בשבע 123: תנו לאהבה לנצח

קריאתו של פנחס ולרשטיין נוסכת תקווה חדשה ● כשמועצת יש"ע נוקטת קו מתון, הפוליטיקאים מסיקים שהגירוש אינו כה נורא ● הטלאי הכתום המחיש את עומק הפשע והרשע של הגירוש ● מספיק עם הגינויים הפנימיים

, י"א בטבת תשס"ה

השבוע הזה, שהחל בתחושה שהכל אבוד חלילה, מסתיים בהתעוררות מחודשת ובתקווה חדשה. אולי במועצת יש"ע מתחילים להבין: המטרה כרגע היא הצלת ההתיישבות. נשיאת חן ו'התנחלות בלבבות' היא רק האמצעי.

הקו של הצגת תדמית מתונה כדי לשמור על תמיכת הציבור היה רלוונטי כל עוד משאל עם עמד על הפרק. גם מבצע פנים אל פנים הוא נשק מצוין בשביל המלחמה הקודם. כששרון מסרב לשאול את העם, אין טעם לעסוק בלשכנע את העם. כעת סקרי דעת קהל הם לא העיקר. צריך לעשות עכשיו מה שהיה צריך להיעשות מזמן: להבהיר ולהמחיש שבכוחם ובכוונתם של נאמני ארץ ישראל למנוע את ביצוע הגירוש. מניעת הגירוש בשטח תושג על ידי תגבור הצד המגורש והחלשת הצד המגרש. כשיחסי הכוחות יעמידו בסימן שאלה את אפשריות הגירוש, גם הפוליטיקאים יהרהרו שנית. הספקות שביטאו השבוע הרמטכ"ל ומפכ"ל המשטרה לגבי יכולתם להצליח במשימה שתוטל עליהם, הם התחלה טובה.
פנחס ולרשטיין, יבורך, נתן את האות. חבל שלא עשה זאת מזמן. חבל שהוא וחבריו לא התעוררו, למשל, בעקבות פסק ההלכה של הרב שפירא, אם לא קודם לכן. אילו השכילו להמחיש את עומק השבר כבר מזמן, אולי תנועת הליכוד לא היתה מוכרעת תחת לחציו ופיתוייו של ראש הממשלה. אילו אמרו מזמן את שהם אומרים עכשיו, שציבור גדול יהיה להילחם בגירוש ולו במחיר הליכה לכלא, אולי המערכת הפוליטית היתה מפנימה את עומק הקרע, עוצמת הפגיעה וגודל הסכנה.

בצד ימין של המפה הפוליטית מתקיים היזון הדדי. אם ראשי המתנחלים חושבים שרעיון העיוועים של הרס ההתיישבות אינו מצדיק אי-ציות לפקודה ומרי אזרחי, אז חברי הכנסת של המפד"ל חושבים שלא מוכרחים לעזוב את הממשלה. יש הרי עוד נושאים לקדם חוץ מארץ ישראל. וכשהמפד"ל נשארת בממשלה, ישראל כץ וביבי נתניהו אומרים לעצמם שהעקירה היא אמנם מצערת, אבל לא בגלל זה הם צריכים לסכן את מעמדם הפוליטי. וכששרים שמקומם בכנסת מובטח מסרבים להתעמת עם ראש הממשלה, אז ח"כים חדשים נוטים לחשוב שגם להם מותר לוותר על עקרונות כדי לשמור על הכיסא שאך זה זכו בו בעמל רב. וגם החרדים חושבים אז שלמרות הסתייגותם העקרונית, זה לא נורא אם יצטרפו לקואליציית ההתנתקות. בקיצור, כשלא מפגינים נחישות, זה מקרין על כולם.

נאמר בפירוש: עד היום מועצת יש"ע, וגם מטה גוש קטיף, הנהיגו את המאבק בידיים קשורות מאחורי הגב. כשצה"ל נלחם בטרור בעצלתיים, מועצת יש"ע קראה "תנו לצה"ל לנצח". הגיע הזמן לקרוא למועצת יש"ע: יש לכם אהבה? תנו לאהבה לנצח. כולנו רוצים להיות מתונים ולהיראות יפים. לצערנו, למרות כמה הצלחות בשלב המוקדם, הקו המתון נכשל. הבעיה של הקו המתון היא קודם כל הסברתית: הדיבורים המנומסים מסייעים לשרון ותומכיו לטשטש את עומק הפשע והרשע של תוכנית הגירוש. הזעקות שנשמעו השבוע לנוכח ענידת הטלאי הכתום, באו קודם כל משום שלראשונה הוצבה בפני הציבוריות הישראלית מראה שחושפת, גם אם בהגזמה מסוימת, את מלוא כיעורו של הגירוש.
הבה נודה על האמת: השרשרת האנושית היתה הצלחה גדולה, אבל היא היתה לא יותר מהפגנה מוצלחת במיוחד. מבצע מאה ההפגנות לא עלה יפה, וכך גם מסע המכוניות משא-נור לגן-אור. הציבור מסרב להקדיש זמן רב ומאמץ למחאות צמחוניות שאינן מזיזות לשרון. הוא יבוא בהמוניו כשיתרשם שהמחאה אפקטיבית.

