בשבע 122: עשרה בטבת –מחורבן לשואה

עשרה בטבת –מחורבן לשואה, וליסורי התקומה

מאיר גרוס , ג' בטבת תשס"ה

הדת הקדימה את המדינה. למעשה, הצורך הפנימי פרץ לפני הלאומי. אולי בגלל חוסר ההבנה של הממסד והצברים הגאים על מה שקרה "שם". וכך ההלכה הובילה את הממלכתיות. ורבני ישראל קבעו את יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת, עוד לפני שנהגה יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בצביון היום הושם במרכז צידוק הדין על ידי "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". לא כמו המעמדים הממלכתיים המדגישים את הגבורה על פני השואה.

ולמה דווקא בעשרה בטבת? לא רק משום שהוא יום צום, ונוח לצרף אליו את צער האומה, המתחבר לצער של חורבן המקדש. יש קשר מנטלי. בעשרה בטבת לא רק התחיל החורבן. הוא למעשה היה שם. וגם אם מאז תחילת המצור על ירושלים עד לשריפת המקדש חלפו שנים, החורבן כבר היה בפועל עם תחילת המצור. חוסר ההכרה בעתיד לבוא, הריב הפנימי ואי הבנת הצורך ליצור חזית מאוחדת נגד האויב, הם שהצביעו כבר אז על ההתדרדרות הממשמשת ובאה במדרון אל החורבן הקשה. אבל אנשי ירושלים והעם לא נרמזו. נותרה רק הבכייה לדורות.

אף בחורבן יהדות אירופה הרמז לא נקלט במועד המתאים. הרב קוק התריע על השופר הטמא שבו תוקע הצורר ימ"ש, אך התרועה לא חדרה את חומות האשליה. ז'בוטינסקי זעק- וזעקתו נותרה כקוריוז. אדרבה. בלובלין נחנכה פחות מעשור לפני המלחמה ישיבת חכמי לובלין. ספינת הדגל של יהדות פולין- ואולי של אירופה כולה- הושקה כשהעבים כבר בשרו על הסערה המתקרבת ובאה.

יש שדרשו את "איזהו חכם – הרואה את הנולד", שהכוונה היא שהדבר כבר כאן. הנולד הוא בלשון הווה. דהיינו, אין זו נבואה אלא הוא כאן וכבר בא לעולם. אכן, אין רואים אותו. צריך חכמה לכך. אין הדבר מותנה בהחלטת רוב בדמוקרטיה. גם פרנסי הציבור אינם מבינים יותר מהעם עצמו. וחכמתו של החכם מתבטאת בהבנת מה שעיניו רואות.
וכך גם בימינו. פרשנות השרים וחברי הכנסת למציאות שנגד עיני כולנו, אינה טהורה ונקייה משגיאות. ההשענות על כוח השלטון אינה מבשרת בהכרח החלטות נכונות. על הרבנים היו טענות קשות אחרי השואה שלא התריעו על הסכנה לפני צאן מרעיתם. אף שהיו שעשו כן. והנה היום, כשהכתובת כל כך ברורה, כשהנסיון המר של כולנו מעיד בבהירות על האשליה והטעות, וכשהרבנים, בעיקר, הם הזועקים ומתריעים- שרי הממשלה ומנהיגי המדינה אוטמים אוזניהם וליבם. הם מתעלמים מהכתובת הברורה שעל הקיר. אינם מקשיבים הן לדברי אחים והן לדיבורים הנשמעים אצל אויבים או מרומזים מבין השיטין. (שלא להזכיר את זכותנו הבסיסית . היהודית, המוסרית והחוקית)

גם בימינו אין שועים לנולד המוחשי כל כך. כמו ערב השואה ואפילו במהלכה כשהעדיפו להתעלם גם מאזהרות גלויות ובחרו בקונצפציה ש"זה לא יתכן". בהונגריה, אחרי המלחמה, בא נער אל חבריו – שהמלחמה עברה עליהם בתוך העיר ולא במחנה - וסיפר על מכר שלהם שהשתגע. הלה מספר שמאות אלפים נשרפו למוות ! כמו בירושלים שהאויב כבר צר עליה ולא הסתיר את כוונותיו, ביכרו היהודים להאמין שהכל יגמר בטוב. וכך ממש בימים אלו מעדיפים הרבה יהודים את האשליה על פני הבטה במציאות, את ההתעלמות על פני מבט בלתי נרתע אל העובדות.

המאבק בעיצומו. ובימים אלו, בהם אך נפרדנו מחנוכה, כדאי להתבונן מהחג אלינו. היה, אכן, ניצחון אדיר על מעצמה. וניצחון מאפיל ומתעלם מפכים קטנים. עם יהודה המכבי לחמו מעטים מאד. רוב העם לא השתתף. ואחרי הניצחונות הראשונים נשמטו גם מהם. המיעוט שנותר הובס בקרב אך עם ישראל זכה במערכה הגדולה. צריך להתאזר עוז וסבלנות, להמשיך ללא לאות ולהיוותר כלוחמים במחנה הנאמן, גם אם רבים נטשו. וסוף הניצחון- של עם ישראל כולו!- לבוא.
ומאחר ומובטחים אנו שלא יהיה חורבן נוסף, נתפלל שיהי רצון וגם נפטר מיסורי הגאולה.