמיתיים של לוד

כולם מכירים את נמל התעופה בן-גוריון ונוטים לחשוב שעל-ידו ממוקמת העיר לוד. האמת הפוכה. לוד הייתה שם הרבה הרבה קודם, למעשה 3,500 שנה קודם. נטייה אחרת של אזרחי ישראל היא לראות את לוד כעיר ערבית ששוחררה במלחמת השחרור, אך גם כאן האמת אחרת: רבי עקיבא, רבי טרפון ורבי אליעזר בן הורקנוס גרו בעיר הזו, למדו בה והספיגו את האוויר שלה במידותיהם ובתורתם. כיום חיים בלוד כ-74 אלף תושבים, 72.5 אחוזים מהם יהודים ו-27.5 מהם ערבים.

העיר לוד קלטה עלייה מקום המדינה, ועד היום עולים מגלויות שונות משמרים בה בצורה מופלאה את מסורת בית אבא של כל אחת מן העדות. כך ניתן למצוא בה את בית-הכנסת הראשון ליוצאי הודו (שמחזיקה נבחרת קריקט אלופת הארץ), בית-הכנסת הראשי ליהודי גרוזיה בישראל וכן קהילה טורקית, בוכרית, מרוקאית ורבות נוספות.

לא סוד הוא שמצב העיר אינו בכי טוב ותושבי העיר מלינים על כך שהתקשורת משחירה עוד יותר את פניה, בלי להבחין בין שכונות העיר השונות ומבלי להשאיר בדל של תקווה למתבונן מן הצד. למען האמת, המציאות אחרת. קיימות שכונות אחרות, בהן אווירת המגורים נעימה ואפילו איכותית. התושבים מסבירי פנים ורק מצרים על התדמית הירודה. ותיקי העיר יודעים לספר על תקופות אחרות, פורחות יותר, ותולים את המצב ברשות המקומית, המדשדשת במשחקי פוליטיקה פתלתלים, הגורמים לשיתוק כללי של העיר בעלת הפוטנציאל התיירותי והעסקי הרב. בני הציונות הדתית מנסים גם כאן לתת כתף, מחזיקים בעיר את הגרעין התורני הגדול בארץ, ונמצאים כעת בשלבי התחלת הבנייה של השכונה הציונית הדתית החדשה.