בשלב המאוחר הזה, הישועה לא תבוא מהמערכת הפוליטית לבדה. רק כשהשטח יבער, כבימי אוסלו, אולי יתעשתו הפוליטיקאים. היום צריך לעשות כל מה שיכול להפריע למכונת הגירוש, גם במחיר של פגיעה זמנית באהדת הציבור. וגם מי שחושב אחרת, שלפחות יפסיק לגנות כל עוד לא מדובר באלימות. מספיק עם הצורך הזה להפגין מתינות על חשבונם של חבריך. לא מתאים לכם תלאי כתום? אל תשימו. גם אני לא בטוח שהייתי שם. אם אתם ממש מוכרחים, תגידו שזו לא דרככם. אבל כל עוד לא מדובר באלימות או בהסתה לאלימות, אל תגנו. מספיק עם הגננות המגנות.

ואחרי כל ההשתדלות, בלי סיעתא דשמיא כלום לא יילך. כל מי שמזדהה עם מפעל ההתיישבות ביש"ע צריך להרגיש שנגזרה עליו גזירה. יהודים מאמינים נוהגים בעת גזירה לעשות השתדלות רוחנית. ולא רק תפילה. במוצאי עשרה בטבת, תסלחו לי שאני אומר, כדאי שנזכור לעשות גם תשובה.

בזכות התלאי הכתום
ההתנפלות על עונדי התלאי הכתום היא קודם כל צביעות ומוסר כפול. לא שמענו את מנהלי יד ושם מגנים את מנכס השואה טומי לפיד, כשהשווה את הזקנה מרפיח לאמו רדופת הנאצים. איש לא לחץ אותו אל הקיר בשאלה הקנטרנית שהופנתה לתושבי הגוש: אם הזקנה מרפיח מזכירה את אמך, למי דומים חיילי צה"ל?

השוואת חיילי צה"ל לנאצים היא לחם חוקה של הרטוריקה השמאלנית. כמה זמן עבר מאז הושוותה נגינתו של הכנר הפלשתיני במחסום לנגינתם הכפויה של אסירי המחנות? האם הכנר הזה הובל להשמדה? האם למנגנים בשואה היתה אפשרות להופיע בתקשורת, להאשים ולהישאר בחיים? איפה היו אז כל המתחסדים - טומי לפיד, שבח וייס, יולי תמיר ודומיהם? האם גם קדושת זכר השואה היא עניין של פוליטיקה, כמו ערכים נוספים כמו דמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות אזרח וחופש הביטוי? מסתבר שכן.

ולגופו של עניין, התלאי הצהוב קדם בהרבה להשמדה ואינו מסמל את ההשמדה. בניגוד למספר החקוק על היד, לא התלאי אינו המצאה נאצית. כבר בימי הביניים סומנו יהודים באמצעותו כאזרחים סוג ב'. אחר כך אפשר היה להתנכל לכבודם ולרכושם, לחוקק נגדם חקיקה מפלה, ובמקרים קשים במיוחד גם לפגוע בחייהם.

תושבי גוש קטיף מופלים לרעה בתחום הטבות המס לאזורי פיתוח. הם מופלים לרעה ביחס מקל-הראש אל ההפגזות שסופגים יישוביהם. אלמלא נתפסו כ'מתנחלים', כלומר כאזרחים סוג ב' שכבודם וזכויותיהם הם הפקר, איש לא היה מעז לפתור בעיה לאומית כזו או אחרת באמצעות נישולם בכפייה מבתיהם, הרס קהילותיהם והפיכתם לפליטים. הדיבורים על הגירוש הצפוי להם כעל "מעבר דירה" הם עוד גילוי של היחס אליהם כאזרחים סוג ב'. תהליך הדה-הומניזציה של ציבור המתנחלים מתבצע כאן בגלוי כבר למעלה מעשרים שנה. על מי עוד ניתן היה לכתוב שהם "אינם ראוי למגורי אדם" (ב. מיכאל, ידיעות אחרונות) מבלי שהארץ תרעד?
אז ממשלת ישראל אינה מתכוונת לפגוע בחייהם, אבל היא כן מתכוונת לפצות אותם רק באופן חלקי על אובדן רכושם, כשבפי נציגה התירוץ הטפשי: מצטערים, האמריקנים לא מוכנים לממן. וכשיתנגדו לגירושם, הם יועמסו באלימות על משאיות ויובלו למחנות מעצר המוניים, הם ונשיהם וטפם. עכשיו זה כבר מתחיל יותר להזכיר את גירוש היהודים בשנות הארבעים. נכון, זה רק דומה, לא זהה. גם הטלאי הכתום רק דומה לצהוב, לא זהה. הוא נועד ליצור אסוציאציה, לא אנלוגיה.

ואם הגירוש ייתקל בקשיים, אין לשלול אפשרות שתתקבל הוראה מגבוה ליצור פרובוקציה שתאפשר לירות אל מתנגדי הגירוש כדי לשבור את התנגדותם. הכשרת לבבות לעניין הזה כבר נעשית בגלוי בתקשורת. אז יכול להיות שהחשש מוגזם. אז מה. רק לתומכי ראש הממשלה מותר להיות היסטריים, ולהציג כל ביקורת כאיום על חייו?